להיות קייל בעולם המודרני

רשמים מערב ברלינאי עם ג׳ון קייל, שעדיין משאיר אבק לכולם. מה עוד נשאר לומר? האיש גאון וכל הופעה שלו היא חוויה עתירת רגש והשראה

קר בברלין ביום האחרון של חודש פברואר. בערב הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס. ג׳ון קייל מגיע לעיר באוטובוס המפנק שלו אחרי הופעה בלייפציג ובדרך לעוד הופעה בפראג. האיש כנראה לא אוהב לנוח. התאריכים צפופים, ההופעה גדושה והקהל, שיודע בדיוק למה לצפות, מתקשה לעצור את מחיאות הכפיים גם כשברור לחלוטין שלא יהיה הדרן.

20230228_204737

קייל מאחורי הקורצווייל. יש עותק של התווים

נסעתי לברלין לגיחה קצרצרה. המטרה היחידה הייתה לראות שוב את קייל מופיע. בין 1993 ל-2011 ראיתי אותו בארץ בכל הזדמנות שהייתה, והיו לא מעט. אלא שעכשיו יש לקייל אלבום חדש ומצוין, ״מרסי״ וסיבוב הופעות שבינתיים לא כולל את תל אביב, והזמן רץ ואף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר יותר. בעיקר אני, כי קייל שהיה על הבמה לא נראה בשום אופן כמו מישהו שנולד ב-1942.

עדיין ממציא ״על המקום״

כשג׳ון קייל היה ילד, הגיע צוות של הבי.בי.סי לצלם אותו מנגן קטע ששלח לרשת השידור בדואר. ילד הפלא לא לקח בחשבון שהתווים שבמעטפה ללונדון היו העותק היחיד של הלחן. קייל הצעיר מצא את עצמו ממציא ״על המקום״ מנגינה חדשה בשביל האורחים מהעיר הגדולה. אותה יכולת מופלאה עומדת גם מאחורי סט השירים שקייל מבצע כמעט ערב ערב בערי אירופה. הוא הרבה יותר מיומן ומקצועי. הוא לא צריך לדאוג לעותק של התווים, אבל הוא לא מתכוון לשעמם אותנו ואת עצמו בגרסאות משוחזרות של השירים שלו.

המוזיקה של קייל מלאה עוצמה, טעונה ברגש ונוטפת כריזמה. המילים מדברות אל הלב אפילו אם משמעותן לא ברורה דיה. קייל הוא משורר לא פחות משהוא מלחין. המילים בשיריו הן אניגמות ואולי סוג של תשבצי היגיון, אבל הדימויים, החיבור ללחן ושירת הבאריטון העמוק שלו הופכת כמעט כל שורה לשוברת לב או לפחות למעוררת הזדהות.

לקול מחיאות הכפיים הלהקה עולה. קייל הולך לאט ומתייצב מאחורי הקלידים. שערו הכסוף משווה לו מראה סטייל אנדי וורהול, כן, דווקא הוא. באולם ורטי יושבים אנשים במגוון גילאים, מבוגרים מדובללי שיער בעלי חזות בוהמיינית וצעירים חדורי מבט ומכוסי קעקועים.

בסיבוב ההופעות הזה בחר קייל סט ליסט ונצמד אליו. בברלין לא היו הפתעות במובן הזה. אולי רק שציפינו להדרן ולא זכינו. בחירת השירים יכולה להיראות מאכזבת או לא הגיונית ״על הנייר״, אבל כשהלהקה של קייל מנגנת מולך הסט הזה עושה את העבודה ויותר מזה. אי אפשר שלא להעריך את החשיבה ואת עבודת ההכנה שבוודאי נדרשה כאן.

השיר הפותח, "Jumbo in tha Modernworld״, נגאל מתוך סינגל להורדה דיגיטלית שלא קיבל מספיק תשומת לב בזמן אמת. הפעם הוא משמש תצוגת תכלית, הדגמה ראשונה, למה שקייל הכין לערב הזה. הסאונד מצוין, חטיבת הקצב של הבסיסט ג׳ואי מורמבה והמתופף אלכס תומס מפעילה את ההתלהבות של ההתחלה.

לוקח לטריטוריות הרגשיות שלו

לקראת סוף ינואר הוציא קייל את "Mercy", אלבום הסולו ה-19 שלו. יותר מעשור לא הוציא המוזיקאי הוותיק שירים חדשים ואוהדיו קיבלו ב״מרסי״ 12 שירים. ארוכים, עתירי ערפל של סאונד שנולד על קלידי הקורצוויל של האיש, יותר משבעים דקות שאינן מתמסרות בקלות.

על הבמה קייל בוחר בחוכמה לא להגיש העתקים של גרסאות האולפן. השירים ״מרסי״, ״מונסטרוק (שיר לניקו)״, ״אאוט יור וינדואו״ מוגשים לייב כשהלחן מודגש בהרבה. השירה של קייל מובלטת על חשבון כלי הנגינה ובנקל הוא מצליח כרגיל לקחת את הקהל לטריטוריות הרגשיות שלו. אותם אזורים שבגללם בעיקר הלכנו אחריו עד היום, אפילו עד ברלין הקפואה.

20230228_205800

קייל עובר לגיטרה. כריזמה בלתי ניתנת להכחשה

החליף את הרוך בכעס

למסע הנוכחי שאב קייל שלושה שירים מתוך אלבומו המופתי ״פריז 1919״ שרק לאחרונה מלאו 50 שנה לצאתו. שירי האלבום ההוא, עתיר כלי המיתר וההרמוני, הפכו על הבמה של ורטי מוזיק הול להמנוני רוק מלאי עוצמה ונוטפי כוח. אפשר לומר שהעיבודים וההפקה כמעט בראו את השירים מחדש. למשל, בשיר "Half Past France" מנגן מורמבה על מיתרי הבס שלו עם קשת ותחת מעטה הדרואונים מקבל השיר גוון קודר ומאיים.

לקראת סוף הערב יופיע ״Hanky Panky Nohow״ שהחליף את הרוך בכעס ואת הצ׳לו בסאמפלר שמתפעל הגיטריסט דסטין בויאר. השיר מנוגן באיטיות מסוייטת. על המסך מוקרנים חיות צעצוע בלופ שמעצים את התחושה המלחיצה.

20230228_202124

קייל ומורמבה. בונה ומפרק את השירים

גם כזמר מבצע קייל ממשיך לשבור מבנים וקונצפציות. נראה כי הוא ניגש לכל שיר כאילו צריך לבנות אותו מהתחלה. מאחוריו יש כיסא שמחכה לו. ב״Hanky״ הוא מתיישב ומשתמש במרחק מהמיקרופון כדי לשיר כאילו אין מערכת הגברה כלל. גם אז קייל נשמע צלול כתמיד וכל אלף הגוונים של הקול שלו מקבלים ביטוי באוזניים של הקהל שמולו. רחוק מהמיקרופון אבל קרוב מאוד ללב.

בלדה? מתה הבלדה

אגב, מורמבה ובויאר הם חלק מההרכב של קייל כמעט עשרים שנה. שניהם אפילו היו איתו בתל אביב בפעמיים האחרונות. התוצאה של היציבות בהרכב היא סאונד מגובש, שנפתח ככל שההופעה נמשכת וביתר תוקף כאשר קייל ניגש לגיטרה החשמלית, עליה בחר קייל לבצע דווקא את הבלדה ״Cable Hogue״.

בלדה? מתה הבלדה. Cable מתחיל רגוע אבל תוך שניות הופך לסופת גיטרות חשמליות, סאמפלרים וכאב. ה-outro של השיר כלל סולו גיטרה שקייל פרגן לבויאר וקהל באקסטזה. התנופה המשיכה ב״הלן מטרויה״ שיר הנושא מאלבום שקייל הסתייג ממנו בעבר. עכשיו, כשהעיבוד נהנה מכל הקילומטרז׳ והניסיון של 40 השנים שעברו מאז, האנרגיה שעולה מהשיר הזה מנצחת הכל. אין שום מכשול בפני היצירה המופתית של קייל.

שיר נוסף שקייל שלף מהארגז העצום הוא "Rosegarden Funeral of Sore". בי סייד נשכח שאמנם זכה לביצוע מחודש כמעט בזמן אמת על ידי באוהאוס, אבל מוכר בעיקר למיטיבי לכת. המונולוג על הבתולה מרי שנמאס לה לשמוע רכילות ותלונות מהשכנים קיבל טיפול שונה. מה שהיה ספוקן וורד הפך כמעט לבלדה.

ההפך הגמור עלה בגורלו של "Ghost Story", שהפך למופע פואטרי סלאם א-לה קייל, עם השורה הכה קולעת ״השעה הייתה שבע בבוקר, מאוחר מדי להתמודד עם היום״. והלחן. איך יכולנו לשכוח כמה כובש הלחן של השיר העתיק הזה – מתוך אלבום הבכורה של קייל, "Vintage Violence".

20230228_212313

קייל. רחוק מהמיקרופון, קרוב ללב

הסט הסתיים בעוד שיר שנגאל משולי הרפרטואר הקיילי – ״וילה אלבני״ מהאלבום "Caribbean Sunset", שבגלל סיבות לא חשובות לא יצא מעולם על דיסק ולא זמין בשירותי הסטרימינג. מדובר בקטע מסחרר שבמרכזו ליין קלידים שכאילו תמצת לתוכו את כל המהות של הניו ווייב האלקטרוני של האייטיז. תמצת במובן המבריק והמרהיב.

סולו הקלידים של ״וילה אלבני״ מהפנט בדיוק כמו שהטקסט, שעוסק בכל מיני מנהיגים שיושבים מאחורי דלתות סגורות ומתכננים מלחמות, נצמד במשך ימים אחרי ההופעה לדפנות המוח ומהדהד אותן שוב ושוב. קייל אינו מהחייכנים והדרך היחידה שבה יכולתי לזהות שהוא נהנה על הבמה הייתה כשניגן את ליין הקלידים של וילה אלבני ונענע בראשו עם המנגינה תוך שהגניב מבט לבויאר.

בדיוק שלושים שנה לאחר שזכיתי לראות את קייל מופיע לראשונה בסינרמה – מתברר שעבורי הוא האמן היחיד שעדיין שווה לעקוב אחריו גם בהווה. כל אלבום חדש הוא מתנה, כל הופעה היא אירוע בלתי נשכח. ג׳ון קייל היה ונשאר יוצר מאתגר, מרגש, מיוחד. פלא אמיתי.

אמנם לא קיבלנו הדרן, אבל כשהלהקה ירדה מהבמה בתום השיר האחרון, קייל ניגש למיקרופון ואמר משפט אופטימי ומשמח: ״נתראה בפעם הבאה!״.

ונאמר אמן.

ג'ון קייל ולהקה, ורטי מוזיק הול, ברלין. 28 בפברואר 2023

לינקים:

על קייל בבארבי ובזאפה

ראיון שערכתי עם קייל לקראת ההופעות בארץ ב-2011

ביקורת שלי על ההוצאה המחודשת של Music for a New Society

אין מעבר למילים אבל אני עובר

ההצגה הארכיבאית במכון גנזים מציעה מפגש מרתק עם מכתבים שהשאירו טובי הסופרים והסופרות בעברית. מדובר בחוויה אינטימית מומלצת מאוד לכל מי שמילים נובעות מתוכו

מילים ורעיונות בבטן האדמה. חלל ההצגה ״הארכיבאית״

חמישה עשר אנשים יורדים במדרגות שתי קומות אל מתחת לפני הקרקע בספריית בית אריאלה. שם, בבטן האדמה, נמצא מכון גנזים ושם, בחדר המבואה של המקום, מתקיימת הצגה שקהל היעד שלה הוא אנשים של מילים. 

אנחנו מתיישבים על כיסאות פלסטיק כתומים מול שולחן משרדי ארוך, מטול שקופיות ומדפי מתכת שמכסים את כל הקירות. על המדפים ארגזים לבנים זהים ועליהם מופיעים מספרים שבטח מקודדים איפשהו כאן לתוך מחשב.

״הארכיבאית״, כמעט שעה של מונודרמה בביצוע עלית קרייז, משתמשת בלוקיישן באופן מיטבי. גנזים הוקם בעקבות חזונו של הסופר אשר ברש לשמור לטובת העתיד את כתבי היד, המסמכים והאוספים של הסופרים והמשוררים העבריים. קרייז פותחת בהסבר קצר על גנזים ועל מטרותיו ומיד מכריזה על הנושא האמיתי של הערב: מילים.

לא סתם מילים. מתוך החומרים שנמצאים במקום בחרה המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי להתמקד רק במכתבים. בחירה שמתגלה בתוך שניות כמרתקת ומלאת השראה. עם כל הכבוד לכתבי היד – הקהל הקטן אינו מורכב מחוקרי ספרות. גם אוספים שונים של ניירות ששכנו במכתבתם של ביאליק או וולך מתאימים פחות לתשומת לב כזאת.

מתברר שמכתבים שכתבו אבות ישורון, לאה גולדברג או עודד בורלא או מכתבים ששלחו אליהם, מכילים כמות עצומה של מילים ומשפטים מופלאים ומנוסחים היטב שכאילו נגזר עליהם להישכח. התוכן המילולי הזה לא נועד להיות טקסט ספרותי, אבל עצם העובדה שמי שכתבו אותו עסקו בכתיבה כמקור לביטוי ולמימוש גם אם לא תמיד כמקור לפרנסתם, הופכת את המכתבים האלה לאוצר. אוצר שזוכה לטיפול חכם ומינימליסטי.

אלכימיה מילולית שובת לב

וחוץ ממילים יש עוד כוח מניע ב״הארכיביאית״: השכחה. מילים כתובות לא שוות הרבה אם לא זוכרים אותן, וכדי לזכור אותן צריך לקרוא, ושהן ייחרטו בלב או במוח ויישארו שם. כמה מילים כאלה באמת נחרטו במוחם של הקוראים? מעט. מעט מדי.

הארכיבאית מכניסה לחדר כוננית. כשהיא פותחת אותה מתגלים בתוכה דפים בכתב יד. דפים בגדלים ובצבעים שונים. הדפים נשלפים ומוקרנים לפנינו על הקיר. כל דף הוא מכתב. בכל מכתב סומן בעט אדום משפט או שניים. משפטים מופלאים. אלכימיה מילולית שובת לב.

קרייז קוראת את המשפטים ומאתרת בקרב הצופים את האדם שהכי התחבר לאמירה. למשל, אני קיבלתי את המכתב של אבות ישורון לבתו הלית. ישורון כתב לה על אהבתו אליה, על הקושי למצוא מילה בעברית שתצליח להמחיש את עומק הרגש שהוא מבקש לבטא.

לפעמים לא מוצא את המילים

כשקרייז שואלת מי מזדהה עם הרעיון, מי לפעמים לא מוצא את המילים המדויקות, אני מהנהן חרש. היא קולטת מיד ומגישה לי את המכתב של אבות בתוך שמרדף. לאחר שכל מכתב שמוצג מוצא את האדם שמתאים לו, קרייז מבקשת מאיתנו לשנן את הקטע שהתחברנו אליו, או לפחות שתיים שלוש מילים מתוכו.

היא אוספת מאיתנו את הדפים ובצעד מפתיע ממחישה אלמנט שלישי ואחרון לערב הזה: זמניותו וארעיותו של הדף הכתוב.

הדפים שהחזקנו היו כמובן רק העתק של המכתבים המקוריים, אבל מתישהו בעתיד בעוד שנה או בעוד אלף שנה, הדפים האלו יהפכו לאבק. כל חומר סופו להפוך לאבק. גוף האדם, כמו הכיסאות שאנחנו יושבים עליהם, כמו הקופסאות המקוטלגות שסביבנו. מה נשאר? המילים כמובן. רק הרעיון.

את המילים שנושאות יופי וחריפות מבע ורגש – רק הם, לפחות מקצתם, יזכו לעבור מדור לדור ולזכות למקום בתודעה הפרטית של מי שנקשר אליהן, של מי שהבין אותן, שהרגיש שנתנו שם ומקום למשהו פנימי ופרטי שעד שפגש לא ידע איך לתאר.

יונתן, החבר שהמליץ לי על ״הארכיבאית״ ולגמרי פגע בול, חושב שחבל ש״לא כולם יכולים לראות את ההצגה״. אחרי שצפיתי בה אני דווקא חושב שהיא בפורמט האידאלי. אינטימי וצנוע. לא כולם צריכים להיות שם. זוהי הצגה שפונה לדעתי לקהל מובחן מאוד: אנשים של מילים. רק מי שמילים מפעילות אותו, מרגשות אותו, מגרות אותו – יבין את החוויה ויקבל ממנה השראה.

שאריות של מכתב מוקרנות בתום ההצגה. מיועדת לקהל מובחן מאוד

מכתבים הם כלי ביטוי עוצמתי שבמקורו נועד רק לזוג עיניים אחד בלבד. לא יכולתי אלא לחשוב על כמה אנשים שהתכתבתי איתם במהלך חיי והיו לי רגעים כאלה של אמירה ושל ניסוח שיכולתי להתמלא עוצמה וסיפוק ממייל בודד כאילו היה מדובר ביצירה ספרותית לכל דבר. הדור שלנו כבר לא מילא דפים בהגיגים אלא יותר שרתים, כוננים ותיבות דוא״ל.

לא בטוח ש״אובדן ההילה״ של המקור תקף גם במכתבים. מה שכתבו זלדה, וולך, עגנון או קניוק יישמר בנייר וכקבצים סרוקים, ואילו סופרי העידן הדיגיטלי יעבירו למכון גנזים גיבויים של תוכנת הדוא״ל שלהם. הקריאה בתוכן, במילים שנוסחו במאמץ ובהתכוונות היא זו שתישאר חשובה. כי המילים אינן הנייר, הדיו או המדפסת. המילים הן קודם כל מושגים מופשטים שיכולים ליצור עולמות מופלאים.

ההצגה ״הארכיבאית״ מוצגת במכון גנזים בבית אריאלה בתל אביב ארבע פעמים בחודש. הפעם הבאה תהיה ב-27 באוקטובר 2022. כרטיסים ומידע נוסף כאן.

כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

עכשיו בנחמה. "דורי" של פונץ' סוף סוף בחוץ

השיר העתיק של פונץ' שיוצא היום לכל פלטפורמות הסטרימינג הוא יהלום. שיר פופ מרהיב שמחבר לחן סוחף למילים נוטפות רגש שיוצאות מפיו של זמר שמחויב לכל הברה בטקסט

"דורי" נכתב באמצע שנות השמונים ופונץ' לא הצליחה להקליט אותו בגרסה שנראתה לה מוצלחת מספיק בשביל להשתלב באלבום הראשון, או השני, או בכלל. יותר מעשרים שנה אני מכיר את השיר הזה ומחכה ליום שבו אוכל לחלוק את הפלא הנסתר הזה עם כל מי שיש לו אוזניים ומוכן לשמוע.

"בוא דורי נלך לסרט 

זה מתחיל ונגמר די טוב

שברולט דוהרת העירה 

ובלונדינית אחת שמחפשת תפקיד בשביל הילד שלה

בוא דורי נלך לסרט

הקולנוע בקצה הרחוב 

זאת אומרת שאין שום צורך שניקח את האוטו

נתקפל מהר ונגיע

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל"

"דורי", עטיפת הסינגל. הנעורים יפים. הקיץ אינסופי
פונץ' בחדר ההלבשה על עטיפת הסינגל. הנעורים יפים, הקיץ אינסופי

המילים של יוסי בבליקי יוצרות תמונה מוחשית מאוד אבל גם קצת לא ברורה עד שמגיע הפזמון. כי מה בעצם קורה כאן? לא הרבה, נכון? שני חברים שהולכים לסרט, או שלא. ובסרט יש בלונדינית ומכונית והרפתקאות שעוזרות לשכוח את היומיום. רגיל לגמרי. אבל אז בא "דורי אני מנסה לנחם" ואפשר לדמיין לב שבור. ואפשר לדמיין אובדן. מוות. כאב. המון המון דברים שמפעילים אצלנו את שריר הנחמה כלפי החברים שלנו.

רוח נעורים מרחפת מעל בעוצמה. לא צריך הרבה כדי להבין שהכותב ודורי צעירים. מוצפים באנרגיה, בהורמונים, בתשוקה. החיים שלהם זה סרט וגלידה. החיים שלהם זה אהבה ראשונה או שנייה שקורעת אותך לגזרים כי עוד לא הספקת לגדל עור. הלב מתרסק בלי שום מזרון שמחכה על המדרכה הקשה של העולם בחוץ.

"בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

נשב ונבכה אחר כך נחשב סיכויים

הם בורחים 

הי דורי, קח עוד כמה ימים

בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

יש לי דירה ומיטה ומקלחת

הצבעים ברורים והעיר מצוברחת"

———

עכשיו קצת יותר ברור, נכון? הדובר רוצה לחלץ את דורי מהייאוש. לצאת מהבית. לקולנוע ולגלידה ואחר כך אולי יהיה לו כוח לחשוב על מה הלאה. "לחשב סיכויים", וגם להתאבל. יש מקום להתאבל. "קח עוד כמה ימים", כלומר, לא נורא להיות עצוב. תן לעצמך זמן. אבל לא יותר מדי כי סיכויים יכולים לברוח. 

החברות האמיצה, הדחיפות שבאירוע הרגשי שקורה בשיר, הקול של בבליקי שכולו התמסרות לסיפור של דורי. הכל כובש בשנייה. האזנה ראשונה לשיר הזה הייתה לי כמו מפגש פלאי וחד פעמי עם אמת אמנותית גדולה. עם יופי שהנפש מתקשה לעמוד בפניו. שיר פופ שמנקז אליו את כל מה שגרם למוזיקת פופ להפוך לערוץ הכי דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים צעירים מאז ועד היום. 

יוסי בבליקי. נחשב סיכויים ונתאבל על סרט וגלידה

פופ עם מסורת של רגש מתפרץ, לחן ממסמר ולהקה שאין לה מה להפסיד כי זה מה שיש לה לתת לעולם. פונץ' – יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלומי רוזנבלום עם אמנון רובינשטיין ואחר כך שלום גד – רצו לעשות מוזיקה כשבדמיון שלהם הקלאש והסמיתס. לא תמיד ניתן לשמוע את ההשראה הזאת. ב"דורי" שומעים. אי אפשר שלא לשמוע.


דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

אלף חמש מאות פעם מנסה לנחם

שאולי תבוא איתי

ונלך לסרט".

—–

כמו המלאך ב"מלאכים בשמי ברלין" המופלא, אני מדמיין את ג'וני מאר מניח זרוע שרירית על כתפו של אלי שאולי ועוזר לו ולגיטרה שלו להתרומם מעל המציאות, מעל העיר המצוברחת, מעל התסכולים של להקה צעירה באייטיז בלי חוזה הקלטות. ומוריסי, הנער והבלורית, מחבק את בבליקי כשהוא יושב עם המחברת והעט ומוציא מעצמו את הסיפור. את הלב הענק. ושם אותו ככה, בשיר, שכולנו נוכל ליהנות ממנו.

חבקו את "דורי" ו"דורי" יחבק אתכם בחזרה.

לינקים לדורי:
ממש כאן
ספוטיפיי
אפל מיוזיק

את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה
נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.
אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.
מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.
ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.
שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.
סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015