אתה מסתגר כמו מלך פגוע

 

מי שמכיר אותי, מכיר את החולשה שלי למכלול יצירתם של בני משפחת פונץ' המורחבת. אני מניח שעבור אנשים מבחוץ, זה יכול להיראות כאילו אני מין מעריץ שוטה של חבורת בבליקי גד גדג' ושות'. לא שאיכפת לי, אבל האמת היא, שאני מופתע כל פעם מחדש מהיכולת של האנשים האלה לנפק שירים שמיד מתחברים אלי והופכים לחלק מהחיים שלי (ולא רק מהפסקול של החיים האלה). כמעט לכל שיר שהאנשים האלה כתבו, יש אצלי בלב איזה רצפטור ספציפי שמחכה לקלוט אותם.

לא כל השירים של פונץ' באים מאותו מקום. יש כאלה שהם גלויים. יש שירים שאתה דבק בהם ואתה אפילו לא יודע למה. יש שורות שלפעמים מתוך שינה עולות על שפתיך כמו תפילה. אני אוהב את המסתורין שבבליקי יודע לייצר במילים שהוא כותב ובדרך שבה הוא שר אותן. אם תשבו איתו על בירה, תקבלו אג'נדה מרחיבת דעת ומנומקת על המון דברים, אבל את השירים הוא לא יסביר. ובצדק.

יש משהו ברוקנרול שתופס אותך רק בזכות התעלומה הגלומה בו. כאב מתוק, עונג חולף, השתוקקות למשהו לא מוכר וחמקמק. בגלל זה, להתוודע לשיר ברדיו, כשהספקת רק לקלוט איזו שורה או שתיים והוקסמת, זה הכי כיף. אתה שומע משהו ונכבש, וכל מה שאתה רוצה זה רק שהרדיו ינגן את השיר הזה שוב. לברר מה זה הדבר הזה. לנסות לפרק את הקסם. 'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' לא זכה למי יודע מה השמעות ברדיו, אבל מבחינתי, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה, במקרה, מאיזו סקיצה ישנה, יש לי עור ברווז מהשיר הזה.

הקשבתי לשיר הזה כל כך הרבה פעמים ואני עדיין לא יודע איך להתחיל להסביר מה הוא עושה לי ולמה. פעם ישבתי עם יוסי וניסינו להגדיר מהו יופי. יוסי אמר, זה משהו שכשאני מתבונן בו אני נעשה חלש. ומיד חשבתי על 'דני חוזר אל הסיפור האמיתי'. אני מקשיב לו ונחלש. מתנתק ממה שקורה סביבי. לא יכול לעשות שום דבר במקביל. חייב לעצום את העיניים ולהיכנס פנימה לפני שהשיר יתפוגג.

 

 

'דני חוזר אל הסיפור האמיתי', שיר מספר חמש ב'פינוקיו', חזר מגלות של עשרים שנה שגזר עליו הבבליקי בגלל שלא היה מי שישיר אותו. חסר הקול הנכון. זה לא שיר שבבליקי יכול לשיר. זה לא בנוי לקול שלו. גם שלום גד לא יכול היה לעשות בו את המעשים המופלאים שדנה בקר עושה בביצוע החדש והמכשף הזה.

 

 

 

דנה בקר היא זמרת עם איכויות הגשה מהסוג שכבר קשה להיתקל בו ברדיו ובכלל. אפילו ביום חלש היא יכולה לנצח את כל המסיקות יחד עם כל מתמודדי הגמר של 'כוכב נולד' באיך לשיר שיר ולהתכוון לכל מילה. היא מדויקת. מנצלת את הקול שלה נכון ואף פעם לא שוכחת את המשימה שלה – ליצור את הסינרגיה ההכרחית כל כך בין מילים, לחן וביצוע.

 

דָּנִי חוֹזֵר אֶל הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ אַתָּה מִסְתַּגֵּר.   הָרֵיחַ שֶׁלָּהּ עוֹד נִשְׁאָר לוֹ בַּבְּגָדִים כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ אַתָּה מִסְתַּגֵּר.   וְדָנִי תּוֹפֵס פִּנָּה עִם גִּלָּיוֹן שֶׁל "חֲדָשׁוֹת", דַּף סָגֹל שֶׁל "לָאִשָּׁה" עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְכוּלָם אַחֲרָיו.   כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ אַתָּה מִסְתַּגֵּר כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ אַתָּה מִסְתַּגֵּר כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ. מילים: עוזי וייל ויוסי בבליקי

 

"יבוא זמן שבו אפשר יהיה לומר את האמת לעצמך בקול רם, בלי שהיא תיעלם ברגע שאמרת אותה, או תיהפך למזויפת", כתב עוזי וייל בהקדמה ל'חייו ומותו של השער האחורי' שיצא לא מזמן. היום הזה עוד לא הגיע. ב'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' וייל ובבליקי עשו בשכל כשהלבישו את האמת באור אדמדם של תאורה במועדון רוק שמתרוקן לאט לאט מהשתיינים של השעות הקטנות. הזמרת לא מופיעה בשבילם. היא עוצמת עיניים והגיטרה מוליכה אותה פנימה, לתוך עצמה. בתוך המילים שמגלות חצי טפח ומכסות טפחיים. האמת נלחשת. היא נעלמת כמה שניות אחר כך, אבל בכל פעם כזאת אתה משתכנע שבקרוב היא תישאר כאן ולא תהפוך למזויפת.

ומילה על ההופעות השבוע: הערב הם יארחו את פורטיס ויתנו ברוקנרול. מחר הם יורידו ווליום של רעש ויעלו ווליום ברגש וגם יארחו את מיכה שטרית. אבל ביום חמישי פונץ' יופיעו "עד לקוח אחרון" ויבצעו כל מה שתבקשו מהם. שלום גד יתארח. אם אתם מתכוונים להיות שם, אל תרשו לאיש היקר הזה לרדת מהבמה בלי שלושת אלה: "מסע אל תוך גוף האדם", "היום שנמשך לנצח" ו"מחר השמש תזרח".

 

וגם דויד על 'פינוקיו בחלל'.