החתולה מיקה חזרה מהכפור

הפוסט הזה היה אמור להיות עצוב. היום, לפני חודש בדיוק, בגלל איזו הסחת דעת, לא שמנו לא שהדלת פתוחה ושהחתולה שלנו יצאה אל חדר המדרגות. לא חיפשנו אותה בשעות הראשונות, הקריטיות, כי לחתולים, למי שלא מכיר, יש נטייה לאמץ פינות שינה נסתרות בבית ולצוץ מהן אחרי שעות. רק כשבלילה היא עדיין לא הופיעה, הבנו שהיא אבדה. שיחה עם אחד השכנים גילתה שהיא ברחה דרך הדלת. מה שגרם לי להאמין שהיא בסדר, וכמו בכל מיני סיפורים, היא עוד תחזור.

אני חייב כמה מילים על משפחתי וחיות אחרות: כשהייתי ילד, רציתי כלב, או חתול, או אוגר, שרקן, כנרית, אולי תוכי. לא משנה מה. אני אטפל בו, אני אדאג. העיקר שיהיה. אני זוכר שבגיל שבע היינו אמורים לעבור לדירה יותר גדולה, שבה לי ולאחותי יהיו חדרים נפרדים. בתמימות הצעתי להישאר איתה באותו חדר, ואת המקום שהתפנה נהפוך ל"חדר חיות". ניקח כמה בעלי חיים ואני אהיה אחראי על הכל. לא היה סיכוי. אצלנו בבית חיות לא נכנסו. הכי קרוב היה אצל סבתא בחצר. שם מגיל מאוד קטן התעקשתי לאכול בחוץ, "עם החתולים".

 

פוקסאג ומיקה משתלטים על המיטה

כשהכרתי את הנפש התאומה שלי, שהפכה לבת זוגי, שהייתה לאשתי, דיברנו על כל הדברים האלה שזוגות טריים מדברים עליהם. דמיינו ותכננו איך יראו חיינו המשותפים. "ומתי ניקח כלב?" היא שאלה. היתה לי תשובה מוכנה. חודש אחרי שנעבור לגור יחד, ניקח כלב. כבר תכננו שאני אהיה זה שילך לבחור. כי היא לא תעמוד בחווית בית היתומים הזאת.

חודש אחרי שעברנו לדירה ברחוב רועש ברמת גן, הופיע פוקסאג, פינצ'ר מעורב ליד העבודה שלה. היא התקשרה לספר שהוא נצמד אליה. ואני אמרתי: "אני מבין שיש לנו כלב". הוא איתנו חמש שנים, ומיקה, חתולה אפורה ואצילית שאוהבת להרוס ספות ולשבור כוסות, איתנו כבר ארבע. הפכנו למשפחה מרובת חיות. החזרתי לעצמי על כל השנים שרציתי ולא יכולתי. דמיינתי את הילדים שלנו, שבניגוד אלי, יגדלו כמו שאני רציתי לגדול, בבית מלא בחיות. כשאיתי נולד, הוא קיבל את שניהם באהבה. הוא אוהב לשחק איתם ואפילו ברחוב, או בטלוויזיה, מה שמשמח אותו זה מפגשים עם חיות.

 

מיקה מדגמנת משפחתיות

איכשהו, התברר לי שאני יותר איש של חתולים. נוצרה בינינו חלוקה מובהקת. מיקה היא המועדפת שלי, ופוקסאג חבר יותר טוב של אמו המאמצת. לא שזה אומר שמישהו מאיתנו כאב פחות את היעלמה של מיקה, אבל אני, מתוקף היותי זה שמטייל בלילות עם הכלב, מצאתי את עצמי בחיפוש מתיש ויומיומי.

ערב ערב נטלתי איתי שקית עם אוכל של חתולים, מהסוג שמיקה אוהבת. הסתובבתי וקראתי בשמה, צקצקתי בלשוני והשמעתי קריאות שונות ומשונות. היא לא הופיעה. ידידה גרפיקאית עיצבה עבורנו מודעה מרשימה שאותה תליתי פה ושם ברחוב ובחדרי לובי של הבתים בסביבה. שום סימן. חתולי הרחוב שמחו להכיר את מיטיבם החדש. הם באו אחרי וליוו אותי לפעמים עד לחדר המדרגות. אף אחד מהם לא היה מיקה. בינתיים היו גשמים. סערה. ינואר היה חודש לא קל עבור החתולים שבחוץ, שלא לדבר על חתולה שכבר ארבע שנים חיה בבית. עמיתה לעבודה שיש לה הבנה לא מעטה בחתולים, כולל אחת שזכתה להגיע אצלה עד לגיל המופלג עשרים, אמרה שזהו, אם עבר חודש, זה כבר אבוד. לחתולים יש זיכרון קצר.

 

מיקה ואיתי מבלים יחד

יומיים אחר כך, אחרי ערב שבו חגגנו יום הולדת לאשתי ולאחריו הופעה סוערת בחברת משפחת פונץ' המורחבת, יצאתי עם פוקסאג לטיול לילי ושגרתי. פתאום, חתולה אפורה מנומרת יוצאת מתחת לאחת המכוניות, מרחרחת את התוצרת של הכלב ומייללת לעברי. קראתי לה לבוא איתנו. היא באה, אבל נעצרה בכניסה ללובי הבניין. לא היה לי אוכל בשבילה, הרי כבר הייתי על סף ייאוש וכבר הפסקתי לקחת איתי את השקית.

עליתי מהר הביתה, לקחתי אוכל ושמיכה וחזרתי. תוך פחות משתי דקות היא הייתה אצלי בידיים. מבוהלת קצת, אבל לא תוקפנית. היא כבר זיהתה. לבית עצמו לקח לה עוד כמה שעות להתרגל. לפנות בוקר היא כבר תבעה לעצמה את המקום הקבוע שלה. במיטה, בין הכריות של שנינו.

מי יודע מה היא עשתה, איפה היא הייתה ואיך היא שרדה. אבל היא חזרה. למרות כל מי שאמר שזה אבוד. למרות שכבר הספקנו לבכות ולהתאבל עליה, ולמרות שהיום, חודש אחרי, היה אמור להיות כאן מעין הספד לחתולה החכמה ומלאת האהבה שהלכה לאיבוד וחזרה משם.

 

מיקה. עסקים מתחת לשולחן

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 28 בינואר 2007 at 20:59

    איזה כיף. קרה לי מקרה דומה כשהייתי ילדה. זכרון ילדות חזק. טרזן נעלם לחודשים ארוכים.
    וערב אחד, ההורים שלי כבר היו לבושים לצאת לאיזה קונצרט , על חלון המטבח, ישב הוד ממלכתיותו במקומו הרגיל. צללית אפורה בחלון מואר בבית קטן ברמת החייל. לא קונצרט ולא נעליים באותו הערב. שני מבוגרים ושלושה ילדים התכרבלו סביב חתול רזה ועצמאי ורק עשו לו לגרגר. אני שמחה בשבילכם ושמחה עם הזכרון שלי. גרררררררר
    http://www.notes.co.il/chelli/23107.asp

  • שי שלוש  On 28 בינואר 2007 at 21:52

    חתולה חמודה מאוד. איזה שמחה שחזרה!

    "חתולים נבראו כדי להפריך את הדוגמה שכל הדברים נוצרו כדי לשרת את האדם"

    שי

  • Jeronimo  On 28 בינואר 2007 at 22:07

    🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28 בינואר 2007 at 22:56

    לבת שלי קוראים מיקה לבן איתי (הם גדולים) ויש עוד בת שתהיה בריאה כפרה עליה.
    אבל הספור הוא שיש לנו 4 חתולים ואחד מהם-ג'ינג'ר- כבן שמונה, נעלם פעם כשחזרנו מחו'ל. הצטערנו מאד כי הוא היה נצר אחרון לשושלת של ג'ינג'ים אהובים שהשריצו לתפארת אבל.. תם ונשלם.מה לעות. זו דרכו של עולם.. כעבור ח-צ-י שנה , נשבעת במיקה ואיתי שלי ראיתי בוקר אחד חתול ג'ינג'י במרפסת. אמרתי לאיתי- (חולה על חתולים), שיש חתול נורא דומה לג'ינג'ר- הלכנו בהיסוס מהול בשמחה מוזרה שעצרה עצמה ל "די לשמחה בשעתה", והנה- הג'ינג'י פוצח ביללות צרודות של גבר אילם- שהיו אופייניות רק לו, ותובע באדישות ליטוף כאילו רק אתמול היה אחראי פה על הקט-לי.. בחיים לא שמעתי על חתול שנעדר חצי שנה. אבל עובדה!!
    חתולי הגליל שולתים!!!111111

    וגם אני ביליתי בחגיגות בית השואבה של פונץ'. שמחה בשעתה.

  • זאפודית  On 28 בינואר 2007 at 23:24

    גם מיקה שנראית כמו חתולוביץ' שלנו, רק קצת יותר גדולה, וגם תמונות של איתי.

    אנחנו בדיוק בדילמת חתולוביץ', לפעמים כשפותחים את הדלת של הבית הוא בורח לגינה ומתיישב, תמיד מתחת לאותו שיח, ואנחנו לא יודעים אם לתת לו לשבת שם עד שירצה לחזור (זה קצת מפחיד, מה אם הוא יברח לכביש? והוא גם לא מסתדר עם חתולים אחרים), או מיד להחזיר אותו למרות שזה לא מוצא חן בעיניו.
    בתור חתולן מדופלם, מה אתה אומר?

    (ועוד שאלה: למה אי אפשר לעשות עליך מנוי?)

  • חגית (נו, מהעיתון)  On 29 בינואר 2007 at 1:19

    הרגע גיליתי את האתר שלך
    שהוא תענוג
    לחובבי אנשים חובבי חיות
    ולחובבי אנשים חובבי מלל אנושי

  • רות.  On 29 בינואר 2007 at 2:14

    אני כל-כך שמחה שמיקה חזרה כי היה קשה לראות את משפחת ברנד עצובה, ואתה יודע שחברים זה לא רק ברגעי האושר. אני עם זוגתך, למען הסר ספק. אשה של כלבי, אולי כי הם נותנים לך באמת להרגיש.

  • עמי  On 29 בינואר 2007 at 10:44

    ח ל י: זה באמת כיף כיף כיף שמיקה שוב פה. קראתי שוב את הפוסט שלי, ונדמה לי שהוא לא מספיק מתלהב. אולי אני לא מצליח כל כך לכתוב כמה אני מאושר מזה שהיא חזרה. מהאפשרות שלי לשים ראש על הכרית בלילה ולהרגיש אותה מגרגרת. הכי כיף בעולם.

    שי: "חתולים נבראו כדי להפריך את הדוגמה שכל הדברים נוצרו כדי לשרת את האדם". אחלה משפט. חותם עליו בשמחה.

    Jeronimo: נחמד לראות אותך פה. מיקה נבחר בגלל ש"מי כמוה" וגם בגלל המצלול שמזכיר מיאו.

    עפרה: חגיגות בית השואבה של פונץ' יזכו כמובן לפוסט נפרד.

    זאפודית: לגבי המנוי, נדמה לי שעכשיו סידרתי את זה. תבדקי שוב. ולגבי חתולוביץ' – אם הוא גור, אולי כדאי להכניס אותו למרות שהוא לא רוצה. שיגדל קצת ואז יוכל להסתדר יותר טוב עם כניסה ויציאה עצמאיות דרך חלון או משהו כזה.

  • יעל ישראל  On 29 בינואר 2007 at 11:52

    לקחתי את כל התמונות אליי למאגר תמונות החתולים שלי. הכי אני אוהבת את התמונה של אשתך והתינוק עם החתולה, מתרפקים יחד ונהנים. איזה אושר! אני חווה את זה עם חתוליי, אבל אף פעם לא שבעה לראות את האהבה הזאת גם אצל אחרים.

    ובבקשה תשגיחו שהיא לא תברח שוב. אני חינכתי את חתוליי מגיל 0 שלא יוצאים וזהו. אין התבכיינויות. פשוט אסור לתת להם לצאת.
    אני ממליצה את זה גם לזאפודית: לא לתת להם לצאת, כי לא תמיד זה נגמר בטוב. ולאבד חתול זה כמו לאבד את הלב שלך!!!!!

    נשיקות למיקה ולכל המשפחה המאוחדת.סיפורי חתולים ממיסים לי את הלב כמו מפגרת.

  • שגיאB  On 29 בינואר 2007 at 11:53

    אה, כן, וחתול נחמד גם כן… 🙂

  • אורית עריף  On 29 בינואר 2007 at 13:12

    שמחה מאוד בשמחתכם.
    לוציפר שלי נעלם לפני שנה בדיוק ואני כל כך מתגעגעת אליו…

  • מיצי  On 30 בינואר 2007 at 9:59

    גם לולה חזרה אחרי חצי שנה. היא החתולה של הבינין וגרה בכניסה שלנו. היא הופיעה בנר שלישי של חנוכה והשכנה דפקה לי על הדלת שאצא לראות. נס חנוכה!

  • דוליטל  On 31 בינואר 2007 at 0:07

    חתולי בית שכאלה…. איך הם עושים צרכים מוציאים אותם לטיול כמו כלב?

  • עמי  On 31 בינואר 2007 at 12:05

    בדרך כלל חול שמתגבש במגע עם נוזלים. מדי פעם, ומומלץ פעם ביום, אוספים עם כף מיוחדת את התוצרת וזורקים לפח (או לאסלה, תלוי באיכות החול).
    חתולי בית, בניגוד לכלבים, לא אמורים לצאת מהבית, חוץ מאשר כשחייבים, לוטרינר, או כשעוברים דירה.

  • RR  On 4 במאי 2016 at 2:44

    אל תמהרו להספיד חתולים שנעלמו לזמן ארוך. יש חתולים הרפתקנים ויש פחות ויש סיכוי רב שעוד יחזרו אליכם! יש לי המון חתולים שנולדו וגדלו אצלי ,אני גר במושב ולכן החתולים נמצאים בבית ובחוץ.
    החתולה גילה נעלמה לראשונה בגיל שנה וחצי ל86 ימים ומאז הולכת וחוזרת חוזרת פעם בחודש לפחות ויש תקופות שהיא נשארת לשבוע.
    נורית בגיל שנתיים נעלמה ל20 ימים ומאז הולכת וחוזרת קבוע ביום שישי לקידוש (: אמיתי! ויש מצבים שנעלמת ל6 שבועות וחוזרת רזה ורעבה.
    שירה נעלמת מקסימום לשבועיים וחוזרת.
    לגבי זכרים זה קצת שונה כי מגיל שנה הם לא אוהבים לחיות בלהקות עם זכרים נוספים ומי שמפסיד בקרב עוזב… אבל יש כמה חתולים זכרים שגדלו אצלי מגיל ממש צעיר נעלמו וחזרו אחרי חצי שנה ויותר ומאז הם מגיעים לבקר מידי פעם כבר שלוש שנים.

    טיפ : תנו לחתולה להמליט פעם אחת לפחות לפני שתעקרו אותה היא תתחבר יותר לאנשים וחתולים אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: