סגול 59 – ראפר בלי דרסינג קוד

 

בקיבוץ עין החורש, מקום הולדתו של חן רותם, היו מסמנים את הבגדים בדרך למכבסה. רותם הצעיר קיבל אז כסימן זיהוי מדבקה סגולה עם המספר 59. שנים אחר כך כשהבחור החל לעשות היפ הופ, הוא נזקק, כמו ביגי, שורטי, קוואמי וסאבלימינל לאיזה כינוי. "סגול 59" נשמע כמו הבחירה המתבקשת.
רותם, סגול בשבילכם, כבר לא כל כך קיבוצניק. מזה יותר מעשור הוא מתגורר בירושלים ואפילו המוסיקה שהוא עושה מסווגת בתוך הסצנה הירושלמית של הדג נחש וסרטן השד.

הסצנה באמת כל כך קטנה?
"לגמרי. שיתפתי פעולה עם סרטן השד מצד אחד ועם הדרה לוין ארדי מצד שני. ועם הדג נחש מצד שלישי. מי שבא ברוך הבא". אבל סגול לא מרגיש צורך להתנצל גודלה של זירת ההיפ הופ המקומית. "הכל קטן. גם סצנת הרוק בארץ בנויה על כמה להקות וזהו".

ברוק יש לך קלאסיקות, יש במי למרוד
"טוב, זה גם עניין של זמן. אז אם אתה מסתכל בהיפ הופ יש לך סאבלימינל וכלא 6, ואת קאשי ואת קוואמי ואת מוקי ואותי ואת טאבו פלוס. יש הרבה שנושרים באמצע. מתחת לזה יש עוד הרבה שאו שלא יגיעו לכלום או שיגיעו למשהו. קשה לדעת. אני כל הזמן מקבל דברים לשמוע מאנשים שרוצים שאני אעיר להם".
ואיך אתה מתרשם מאלה שעדיין באנדרגראונד?
"הבעיה היא שהם לא באנדרגראונד. תשעים אחוז ממה שאני מקבל לשמוע זה שכפולים של שירי מסיבות. תשמע, סאבלימינל יודע לעשות את זה טוב. אין טעם לנסות לחקות אותו. תבואו עם משהו שלכם. היום כל כך צפוף".

רותם בעצמו לא דומה לא לאלה ולא לאלה. השירים שלו מתחכמים, דעתניים. לאחרונה הוא הוציא אלבום חדש ועמוס מאוד, 'היפ הופ איינשטיין'. "אני חושב שאני לא נופל במשבצת בין כלא 6 למסיקה. יש לי כבוד אליהם, אבל מה שחשוב לי להגיד זה שיהיה לך קול ייחודי שלך ולא להיות מונוטוני ולהישמע כמו אחרים".

היתה תחושה שסאבלימינל הביא את הז'אנר לשיא מסחרי.

"לדעתי מבחינה מסחרית זה היה הפיק ויכול להיות שלעוד הרבה שנים. ההצלחה שלו היתה תופעה של שילוב של טיימינג ומצב פוליטי, האמביציה שלו וחומרים שהתאימו בדיוק לתקופה. אני לא חושב שהוא עצמו יכול לחזור על ההצלחה הזאת עכשיו".

לרותם, למי שלא זוכר, היתה התקלות לא נעימה, אפילו קצת אלימה עם "הצל", שותפו של סאבלימינל. זה היה בערב של ראפ בת"א אביב כשמשהו שהסגול שר נשמע לצל כביקורת ולא מצא חן בעיניו. רותם לא נוטר.
"כל גיל יש לו את הקטע שלו", הוא אומר. "גם אני ואולי גם אתה, כשהיינו בני 16 חיפשנו את האלילים הגדולים מהחיים. וכשאתה יותר מבוגר אז אתה כבר, אתה יודע…"

אתה חושב שהוא התמתן?
"הקהל שלו, אני חושב, חיפש את זה אז. הנה, הבן שלי אוהב את פיפטי סנט. מבחינתו הוא כמו גיבור קומיקס: בלתי מנוצח. הוא שולט והוא צודק. ככל שאתה מתבגר אתה לומד לראות את האנדרדוגים. אני לא על אותה משבצת בכלל".
ובאמת, כשרואים את חן רותם, לא תנחשו שהוא וסאבלימינל עוסקים באותו תחום. אין לו דרסינג קוד של היפ הופ, יש לו טי שירט וזקן. איכשהו, לי זה מזכיר יותר את העבר הקיבוצניקי שלו.

אז אצלך בטח הקהל יותר מבוגר?
"מה שאני רואה בהופעות זה שיש את הקהל הסטריאוטיפי של היפ הופ, צעירים עם מכנסי באגי וכל זה וגם קהל ששומע יותר אלטרנטיבי והוא יותר מבוגר". 
 


רוויה מכל הרוק

סגול מזמן לא ילד. כשהוא התחיל להאזין למוסיקה, לא היו שם שפע גיבורי ההיפ הופ שיש היום. אבל צרכן מוסיקה תמיד נשאר צרכן מוסיקה.
מה שמעת כשהיית בן 16 באמת?
"לד זפלין, פראנק זאפה, ג'טרו טול, לו ריד, ג'ון קייל. קצת ג'אז: מיילס דייוויס. אחרי זה התקדמתי לדיינוזאור ג'וניור, סוניק יות'".

אז מה גרם לזה שנעשית מוסיקאי יוצר דווקא בהיפ הופ?
"אני חושב שהגעתי למצב של קצת רוויה מכל הרוק. שמעתי קצת ביסטי בויז, פאבליק אנמי וראן די-אם-סי. חיפשתי משהו אחר וכנראה שהרגשתי שזו פלטפורמה טובה. הייתי בלהקות בלוז ורוק. זה היה נחמד וכיף. אבל לעשות קאברים של ג'ון לי הוקר והנדריקס זה טוב עד גבול מסוים. היפ הופ גם התחבר לקטע המילולי. בהיפ הופ יש לך רישיון להגיד ממש מה שאתה רוצה".

בהופעות היפ הופ, אחד הכיפים הכי גדולים של הקהל, זה לראות את האמן מאלתר חרוזים על המקום, לפעמים בעזרת צעקות מהאנשים שמולו. בכלל, האזנה להיפ הופ יוצרת את התחושה שכתיבה בסגנון הישן, עם עט ונייר, או אפילו קובץ וורד, כבר לא קיימת. סגול ממהר להפריך. "בטח שיש עט ונייר. כי אתה יודע ברחוב, באוטובוס. אחר כך, כשאני מרוצה מזה עד הסוף, אז אני כותב את זה במחשב ומקליט את זה. אבל היו גם שירים כמו "אין לנו כסף להביא זמרת" וכתבתי את זה תוך כדי, ממש תוך כדי ההקלטה. אבל אני לא הרבה בקטע הזה. רק עט ונייר".

איך נוצר שיתוף הפעולה עם פוליאנה פרנק?
"ישבתי איתם כמה שעות, התחלנו לשמוע מלא מלא טרקים שהיו להם כבר. ניסיתי למצוא משהו שאני יכול. אמרתי להם 'זה נראה לי', שאלתי מה זה והם אמרו לי שפעם הם הלחינו את זה לסרט סטודנטים שאפילו לא יצא בסוף. לשיר קראו 'הדלת'. אמרתי יאללה ניקח את המילה ונראה מה אפשר, זרקו לי רעיון ולי היה איזשהו ביט".
האלבום מאוד מגוון. בין שיתוף הפעולה עם פוליאנה ושאנן סטריט יש הפתעה קטנה למי שלא מכיר את האלבומים הקודמים של הסגול. ברצועה 7 לוקח את המיקרופון תומי רותם. "זה הבן שלי. בכל אלבום יש לו קטע. היום הוא בן עשר וחצי, אבל באלבום הראשון שלי הוא היה בן ארבע וחצי. בכל אלבום יש קטע שנקרא "הדור הבא" ובו הוא עושה מה שבא לו. הוא כותב לעצמו הכל. אני לא מתערב בכלום. אנחנו עוד נשמע מממנו".

ואיך הוא מתרשם שאבא עושה מוסיקה?
"הוא נורא גאה בזה, אבל הוא גם מקבל את זה בשוויון נפש. הוא היה באולפנים והוא היה בהופעות ומאחורי הקלעים. אני חושב שהוא אוהב את זה. הוא מודע לזה שמדובר במשהו מיוחד, לעומת הילדים בכיתה שלו".

כשעשית אלבומים בפאקט, היה לך שיר שנקרא 'רק הסגול' והשמצת בו את חברות התקליטים. היום אתה חתום באחת מהן, אן-אם-סי. זה לא פוגע לך בחופש היצירתי?
"האמת, מעולם אף אחד לא התערב לי במה שאני רוצה להגיד. אף אחד אף פעם לא אמר לי 'את זה אל תעשה'. לדעתי אן-אם-סי עושים ממש עבודה יפה על הדיסק. אני גם מעולם לא חרטתי על דגלי שאני אנדרגראונד ואני רוצה להישאר מחתרתי. תמיד אמרתי שאני רוצה שכמה שיותר אנשים ישמעו אותי". סגול היה חתום בלייבל הירושלמי 'פאקט רקורדס'. אחרי שני אלבומים ב'פאקט' ('התקופה הכחולה' ו'סיבה למות'), הלייבל הפך לחלק מאן-אם-סי כלייבל משנה בשם 'אודיו קולאז". סגול הוציא בו את אלבומו הקודם, 'שני הצדדים של סגול 59'. הלייבל לא שרד והתפרק. 'היפ הופ איינשטיין', האלבום החדש, כבר מופיע באן-אם-סי עצמה. "אני בעצם היחיד מכל אמני אודיו קולאז' שהוחתם באן-אם-סי", הוא אומר בגאווה.
 

הממשלה, האמריקאים ואלוהים

רותם, כזכור, חי בירושלים. בניגוד ליוצרים אחרים שחיים בה, הוא לא נולד שם. ועוד בניגוד להרבה אחרים, הוא לא חושב שהתחרדות העיר היא הבעיה שלה.
"החרדים בכלל לא מפריעים לי. זו לא הבעיה לדעתי. אפילו אולמרט אמר כבר שראש העיר של ירושלים לא הוא מנהל אותה. מי שמנהל אותה זה הממשלה, האמריקאים ואלוהים. ירושלים לדעתי זו עיר שהעירייה משתינה על האזרחים שחיים שם. בת"א, כל הצעדים שעושה ראש העיר זה כדי למצוא חן, לפנק או לשפר את החיים של התושבים. בירושלים זה כאילו מין שגריר. זה השגריר של כל העיר. על כל דבר קטן כל העיר סגורה. אבל אני בסצנה הקטנה שלי".

רותם כבר 11 שנה בירושלים. הרומן עם העיר התחיל בי"ב. "כשהייתי קיבוצניק הגעתי לכיתה י"ב, אמרתי 'נמאס לי להיות בקיבוץ, רוצה ללכת ללמוד במקום אחר'. ואז הלכתי לשנה אחת בבית הספר הניסויי בירושלים. זה היה בסביבות 86' משהו כזה. בתקופה של נושאי המגבעת. ואחר כך, אחרי הרבה שנים, הכרתי את אשתי בלימודים והיא ירושלמית כמה דורות אחורה. וזהו עזבתי".

כמו רוב המוסיקאים, רותם לא מתפרנס ממוסיקה. אנחנו נפגשים בתל אביב לא רחוק ממערכת העיתון שנמצאת במקרה, רחוב אחד ליד חברת האינטרנט שהוא עובד בה. "אני קופירייטר בחברה שעושה אתרים ובאנרים באינטרנט", הוא מסביר ומיד מבהיר, "אבל לא המעצבנים האלה שקופצים".

זה משאיר לך זמן ליצור?
"הרוב זה בלילות ובסופי שבוע. נכנסתי לזה בגיל די מבוגר, אז אני יותר מבין ואני יותר ריאלי מרוב האנשים. באים אלי ילדים שהם לא מבינים את המקצוע הזה, את התעשייה הזאת בכלל, חושבים שהם יקליטו שיר, יוציאו אותו על סינגל, הוא יהיה בגלגל"צ, יקבלו המון כסף והם יהיו ב-MTV . זה לא עובד ככה". רותם לא שוכח לרגע שיש לו אחריות על הראש. "יש לי משפחה, ילד. אני לא גר אצל ההורים. זה גם מאמץ גדול. מי שלא מחויב לזה בכל עצמותיו לא יצליח. גם בהיפ הופ".

רותם. מי שלא מחויב לזה בכל עצמותיו, לא יצליח

 

הנושאים ב'היפ הופ איינשטיין' נעים בין שירים של רווקים הוללים, שמאוד אופייניים לז'אנר, לביקורת חברתית מכוונת היטב. "מה שקורה זה שבכל אלבום אתה סוגר את האריזה ויוצא כזה מן אוסף של שירים. יש דברים שהם אמיתיים, יש דברים שהם פנטזיות. בישראל כולנו גדלנו על האתוס של הרוקר שאם הוא כותב את זה אז זה קרה במציאות ואם הוא קצת מזייף הוא שקרן. אתה יודע, שלמה ארצי לא באמת הלך לחברה של החבר שלו ב'לילה לא שקט'".

מצד שני, סגול מחויב גם לביטוי של הומור בשירים. "אני לא רוצה לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, כמו איזה אחד שכותב שירי מחאה חברתיים. אני מאתגר את עצמי לעשות דברים משעשעים. בדיסק יש את "מאמא מה תעשי" כי הבן שלי אמר בהקלטה שלו "אבא תעשה שיר של מועדונים כמו כל הראפרים". אז אמרנו בוא נעשה את זה הכי, אתה יודע".

אז לא הכל בשירים זה אתה
"שאלו את אורוול פעם איך הוא מגדיר את עצמו, אז הוא אמר, 'אני כל מה שתיק העיתונות שלי אומר שאני. אני הגעתי למסקנה כזאת: גם אם אני כותב שיר שהוא חצי מציאות, זה אני כותב את זה. זאת אומרת זה בכל מקרה אני, כי אם האומנות היתה מחקה בדיוק את החיים אז האומנות היתה מאד משעממת.
אם לו ריד היה כותב על היום יום שלו בטח היה די משעמם. קם בבוקר, קונה כבלים לגיטרה, עושה קפה, נפגש עם לורי אנדרסון, אתה יודע".
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עפרה  On 14 בינואר 2007 at 20:56

    לא המשכתי לקרוא אחרי שהזדעזתי משם הלהקה "סרטן השד". חשבתי שאין לי פרות קדושות אבל סוף סוף הבנתי מה הם גבולות הטעם הטוב – בטוי שלא האמנתי שאכיר. ובכל זאת אני בטוחה שיהיה פה נהדר איתך! בהצלחה ובעניין

  • רוני.  On 14 בינואר 2007 at 21:47

    עמי, ברכות על המקום החדש.
    תמיד כיף לקרוא רשימות שלך, בכל מקום בו הן מתפרסמות

    שיהיה בהצלחה
    רוני

  • זו ש  On 14 בינואר 2007 at 22:54

    וגם – אני מקווה שאת הבלוג הזה תעדכן לעתים קרובות יותר מאשר את ההוא בישראבלוג 🙂

  • זו ש  On 14 בינואר 2007 at 22:57

    גם אותי זעזע "סרטן השד", לא בגלל שזו פרה קדושה, אלא בגלל שמבחינתי מדובר בזכרונות מתקופות קשות של נשים שיקרות לי.

  • אודי שרבני  On 15 בינואר 2007 at 12:30

    סגול נהדר

    תתחדש על האתר

  • לביאת הכותל  On 28 בינואר 2007 at 9:42

    סגול הוא ללא ספק הראפר השנון והאינטיליגנטי ביותר בישראל (בלי לפגוע בסטריט וקוואמי). יש לך רק טעות בתמליל, כי אני בטוחה שהוא ציטט את וורהול ולא את אורוול. חוץ מזה אחלה ראיון ובהצלחה עם הבלוג

  • דייב דנ  On 1 בפברואר 2007 at 20:21

    לקרוא את כל אלה שמזדהזהות מסרטן השד מראה כמה רחוקים הגבולות כאן, הרי הלהקה הספיקה להתפרק ולהפוך למשהו אחר לגמרי (ד"ש לסקאזי) ובכל זאת אותן נשים לא שמעו על ההרכב עד עכשיו. נו טוב כנראה שכל יום אפשר ללמוד משהו חדש. סגול בהחלט מצויין במסרים שהוא מעברים חבל רק שבראפ הוא הרחק מאחור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: