שבע השנים הרזות של חוה אלברשטיין

בשבוע שעבר חזרה חוה אלברשטיין להופיע במקומותינו, ומילאה כצפוי את תיאטרון נגה ביפו שני לילות רצופים. כל מי שמחשיב את עצמו מוזיקאי, איש תקשורת, תרבותניק וכדומה, אץ להתייצב. בעיתונים נשפכו והקהל הגיר ריר והזיל דמעות. סיבוב ההופעות הזה מתוכנן להסתיים באמצע פברואר ולכלול לא רק את ת"א, אלא גם את ירושלים, הרצליה, פתח תקווה וכמה קיבוצים. יש להניח שההפסקה הארוכה של שבע שנים, תהפוך את רוב ההופעות האלה למכורות מראש.

אלברשטיין. אין חרם

לא הייתי שם, אבל לפי הדיווחים, אלברשטיין ביצעה רפרטואר שחציו הכיל את הקלאסיקות שלה, וחציו את החומר החדש יחסית מהאלבומים "מוצאי חג" ו"קוקוס". בראיון המצולם שהעניקה אלברשטיין לפני שנה לגל אוחובסקי, היא רמזה שהיא לא מופיעה בארץ לא כחרם, אלא כי קצת נמאס לה לשיר שוב את "פרח הלילך". התופעה ידועה מאוד אצל אמנים עם רזומה מפואר כמו של אלברשטיין. התסכול הוא טבעי. אחרי כל כך הרבה שנים פוריות ומספר כמעט בלתי נתפס של אלבומים, לאלברשטיין יש רצון להתחדש. היא ממשיכה ליצור והיא מצפה שהקהל יהיה מוכן להקשיב לשירים החדשים בדיוק כמו שהוא קיבל ממנה את "כמו צמח בר".

אמנים פחות "קלאסיים" מחוה אלברשטיין, נאלצים להופיע מול קהל הולך ומתמעט, בשל ההתעקשות הזו להתחדש. המאזינים הפכו עם השנים לציבור מפונק שלא מוכן לקבל משהו שהוא לא מכיר מראש. אמן אמיתי, ואלברשטיין היא בוודאי כזאת, לא מעוניין להפוך את ההופעות שלו לשירה בציבור ואת הרפרטואר שלו לתקוע באלבומים מלפני שלושים שנה, מופתיים ונפלאים ככל שיהיו.

אז כן, אני כמעט מושלם עכשיו, אני אגמור את הכל יותר מאוחר ואחר כך אני אגמור את כל השאר שוב. אני אכין מה שיותר ואסגור מה שפחות. החומר החדש, אין כמו החומר החדש אף אחד לא אוהב את החומר החדש. כשאתה רוצה לבוא, הם רוצים ללכת חומר חדש, אני כמעט מושלם עכשיו יש לי ידיים ארוכות מדי אני כבר לא מגיע אל עצמי אבל בכל מקרה הסוסים שלי ריקים. אני אגמור את הכל מאוחר יותר ואחר כך אגמור את כל השאר החומר החדש / אוהד פישוף נושאי המגבעת

מאז 86' אלברשטיין החלה לכתוב בעצמה את שיריה. "מהגרים" המצוין שיצא באותה שנה הוכיח שהיא לא חייבת לשיר "שירים מארץ ישראל הישנה והטובה" כדי שיקשיבו לה. "לונדון" שיצא ב-89' היה כבר הצלחה מסחרית מסחררת. הניסיון הנואל לפסול לשידור את "חד גדיא" המצמרר, לא הועיל. אלברשטיין הצליחה להביא אל חנויות התקליטים את הדור שהיה בגנון כשהיא הוציאה את "כמו צמח בר".

אלברשטיין של שנות האלפיים איבדה את הרלוונטיות שלה, לא בגלל פוליטיקה. לא בגלל שהחברה הישראלית עברה תהליך התבהמות מואץ ולא כי אין לה קהל. המצב הזה הוא תוצאה ישירה של היבול האחרון שלה. הזמרת שהצליחה להוציא חדות הבעה מטלטלת מטקסטים של נתן אלתרמן, נעמי שמר, תרצה אתר, חנוך לוין, אמיר גלבוע, וגם שלה עצמה, החלה להגיש לנו טקסטים בינוניים, שדופים, ואולי מדיפים ריח מיזנתרופי במקצת ("ורה מבוקרשט", "מול הים", "אספרסו קצר"). כל זה, בגלל שהיא נתנה את תפקיד התמלילן בידיו של בן זוגה, נדב לויתן. מה אנחנו אשמים שלויתן רוצה לכתוב מילים? איזו סיבה יש לזמרת ברמתה של אלברשטיין לבצע אותם?

לונדון. סחרחר משיאים

הזמרת שהרגילה את הקהל שלה ליפול בסוף כל אלבום שלה אפיים, סחרחר משיאים, מעניקה לנו בתקליטיה האחרונים משהו אנמי שלא במקרה לא יצר ביקוש להופעות כבר הרבה זמן. זה יפה מצידה של אלברשטיין להתעקש. עכשיו, שהיא שוברת את הצמא של הקהל, הוא מוכן גם לקבל את השירים האלה, אבל אני מרשה לעצמי לנחש, שהתרגיל הזה לא יעבוד עוד הרבה זמן. מי שרוצה שיקשיבו לחומר החדש שלו, צריך להשקיע בו קצת יותר. הגיע הזמן להתעקש על שירים יותר טובים.

הערה לקוראים המבקשים להגיב: הפוסט ננעל לתגובות בגלל פורנו ספאם שתוקף משום מה את הפוסט הזה. מסתבר שרק נעילה של התגובות עוצרת את המתקפה המשונה. אני מתנצל על הנעילה ומבטיח להגיב במייל לכל פנייה, וגם, אם תרצו, להוסיף את מה שיש לכם להגיד גם לכאן.