החתולה מיקה חזרה מהכפור

הפוסט הזה היה אמור להיות עצוב. היום, לפני חודש בדיוק, בגלל איזו הסחת דעת, לא שמנו לא שהדלת פתוחה ושהחתולה שלנו יצאה אל חדר המדרגות. לא חיפשנו אותה בשעות הראשונות, הקריטיות, כי לחתולים, למי שלא מכיר, יש נטייה לאמץ פינות שינה נסתרות בבית ולצוץ מהן אחרי שעות. רק כשבלילה היא עדיין לא הופיעה, הבנו שהיא אבדה. שיחה עם אחד השכנים גילתה שהיא ברחה דרך הדלת. מה שגרם לי להאמין שהיא בסדר, וכמו בכל מיני סיפורים, היא עוד תחזור.

אני חייב כמה מילים על משפחתי וחיות אחרות: כשהייתי ילד, רציתי כלב, או חתול, או אוגר, שרקן, כנרית, אולי תוכי. לא משנה מה. אני אטפל בו, אני אדאג. העיקר שיהיה. אני זוכר שבגיל שבע היינו אמורים לעבור לדירה יותר גדולה, שבה לי ולאחותי יהיו חדרים נפרדים. בתמימות הצעתי להישאר איתה באותו חדר, ואת המקום שהתפנה נהפוך ל"חדר חיות". ניקח כמה בעלי חיים ואני אהיה אחראי על הכל. לא היה סיכוי. אצלנו בבית חיות לא נכנסו. הכי קרוב היה אצל סבתא בחצר. שם מגיל מאוד קטן התעקשתי לאכול בחוץ, "עם החתולים".

 

פוקסאג ומיקה משתלטים על המיטה

כשהכרתי את הנפש התאומה שלי, שהפכה לבת זוגי, שהייתה לאשתי, דיברנו על כל הדברים האלה שזוגות טריים מדברים עליהם. דמיינו ותכננו איך יראו חיינו המשותפים. "ומתי ניקח כלב?" היא שאלה. היתה לי תשובה מוכנה. חודש אחרי שנעבור לגור יחד, ניקח כלב. כבר תכננו שאני אהיה זה שילך לבחור. כי היא לא תעמוד בחווית בית היתומים הזאת.

חודש אחרי שעברנו לדירה ברחוב רועש ברמת גן, הופיע פוקסאג, פינצ'ר מעורב ליד העבודה שלה. היא התקשרה לספר שהוא נצמד אליה. ואני אמרתי: "אני מבין שיש לנו כלב". הוא איתנו חמש שנים, ומיקה, חתולה אפורה ואצילית שאוהבת להרוס ספות ולשבור כוסות, איתנו כבר ארבע. הפכנו למשפחה מרובת חיות. החזרתי לעצמי על כל השנים שרציתי ולא יכולתי. דמיינתי את הילדים שלנו, שבניגוד אלי, יגדלו כמו שאני רציתי לגדול, בבית מלא בחיות. כשאיתי נולד, הוא קיבל את שניהם באהבה. הוא אוהב לשחק איתם ואפילו ברחוב, או בטלוויזיה, מה שמשמח אותו זה מפגשים עם חיות.

 

מיקה מדגמנת משפחתיות

איכשהו, התברר לי שאני יותר איש של חתולים. נוצרה בינינו חלוקה מובהקת. מיקה היא המועדפת שלי, ופוקסאג חבר יותר טוב של אמו המאמצת. לא שזה אומר שמישהו מאיתנו כאב פחות את היעלמה של מיקה, אבל אני, מתוקף היותי זה שמטייל בלילות עם הכלב, מצאתי את עצמי בחיפוש מתיש ויומיומי.

ערב ערב נטלתי איתי שקית עם אוכל של חתולים, מהסוג שמיקה אוהבת. הסתובבתי וקראתי בשמה, צקצקתי בלשוני והשמעתי קריאות שונות ומשונות. היא לא הופיעה. ידידה גרפיקאית עיצבה עבורנו מודעה מרשימה שאותה תליתי פה ושם ברחוב ובחדרי לובי של הבתים בסביבה. שום סימן. חתולי הרחוב שמחו להכיר את מיטיבם החדש. הם באו אחרי וליוו אותי לפעמים עד לחדר המדרגות. אף אחד מהם לא היה מיקה. בינתיים היו גשמים. סערה. ינואר היה חודש לא קל עבור החתולים שבחוץ, שלא לדבר על חתולה שכבר ארבע שנים חיה בבית. עמיתה לעבודה שיש לה הבנה לא מעטה בחתולים, כולל אחת שזכתה להגיע אצלה עד לגיל המופלג עשרים, אמרה שזהו, אם עבר חודש, זה כבר אבוד. לחתולים יש זיכרון קצר.

 

מיקה ואיתי מבלים יחד

יומיים אחר כך, אחרי ערב שבו חגגנו יום הולדת לאשתי ולאחריו הופעה סוערת בחברת משפחת פונץ' המורחבת, יצאתי עם פוקסאג לטיול לילי ושגרתי. פתאום, חתולה אפורה מנומרת יוצאת מתחת לאחת המכוניות, מרחרחת את התוצרת של הכלב ומייללת לעברי. קראתי לה לבוא איתנו. היא באה, אבל נעצרה בכניסה ללובי הבניין. לא היה לי אוכל בשבילה, הרי כבר הייתי על סף ייאוש וכבר הפסקתי לקחת איתי את השקית.

עליתי מהר הביתה, לקחתי אוכל ושמיכה וחזרתי. תוך פחות משתי דקות היא הייתה אצלי בידיים. מבוהלת קצת, אבל לא תוקפנית. היא כבר זיהתה. לבית עצמו לקח לה עוד כמה שעות להתרגל. לפנות בוקר היא כבר תבעה לעצמה את המקום הקבוע שלה. במיטה, בין הכריות של שנינו.

מי יודע מה היא עשתה, איפה היא הייתה ואיך היא שרדה. אבל היא חזרה. למרות כל מי שאמר שזה אבוד. למרות שכבר הספקנו לבכות ולהתאבל עליה, ולמרות שהיום, חודש אחרי, היה אמור להיות כאן מעין הספד לחתולה החכמה ומלאת האהבה שהלכה לאיבוד וחזרה משם.

 

מיקה. עסקים מתחת לשולחן