שלום עלינו ועל כל ישראל: שכול וכישלון

רשימה שנייה מתוך שלוש על "שירי ארץ ישראל" של העבד. הפעם על צבא שיש לו מדינה, על חללים שאין להם בלורית ועל צו שמונה רודף בצע

"הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי" הם חוט הלהט של האלבום הזה. שני קטעים מורכבים, עם לחנים מפותלים, סליל קולות הנפרש לאוזניך מתוך ניסיון לתאר את הפתולוגיה של החיים על החרב. שלום גד לא מהסס לנעוץ עוד ועוד סיכות בבובת הוודו של הקונצנזוס: למה אנחנו לפותים בסכסוך טריטוריאלי, למי יש אינטרס שהסכסוך לא ייגמר, מי הופך את כל החיילים המתים למיתולוגיה של דם ואש ותמרות עשן.

 

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נלמד להסתדר
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הסכין בלחם
נרוץ לשטוף ידיים מהר
למה לא נלמד להסתדר

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נתחיל להתארגן
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הקלשון בחול
נרוץ לשטוף רגליים מהר
למה לא נלמד להסתדר

בהאזנה ראשונה הפתיחה של "הדם הצהוב" יכולה להישמע כמו הימנון פציפיסטי שרק אנשים תלושים מהמציאות יכולים להתחבר אליו. אבל ככל שהשיר מתקדם, וככל שהאלבום מתקדם, כך אנחנו מגלים כמה הסכסוך הזה הוא סבך של אינטרסים שבתוכם רובנו מתנהלים כפיונים של כוחות חזקים מאיתנו, שהמניעים שלהם רחוקים מאוד מלהיות נקיים. הם משיגים במלחמה האינסופית הזו שקט חברתי ויכולת לנווט את הציבור שלהם למקומות שנוחים להם. 

 

בלי נסראללה והנייה 

גם השליטים הערבים וגם הממשלה שלנו נהנים מהמצב. הרעבים כאן ומעבר לגבול לא יתקוממו נגד המושלים בהם כל עוד הם יחששו מהאיומים שמשמיעים להם כל הזמן על הצד השני. מה יעשה נתניהו בלי איום איראני ובלי נסראללה והנייה? מה יעשה אסד בלי האפשרות להאשים בכל את "האימפריאליזם הציוני"? הם יישבו לבטח בארמונותיהם ובמקלטים האטומיים שלהם בעוד כולנו חשופים גם לקריסה כלכלית וגם לאיום מתמיד על שלוות חיינו.

האלבום החדש. קרוסלה מכה ותגמול, עד אינסוף

 

היו שופכים עלי כל לילה
דם צהוב
הייתי באה ואוספת קצת
ומתאפרת עם זה
היה מתוק היה מתוק

מתוק היה הטעם
הדם הצהוב

 

כאן מתאר שלום גד את הרוטינה של החיים על החרב והקרבת הקורבנות למולך של "הסכסוך" בצורה מיתית מאוד ומרעננת. האישה האלה יוצאת מבין הצללים כשמחשיך כמו ערפדה, והיא ניזונה מאותם קורבנות. הדם הצהוב הוא צהוב של שנאה, צהוב של קנאה, שהרי בעברית צהוב בשורוק הוא "עוין, לא ידידותי" כך השנאה והעוינות, שלא לדבר על דברים אחרים שקשורים בהיסטוריה היהודית וקשורים בצבע הזה, מתחברים לקרוסלה של מכה ותגמול, נקם ומכת מנע, עד אינסוף.

 

אבן פינה, הנה אני
מטפטף עוד טיפה
ועושה אתה סימן
על הגוף הלבן שלך
האם תחזיקי מעמד
קצת יותר מדור אחד

 

החלק הזה, שכמו מתכתב עם הרוח הרליגיוזית של האלבום הראשון של "העבד", נוגע בעדינות, באמצעות הדימוי, ביכולת של המדינה שקמה פה לשרוד במצב מתמשך של מלחמה וסטרס. אפשר בעיקר להתפלל ולייצר עוד ריטואלים שיצדיקו בדיעבד את המחיר הכואב שנגבה מאיתנו כדי להמשיך ולהיות כאן.

 

בין השקרים המוסכמים שבעזרתם מוליכים את התודעה שלנו לקבל את המתכונת של החיים על החרב, בולט במיוחד ההטבלה לקדוש שעובר כאן כל חלל. איכשהו אנחנו בולעים את הסתירה הזו בלי לתהות: האם כל חלל היה פלא הבריאה? אם כן, כנראה שהקורבן הלאומי כבר כבד מדי על כולנו. אם לא, הרי שאנחנו עטופים בהתחסדות מבחילה. החלק השלישי של "הדם הצהוב", זה ששר שלום בעצמו, עוסק בדיוק בכך.

 

החיילים הם הילדים של כולנו, אבל אם אחד מהם נפל בשבי, הוא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות. מזל שהשוק החופשי והדת הקפיטליסטית לא הכריזה על הצורך לעודד תחרות והפרטה גם בתחום הזה. מה יעשה מי שרואה מה עבר על פדוי השבי שליט ואמונתו במדינה מתערערת? 

 

וזה לכבוד החיילים המתים
שלא כל כך אהבו את הגדוד
שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
זה לכבוד החיילים המתים
שלא תמיד אהבו לטייל
שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך

ונזכור את כולם
את חסרי הבלורית והתואר
ונזכור את העשב המר
שגדל אצלי בכפר

 

החלק הזה הוא הנוקב ביותר בשיר. למרות הציניות העולה מהמילים, גד שר בלי לגרור את הביצוע לאזור הקברטי־חנוך לוויני. הוא שר כמתבונן מבחוץ, כאילו הוא לא מודע לחריפותן של המילים. בשיר הבא, סאגה ארוכה של שמונה וחצי דקות, גד מסכם את מה שהיה לו לומר על האספקט הצבאי בחיינו בארץ ישראל.

 

תתעורר בן אדם תתעורר
אהוב לבך עולה באש
זה לא הזמן לישון עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
הנשר, הסוס, הנמר והתן
כולם על ההר שותקים עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
אביך יצא למלחמה אבודה
הוא חוזר עם האויב בעקבותיו

 

"וריאציה על נושא של בבליקי" מתחיל כמו שיר פאנק־רוק סטייל הקלאש. הוא פוליטי, אבל אישי לגמרי. הוא מדבר על אש, חיות רעות ואויב, אבל הוא בעצם על הבית. הדלת שעליה דופקים היא שלך, אביך הוא הלוחם העייף שאין לו מנוחה גם כשהפסקת האש מוכרזת. המלחמה היא גם מלחמת קיום, ושם לאף אחד אין הנחות.

 

ואז מופיע קולו של בבליקי עצמו. הוא חוזר אל המוטיב הצבאי. הפעם זהו אחד הביטויים המלחיצים ביותר בתרבות הישראלית: צו גיוס בחירום. כך מתברר שהבית בוער, אבל אתה רוצה לברוח, להערים על הצו, על הצבא, על המערכת כולה.

ארץ ישראל של היום היא מקום שבו כל אחד לעצמו, גם מצו 8 אפשר לברוח, וגם אנחנו כבר יודעים שצו 8 שנקבל היום כבר לא נושא את אותה תחושת חירום לאומית של פעם. זה הצו שבו קוראים לך לסכן את חייך כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של מי שנמצא בעמדות הכוח.

 

הו
איך הצלחתי לצאת
ממעמקי הבור
ואני אחרי כל זה, שוב
מנסה להיות חכם
לקחת את הבור אתי משם
ולהיות אתו למעלה
ממעמקי הבור
איך הצלחתי לצאת

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו
לב קרח לא יגור כאן (אדמה שלי)

אני אהיה חכם הפעם (האקדח בידי)

דמעות של שנאה לא נבכה (הסכין בכיסי)

כי לא יתנו לך להתקרב אלי (והציפורניים)

צו 8 יקר

 

זו שיר מלא עוצמה, סוחף ומסעיר, שמותיר אחרי ההאזנה ייאוש גדול. לא קשה להבין למה גד מתכוון. והצרה היא שאפילו אמירות כאלה, עם כל חריפותן, לא מסוגלות לעורר היום את תשומת הלב שהופנתה לסאטירה של חנוך לוין ויוסף מונדי לפני 40 שנה. החרב הפכה הרגל.

 

בפעם הבאה 

הפוסט הבא והאחרון על "שירי ארץ ישראל" יעסוק בחטיבה של שירי האהבה. "וריאציה" בעצם מסיים את האלבום, ואחריו באים שני שירי "הדרן" – "תיכנס אל תוך חיי" ו"אני רק סקיצה". שני אלה, יחד עם "אין אהבות קטנות" ו"אהבה לא טובה", מייצגים צד נוסף של היצירה המונומנטלית הזו.

 

 

"אתה לי ארץ" – הרשימה הקודמת בסדרה על "שירי ארץ ישראל" 

 "אין אהבות קטנות ואין להירגע" – רשמים ראשונים שלי על האלבום עם צאתו באוקטובר

האלבום עצמו להורדה בבנדקמפ

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים

הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 

 

פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

ציפור נדירה דורכת על פדל דיסטורשן

עברה רק חצי שנה, ושלום גד שוב מוציא אלבום חדש. "תל אביב תל אביב" הוא שרטוט ביד מיומנת היטב המתאר את דיוקנו של האמן כאיש צעיר

עוד לא קיימתי את הבטחתי לפוסט ארוך ומפורט שינתח את השירים באלבום "שירי ארץ ישראל" של העבד, והנה, עברה עוד חצי שנה ושוב שלום גד מוציא אלבום חדש, רביעי בתוך שנה וחצי ושוב רק בבנדקמפ, ללא עותק מפלסטיק. "תל אביב תל אביב" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שנקראת "המצב". מי שקצת מכיר את שלום גד, יכול להבין שההקדמה של הטרילוגיה הופיעה ב"שירי ארץ ישראל". 

באפוס הפוליפוני "המצב" שלום מייצג את האמן התל אביבי שקורא לבחורה שהוא פוגש לעבור לגור איתו. היא מנסה לשכנע אותו לעבור איתה לירושלים. הקול השלישי, זה של אביב גדג', קורא לה "בואי למושב". המושב הוא כמובן תלמי אליהו. והרי לכם התרשים שהוליד את הטרילוגיה החדשה. "תל אביב תל אביב" הוא סיפורו של האמן המגיע לעיר הגדולה ומנסה להשתלב בהוויה האינטנסיבית שלה.

שלום גד והיהלומים. עטיפת האלבום החדש. עם הגב לים

"האמן" של שלום גד הוא בן דמותו היצירתי, אבל כרגיל, הוא גם דמות בדיונית לגמרי. רוב השירים שגד כתב ניסו לנסח מחדש תחושות ורגשות. להגיד דברים בדרך שונה. הוא מאתגר את עצמו שוב ושוב מפני שבניגוד לאמנים רבים, במיוחד בסצינת המוזיקה הישראלית, הוא מבין שיוצר לא צריך להתחייב על אותנטיות. אין שום הצדקה שהוא יעסוק רק בעצמו ובעולמו הצר.

 

במקום זה, עדיף לאמן לחקור טריטוריות יצירתיות חדשות, להציב לעצמו יעדים מאתגרים. במובן הזה, שלום גד הוא לא רק הקוטב האיכותי שמול דודו אהרון. גד הוא גם תמרור האזהרה ליוצרים מופלאים שהולכים והופכים רדודים מאלבום לאלבום. עברי לידר, למשל. 

"שירי ארץ ישראל" של העבד. רק בן חצי שנה וכבר יש לו אח קטן

ועוד אמירה אחרונה לפני שנעבור לשירים עצמם: אלבום כל חצי שנה, פעם רביעית ברציפות, הוא הספק מרשים עבור כל מוזיקאי, בוודאי כזה שלא מתפרנס ממוזיקה. מי שכבר מכיר את גד יודע שהכמות הזו לא פוגמת ולו לרגע באיכות. לגד זה מצליח מפני שהוא לא מנסה לחזור על אותם טריקים שוב ושוב. אם יש אצלו מוטיבים חוזרים, הם מגיעים מתוך נימוקים תמטיים, כשהמטרה היא לקשור בין שירים ישנים לשירים חדשים. המגמה הזו ביצירה של גד רק מתחזקת ככל שהוא מתמיד בעשייה רציפה כמו בשנה וחצי האחרונה. אם לא "קוץ ברוח", שדיבר בין היתר על תהליך היצירה, לא היינו מקבלים את הטרילוגיה הארס-פואטית שמתחילה ב"תל אביב תל אביב". אם לא הביקורת החברתית המרשימה בעוצמתה ב"שירי ארץ ישראל", לא יכולנו להאזין לשיר כמו "קח אותי להלוויה".

 

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר

סיפורנו מתחיל באמן המגיע לעיר. הוא שוכר דירה, מעביר את מעט החפצים ומתחיל לחפש איפה האקשן. הוא מנסה את מזלו עם הזן המתוסבך של הבחורה התל אביבית, ומגלה שהעיר שהוא ראה בדמיונו לא באמת נמצאת כאן. די מהר הוא מגלה את הבלוף: "סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון / גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון / ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים / אם אלה השמחות שלכם / קח אותי להלוויה".

 

בשיר הבא, "השריר עם העיניים הירוקות", נראה שגד מתבונן באותה בחורה מתוסבכת (או באחת אחרת מאותו אבטיפוס). היא חיה בעיר ומחפשת אחר אהבה. הטקטיקה שלה היא ש"אסור להילחם בשביל אהבה / צריך לקפוץ על הראשון שמופיע". גד מבין את הצורך, מזדהה עם הכאב, אבל לא יכול להשלים. הוא מהמחפשים, לא מאלה שמעדיפים לקנות מוכן. כשהגיבור שלנו סוף סוף מתאהב, קשה לו להשלים עם ההתמסרות הגלומה בזה. "בסוף אתה תאהב את הטעם / אל תיבהל / ככה זה בני אדם", הוא אומר לעצמו, ועל הדרך מנסח כמה שורות מהרומנטיות שנכתבו בעברית בעשור האחרון.

 

שלום גד. לא שכח מחלומות הנעורים (צילום: אורלי קוטיק)

"במו ידי" הוא תיאור של שיחה אופיינית בפאב השכונתי. האמן כבר לא צעיר, ההצלחה ממנו והלאה. ותמיד יימצא מי שיזהיר אותו שהוא צריך לשנות גישה כי להיות יוצר זה עניין בלי עתיד. בדרך כלל, המזהיר הוא אחד מ"אלה שהיו". אגדות תל אביביות שהפכו לחצי הומלסים, או שהתברגנו ושכחו מחלומות הנעורים. לא צריך לגור בעיר הזאת כדי לדעת כמה מיתולוגיות מהלכות מסתובבות ברחוב.

 

כל הגיבורים שמתו קמו עוד פעם רגע אחרי שנפלו

גד עוסק מדי פעם בארס-פואטיקה של רוקנרול. מחסן הדימויים הרוקנרולי הוא בלוף גלוי, ובכל זאת יש לא מעט שעוד קונים את הסחורה. ב"שירי ארץ ישראל" הוא דיבר על זה שכל אחד בתל אביב "עובד על אלבום חדש". כאן חוזר המוטיב ב"שלג", אבל יש גם התכתבות מעניינת בין "אני רק סקיצה" מהעבד, שניסה לגונן על המוצר המוגמר מפני ביקורת קפדנית מדי, לבין "הלהיט". גד מזכיר כאן את האקסיומה ש"הלהיט הוא השיר הכי גרוע / מבין כל השירים שלנו / אז אל תשפוט על הלהיט". לא תמיד זה נכון, ויכול להיות שהיום אנחנו כבר בעולם דל בלהיטים (אם תשכחו רגע מליידי גאגא ומריהאנה).

 

מעקיצות לעבר הסצינה, גד חוזר לרומנטיקה של המעשה היצירתי ב"מתופף מחפש להקה". התיאור של המאבק הקיומי להחזיק את החבורה שעושה איתך את המוזיקה שלך הוא אלכימיה נטולת ציניות ושובת לב באנושיותה: "האורות הכחולים, הריחות, העשן / מסמנים שזה כאן / הבסיסט העייף מתקרב / וניגש לחלון השבור / הוא רואה את החדר הריק / השולחן והלחם היבש / זמר מחפש מתופף / הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב / הוא חוצה את היער בחושך / וצועד אל תוך הנהר".

 

 

מישהו להפוך איתו את הבית

עוד זמן עובר. האמן מכיר אישה. הוא מחויב להמשיך את האמנות שלו. היא רוצה לבלות, להתמסד, להגדיר את היחסים. הוא רק רוצה לכתוב עוד שירים. "את מדרדרת אותי", הוא אומר לה. "חייב לעבוד / חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו".

 

"שלג" הוא עוד ניסוי יצירתי בסגנון "הישראליות חגגו בתל אביב ובניו יורק" מתוך "היהודי המעופף". אז גד לקח טקסט מסקירה של שוק ההון והלחין. ב"שלג" הוא מלחין סצינה קצרצרה בבית קפה. האמן מחכה למישהו. המלצרית אומרת לו שהיא מכירה אותו כי אחיה למד איתו בבית הספר. וגם הוא "עובד על אלבום חדש".

שלום גד ואלי שאולי. עובדים כבר על אלבום חדש. ברור (צילום: אסף אנטמן)

 

בשיר הבא, הוא והמלצרית ממריאים על האופנוע שלה לעבר סיפור אהבה חדש. בסוף האלבום מתברר שהפעם האמן נפל חזק: "גברים שאוהבים יותר מדי / לא יכולים לחיות יותר משעתיים", הוא מקונן. אבל האמן שוב בוחר באמנות ולא באהבה הגשמית, כי בשביל האמנות "שעתיים זה כל מה שצריך".

 

עובד על הסאונד של הגעגוע

שלום גד ממשיך לשכלל את האסתטיקה היצירתית שלו. המוטיבים החוזרים בטקסטים מקבלים ביטוי גם במוטיבים מוזיקליים מקבילים. המסירות שלו לזיקוק המתמיד הזה הופכת אותו לא רק ליוצר נדיר באיכויותיו, אלא גם למגדלור של השראה עצומת ממדים עבור כל אדם יוצר, לא רק מוזיקאים.

 

הדבר המיידי שאלבום חדש של שלום גד גורם לי לעשות זה לכתוב: פוסט, שיר, ספר, לביים קליפ. שלום גד חי ב"דרך האמן", ואני די בטוח שהוא מעולם לא שמע על הספר של ג'וליה קמרון בשם הזה. הוא קם בבוקר בשביל לכתוב ולנגן. הוא חי בשביל לעשות משהו יפה שהחוויה שניתן להפיק ממנו היא גילוי עצמי והתגלות פנימית מתמשכת.

מחכה כבר לפסח ול"ירושלים".

 רשימת לינקים מתעדכנת

האלבום להורדה בבנדקמפ

יאיר יונה על "תל אביב תל אביב"

עינב שיף מתנחם בשלום גד

שיר לב על העיר החדשה

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה שלי על "שירי ארץ ישראל"

אסף לבנון מראיין את שלום גד