מי פה הקורבן

 

חיים רמון. גינמזיסט שובב? קורבן? בעיה של שיקול דעת? (צילום: ערוץ 10)

 

לא בא לי להיות חלק מגוש התגובות והטוקבקים בנושא רמון, אבל כנראה שאי אפשר אחרת. אתמול, לאחר משפט אינטנסיבי ותחת חשיפה תקשורתית מאסיבית הורשע שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, במעשה מגונה. למרות כל החבורה ההדוקה שקמה להגן עליו לכל אורך החודשים האחרונים, בית המשפט לא נכנס לסחרור ועבר היטב על העדויות. גם כשרמון הזעיק שלוש מחברותיו האינטרסנטיות להעיד לטובתו אחרי ששלב העדויות כבר הסתיים, הסכים בית המשפט לעכב את ההליך כדי שלא תהיה ולו מראית עין של פגיעה בזכותו של האיש להביא את גרסתו ולהגן על שמו.
 
כל אלא לא הספיקו לחבר'ה של רמון. השוביניזם והבעלבתיות של האליטה הרימה את ראשה המכוער. אחד אחד הם יצאו לתקשורת לאחר ההכרעה להתגולל על בית המשפט ועל שלטון החוק. הרי אם זה מותר לאיש שיושב בבית הנשיא, מדוע שלא כל גבר מזדקן, כל טומי לפיד בעל לשון משתלחת ומתלעלעת יחבוט במתלוננת ובשופטים (ובתקשורת, אם כבר).
 
האם צריך להסביר למשפטנים ושרים בהווה ובעבר מדוע לא מדובר ב"מעשה שטות" כלאחרון המתגבבים? אולי זה עניין של דור ואולי זו פשוט בעיה חמורה בשיקול הדעת. כשרמון "לא הפעיל שיקול דעת" וזה נגמר בהרשעה זה נשמע נורא מוזר. הפזיזות של רמון בשליחת לשונו לכל מיני מקומות עלתה לו ביוקר. הפזיזות של ראש ממשלה ושר ביטחון לצאת למלחמה שתשדרג אותם בסקרים, עלתה לנו ביוקר עם מעל מאה חיילים הרוגים ומערך מילואים קורס.
 
מאיפה באה הפזיזות הזאת? הרי ח"כ רונית תירוש הסבירה אתמול שאנחנו חיים במדינה לבנטינית וככה זה. ואיימה אפילו במשבר אמון של ציבור רחב מאוד במערכת המשפט. "אי אפשר להתעלם שלא היה כאן שום אקט אינטימי", אמרה התירוש, "מבחנו של רמון היה אורך ועומק הלשון, וכמה זה נכנס". מדובר בדור שרואה בבעלות האישה על גופה המצאה מודרניסטית מדי. כבר שמעתי ממישהו בגיל הזה שאמר לי רק השבוע על קצב: "הוא טיפש, היה צריך להרים כמה טלפונים, לסדר לה עבודה והכל היה נגמר בשקט". מה חשוב הצדק, מה חשוב החוק, בואו נריץ עוד קומבינה ונמשיך הלאה.
 

 

ה'. זכות האישה על גופה? מישהו שמע על זה פה? (צילום: ערוץ 10)

"כולה נשיקה, בשביל זה להרוס לו את הקריירה?" אלה התגובות שמוציאות אותי מהדעת, מפני שהכל תחת ההנחה שהזכות לומר לא, כשמדובר באישה, זה משהו שנתון למניפולציה. הקריירה שלו, באופן מובן מאליו, חשובה יותר מאיזו ילדה בת עשרים ומשהו. הוא כפה עליה נשיקה, תקראו לזה פזיזות, חוסר שיקול דעת, שובבות נערית. והנה לכם שלוש תכונות שלא הייתי רוצה שיהיה למנהיגים של המדינה הזאת. ועוד לא דיברנו על כך שהמושג "כוונה פלילית" נשמע לרבים זר ולא מתאים. האם בכפייה של מגע לא הולם, גם אם זו רק נשיקה, אין בה כוונה פלילית? האם אין זו הפקעה של אוטונומיה של אדם אחר?
 
מבחינה פוליטית, ובאופן אישי, חיים רמון היה אחד האנשים החביבים עלי בפוליטיקה. האמנתי בעתידה של "השמינייה" שייסד בעבודה (זוכרים?). הייתי בעדו כשנחשב יריבו של ברק, תמכתי בו כשהתמודד על הנהגת העבודה (מול מצנע, פואד וסנה). ראיתי בו איש שמאל מתון שיכול להתחבר לקהלים ביביסטיים ולהביא אותם לשנות את דעתם. איש מפתח במפה הפוליטית הישראלית. התאכזבתי כשהוא הצטרף למפלגת הטרמפיסטים נטולי האידיאולוגיה שהיו מוכנים ללכת אחרי שרון והצל שלו אולמרט.
 
אבל מה שקרה במשרד ראש הממשלה באותו בוקר ביולי לא שייך לפוליטיקה. זה לא משנה מאיזה מפלגה האיש שחושב שפיה וגופה של אישה צעירה הם הפקר. שחושב שתירוצים בסגנון "עשיתי שטות", ו"היא פלירטטה איתי!" יכולים להמעיט בחומרה של מה שהיה שם. מדהים אותי שאנשים "רציניים", לא חבורת טוקבקיסטים מתלהמת, מכפישה את המתלוננת ואף אחד לא חושב על הגיהינום שהיא הייתה צריכה לעבור, שלא בטובתה. בראיון לברוך קרא בערוץ 10, היא סיפרה שהיא לא רצתה להפוך לעוד "א'". היא היתה מפוחדת ובהלם. קצינה צעירה מול שר מבוגר ותיק ובכיר, שחושב משום מה, שכל בחורה אמורה להיות כרוכה אחריו.
 
אבל מי שהעלה את חמתי עד להתפקע, היה האיש שמייעד את עצמו, שוב, למשרת נשיא המדינה. שמעון פרס, שאבוי לו, אבל לעת זקנתו הייתה לו בלייה, אמר הערב לתני גולדשטיין מ"וויינט" ש"כרגע חיים רמון הוא הקורבן ואני מצטער על כך מאוד". לא רעד שריר בפניו כשהוסיף ואמר ש"כחבר אני מרגיש שנקטעה פה קריירה של איש ציבור בולט ומוכשר ביותר בגלל מעשה שטות, וזה היה מעשה שטות". קראתי ולא האמנתי. חזור שנית, מי פה הקורבן? האם בגלל שרמון הוא חבר, שהוא "משלנו", הופך אותו אוטומטית לקורבן? מסכן המנהיג שנערה חצופה לכדה אותו במעשה שטות, כאילו היה פרחח בגימנסיה.
 
לפי ההיגיון של פרס, אולי כדאי להצטער על הקריירה המזהירה של העו"ד לעתיד, שבשנת 1995 בערב ארור בנובמבר החזיק אקדח בכיכר העיר וביצע "מעשה שטות". רחמנות על הקורבן שעבר מספסלי האוניברסיטה אל המחבוש הקר.
 
כמה מסיכות הורמו אתמול מעל פניהם של אנשים שהם נבחרי ציבור ואין בהם אפילו שמץ של אחריות לא כלפינו ככלל ולא כלפינו כפרטים. האיש הזה, פרס, למרות תרומתו הרבה, הוכיח כי איננו ראוי להיות נשיא. דרך החשיבה שלו מראה שגם אם אין לו את "המרכיב הנפשי" לחזור על מעשי הקצב, עדיין הוא היה חונן אותו בלי היסוס. מסכן, הוא קורבן.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צור ארליך  On 1 בפברואר 2007 at 9:14

    אולי מספיק יהיה אם תקרא את הכרעת הדין, ותראה איך כל יוזמותיה, פלירטוטיה, תזנוניה, חיבוקיה השופעים וחיוכיה-שלאחר-מעשה של ה' נפטרים שם ב"איש איש ותרבותו" – אך גרסת ההגנה נפטרת שוב ושוב בתירוצים חסרי נימוק של אי-אימון. "איש איש ותרבותו" – כל עוד האיש הוא אשה; להשיב בנשיקה על חיבוק זה כבר לא עניין של איש איש ותרבותו, משום מה. קרא את הכרעת הדין ותראה: מופת של מגמתיות וסטנדרט כפול. השיא הוא כשלאחר תיאור פלירטוטיה הזולים של ה', על פי גרסתה שלה, קובעים השופטים שהיא איכותית ולא פלרטטנית.
    זה כמובן רק הרובד העליון של העניין. הלהיטות להפיל את רמון במהירות שקופה לכל בר דעת. שאל את האשה הדתית מירי גולן, שחיללה שבת כדי לשכנע את ה' להתלונן. על הקשר בין זה לבין מינוי בייניש אני צריך לספר לך? יום לאחר הדחתו אושר מינויה המביש של המפלילנית הלאומית לשופטת עליונה. ועל הקשר בין תוכנית רמון לחיוב השופטים ברישום פרוטוקולים לבין הדחתו אני צריך להכביר מילים?
    עמי, אתה איש חכם ובדרך כלל צודק. לכן העובדה שרמון, נחש חלקלק ודוחה, שלא לומר שמאלן קיצוני, היה חביב עליך כפוליטיקאי, מוזרה מאוד. האנלוגיה שלך ליגאל עמיר פשוט אינה ראויה לתגובה.
    אם אתה באמת חושב שכאשר בחורה נכרכת על צווארך בחנופה וברמזים מיטתיים (על פי גרסתה של ה'!) כל נשיקה מצדך היא מעשה מגונה ופלילי, עליך להיות כן עם עצמך ולאמץ את המסקנה: נטישה גמורה של הנורמות החברתיות הנהוגות בישראל החילונית, אלו שתירוש תיארה כלבנטיניות. רמון נהג על פי המוסכמות הנפוצות, וזה כלל לא עניין של שוביניזם; אלו מוסכמות של נשיקות וחיבוקים בין זרים כמעשה של יום יום, של לבוש חשוף ובוטה, של פופיק בחוץ, של מיניות מוחצנת. אם לוקחים רק אדם אחד מכל הנוהגים בנורמה הזאת ומפלילים אותו, האדם הזה הוא קורבן. אין מילה אחרת.

  • תא  On 1 בפברואר 2007 at 9:35

    בהזדעקות הכללית נגד דבריו של פרס, שאני רואה בפוסט שלך ובקרב אוהדים רבים של החלטת השופטים, יש יותר משמץ של צביעות.

    אם פרס היה אומר משהו כמו: "רמון עבר עבירה פלילית חמורה, אני מברך על ההרשעה" – האם מי מכם היה מזדעק על כך שהוא מעיז להתערב בעניין ולהביע את דעתו האישית? אני די בטוחה שלא. היו מוחאים לו כפיים, או שסתם מתעלמים מדבריו. אני אומרת את זה מניסיוני. מעולם לא ראיתי ששר או ח"כ הביע הסכמה ושבח להחלטה של בימ"ש להרשיע איש ציבור, וקמו צעקה ומחאה בתגובה על דבריו. מעולם.

    אז ככה: או שנבחרי ציבור לא אמורים להביע דעה בכלל בנוגע להחלטות בית משפט, ובמקרה כזה גם הבעת הסכמה ושמחה על גזר הדין מצד פרס או מישהו אחר מהממשלה היא פסולה וצריכה לעורר מחאות דומות – או שנבחרי ציבור כן יכולים להביע דעה על החלטות בית משפט, ואם זה כך אז זה לשני הכיוונים. אם לפרס יש זכות לדבר בכלל בנושא, אז זכותו להסכים עם החלטת בית המשפט וזכותו גם להביע דעה ששוללת אותה. והוא לא חייב לאף אחד הזזה של שום שריר.

  • אני  On 1 בפברואר 2007 at 9:37

    היא לא התנגדה בשעת מעשה, לא במילה ולא בתנועת גוף. היא בעצמה אמרה שלא התנגדה.

    איך בדיוק נפגעה כאן זכותה לומר לא?

  • שושי  On 1 בפברואר 2007 at 10:08

    החיבוק היה לשם התמונה. ר' הסבר מפורט אצל גבריאל רעם, כאן. לא היה מקום, לטעמי, לתגובת נשיקה. היא היתה יכולה להתקבל לו היתה נשיקה על המצח. אבל חדירה?
    חיים רמון גם הוא קורבן. מישהו מטיל ספק בכך שהוא סובל? אבל הוא קורבן משנה והוא האחראי. פלילית.
    לאחר שעבריין נתפס ומורשע, הדעת נותנת שהוא לא רואה את המעשה הפלילי שביצע כמעשה של חוכמה. הוא שטות במובן טפשות. לא במובן של קלות ערך.
    אני לא בטוחה שלזה פרס התכוון. לא נראה שהוא חשב באותו רגע – כנשיא אפשרי של כולם – על ציבור הנשים המאויימות על-ידי חדירה שטותית בלתי מורשית לגופן.

  • שמעון  On 1 בפברואר 2007 at 10:22

    זה פשוט היה מדהים לקרוא את העדות של ה' ולראות איך כמעט בכל משפט היא טורחת להדגיש עד כמה זה לא היה פלירטוט אלא משהו אחר… זה רק מדגיש עד כמה הקו היה מאוד דק ולא ברור בניגוד להחלטת השופטים.
    אם שיקולים פסיכולוגים הנחו את השופטים באשר להתנהגותה לאחר הנשיקה (כולל למשל מסירת מספר הטלפון שלה או הצילום הנוסף) אזי למה הם לא שקלו שיקולים פסיכולוגים למה קורה לגבר מבוגר שמפלורטט ע"י בחורה צעירה ויפה?

  • הזוייה  On 1 בפברואר 2007 at 11:14

    ומי אומר מה, אם זו דמות ציבורי, כגון פרס שגם קטטר כבר לא מרים את הג'ק שלו שרדום כמו תינוק מנומנם, ואף אחד לא יכול לנתח ולשפוט התנהגות ורגשות של אנשים, בזמן שהדבר היחיד שאנחנו ניזונים ממנו הוא התקשורת שמאביסה אותנו כמו חיה רעבתנית בעוד ועוד מידע על מנת להסיח את הדעה שלנו לכאן ולכאן.
    ביחסים של בינו לבינה תמיד צד אחד צודק וצד שני מפסיד. מי שתמיד נטה להשתמש בכוחניות שלו, ימשיך בכל דבר בחייו- עם הכפופים, או המתכופפות, עם העובדים, עם האישה.

    כמו שתמיד אני אומרת, גברים מסלקום ונשים מאורנג', ולכן לעולם לא נוכל להיכנס לנעליו של מין זה או אחר.

    גל ההטרדות המיניות שצובר תאוצה כמו צונאמי אימתני לאחרונה, רק מוכיח את החולי של המדינה ותושביה ואת הראיה הצרה של כל מגיב בנושא, כולנו הפכנו לאלופים בתורת הייחוס. כל יום עשרות אלפי נשים עוברות הטרדה, ואף אחד לא מסקר את זה כמו שעושים לאנשים האמורים לשמש לנו דוגמא אישית, והם אנשי הציבור בממשלה.

    מי שלא חווה הטרדה, כנראה שלעולם לא יבין.
    ואני אומרת, די לניתוחים.

  • עמי  On 2 בפברואר 2007 at 2:37

    צור ידידי: קראתי את החומר. לומר שהשופטים פוטרים את התנהגות ה' כ"איש איש ותרבותו" זו התעלמות מהעובדה שלפי הפסיקה עולה שרמון עסק בשינויי גרסאות, בהכפשת המתלוננת ובהדחת עדים לטובתו (מי זו שולה זקן אנחנו הרי נגלה בקרוב כשהונאת המס הגדולה תתברר בבית המשפט).
    מינוי ביניש, כמו שאני זוכר, היה אמור להתקיים בכל מקרה, רמון רצה לשנות את שיטת הסניוריטי מהמינוי הבא והלאה. מלבד זאת, רמון הוא לא מהפכן יחיד בדורו. האם אתה באמת חושב שקנוניה להעיף את השר המהפכן תנצח את המהלך המהפכני? (אם מדובר במהלך ראוי כמובן). אלא שהמהפכה של רמון היתה מהפכה של אנטי-שלטון החוק. ברגע שלאנשים פוליטים תהיה האפשרות להכריע מי יעמוד בראש הרשות השופטת, החוכא והאיטלולא בכנסת יהיו רק הבקרוב של הקרקס בבית המשפט העליון. לא ביניש היא זו שצריכה להתגונן. "מפלילנית לאומית"? היא ביצעה את תפקידה במערכת התביעה הכללית של מדינת ישראל. זו בטח לא יכולה להיות אמירה לגנותה.
    אני חייב להסביר את האנלוגיה ליגאל עמיר, משום שאני חושש שפירשת אותה שלא לפי כוונתי: כשפרס רואה ברמון קורבן, הוא מעוות את הצדק. הוא יכול להצטער על פסק הדין, יכול לאחל שבערעור יתבררו אחרת הדברים, אבל רמון רחוק מלהיות קורבן (אלא אם הכוונה שהוא קורבן שלו עצמו). התייחסות לנאשם שהורשע כאילו הוא נער סורר פוגעת בשלטון החוק. איזה מסר מעביר הנשיא המיועד? שאם אתה שר ששגה, הרי שאתה קורבן, לא משנה איך מתבררות העובדות.
    ישראל החילונית והלבנטינית איננה מקום שבו מנשקים נשיקות צרפתיות בכוח. אל לך לתאר את החברה שלנו כפריצות מוחלטת. ואדרבא, אם כך, כאיש מאמין, הייתי מצפה שתתמוך בהחמרת הנורמות. כן, "איסור ייחוד" הוא לא רעיון כל כך רע במקום העבודה.

    תא: שוב, פרס רשאי להגיד מה שהוא רוצה, אבל כאשר הוא מציג את מקורבו כקורבן אבל מתעלם מהאפשרות (לפחות כאפשרות, אני כבר לא מדבר על העובדה שהיתה הרשעה), שהקורבן היא המתלוננת שנעשה בה מעשה מגונה, ואפילו "רק" הטרדה מינית. אין לי בעיה עם השתתפות בצערו. אלא רק עם ההתקפה עזת המצח על הפסיקה ועל המתלוננת.

    ל"אני"- הכל כתוב בפסק הדין כפי שאפשר למצוא אותו באתר בתי המשפט. היא לא התנגדה כי היתה בהלם. זה לא מוכיח דבר. רוב הנשים המותקפות מינית אינן מגיבות ברגע הראשון בגלל ההלם. אפשר להוכיח זאת בלא מעט תיקים חמורים יותר ובמחקרים שנעשו בנושא.

    שמעון: מה קורה לגבר מבוגר שמפלורטט ע"י בחורה צעירה ויפה? אם הוא שר, אני מצפה שישלוט בעצמו. יפעיל שיקול דעת. יברר שבאמת הבחורה מעוניינת, ורק אז יפעל. (ואני כבר לא מדבר על הבגידה בבת הזוג של השר הנכבד לשעבר, ניחא)

    הזוייה: "כל יום עשרות אלפי נשים עוברות הטרדה, ואף אחד לא מסקר את זה כמו שעושים לאנשים האמורים לשמש לנו דוגמא אישית, והם אנשי הציבור בממשלה". בדיוק. ולכן פה נמצאת הדרך לתקן. אני רוצה דוגמא אישית, ועכשיו. כאשר כל שר יידע שלא יוכל להתנהג כך, המסר יעבור לדרגים האחרים. גם האלוף לא ינצל מרות ביחסיו עם פקידת הלשכה. וכן הלאה, עד לבוס/ית שלי ושלך. הם צריכים לשמש דוגמא, ואם הם לא מצליחים, ישלמו נא את המחיר ראשונים ויראו הקטנים וילמדו.

  • עמי  On 2 בפברואר 2007 at 2:49

    שימו לב לזה:
    http://www.notes.co.il/berman/28346.asp

    כמו אצל קצב, אצל אנשים כאלה זו אף פעם לא פעם ראשונה. זו פשוט הפעם הראשונה ששמעתם עליה.

  • צור ארליך  On 2 בפברואר 2007 at 14:08

    כתב עמי: קראתי את החומר. לומר שהשופטים פוטרים את התנהגות ה' כ"איש איש ותרבותו" זו התעלמות מהעובדה שלפי הפסיקה עולה שרמון עסק בשינויי גרסאות, בהכפשת המתלוננת ובהדחת עדים לטובתו (מי זו שולה זקן אנחנו הרי נגלה בקרוב כשהונאת המס הגדולה תתברר בבית המשפט).
    תשובתי: לא לשינוי הגרסאות ובהכפשות עסקת, אלא בחטא הנשיקה. אני מכיר עוד כמה אנשים טובים שלו נרקמה נגדם עלילה זדונית, ספק אם היו בוררים אמצעים להילחם בה.

    כתב עמי: מינוי ביניש, כמו שאני זוכר, היה אמור להתקיים בכל מקרה, רמון רצה לשנות את שיטת הסניוריטי מהמינוי הבא והלאה.
    תשובתי: אני לא יכול לחתום לך על זה, אבל בתקופה ההיא היה מדובר על כך שספק אם מינוי בייניש יעבור, בגלל הרפורמה של רמון. אגב, אתה תופס כמה שחיתות וצביעות יש בשיטת הסניוריטי? הרי זה לא שיום אחד פתאום מת נשיא בית המשפט וצריך מהר להכריע מי יהיה ממשיכו, אלא מועד הפרישה ידוע מראש, וכך אפשר בקור רוח לדעת מראש מי יהיה יורשו, ולפי זה למנות את השופט בזמן הנכון. כך מונתה דורית בייניש: מתוך מטרה שהיא תהיה הנשיאה הבאה. כלומר, בטרם ישבה ולו בדין אחד, בטרם הפגין את כישוריו, כבר יודעים שהוא היורש. לכן בעת מינוי בייניש לבית המשפט היה הרבה רחש ובחש, ונדמה לי, אבל אולי אני טועה, שמינויה אף הוקדם מעט לצורך העניין.

    כתב עמי: מלבד זאת, רמון הוא לא מהפכן יחיד בדורו. האם אתה באמת חושב שקנוניה להעיף את השר המהפכן תנצח את המהלך המהפכני? (אם מדובר במהלך ראוי כמובן).
    תשובתי: עובדה שזה מה שקרה. אבל יותר מכך: באופן סדרתי תופרים תיקים לשרי משפטים חדשים שמאיימים על המערכת, כלומר על כוחה הדיקטטורי ועל שחיתותה. עיין ערך יעקב נאמן, ראובן ריבלין, צחי הנגבי. עמי, מדובר במצב נורא: במערכת ששולטת כרצונה על כולנו, ומנהלת את המדינה כרצונה. יש לך ספק מדוע הלך שרון להתנתקות? אם היה לך, קרא את ראיון הפרישה של חשין, על כך שסלחו לשרון כי היה ברור לשופטים ש"העם רוצה התנתקות". ברור שלשופטיו של רמון יש מחויבות לעומדת בראש הפירמידה. לכן, הם היו בעלי עניין. כל שופטי ישראל הם בעלי עניין בתיק רמון. זו בעיה ללא פתרון, שכן אין גורם אחר שיכול היה לשפוט את רמון. מדברים על "איזונים ובלמים", ובכך מצדיקים את התערבות בג"ץ בחקיקה. ומהם האיזונים והבלמים המוטלים על מערכת המשפט והאכיפה? אין. שלטון מוחלט ועריץ.

    כתב עמי: אלא שהמהפכה של רמון היתה מהפכה של אנטי-שלטון החוק. ברגע שלאנשים פוליטים תהיה האפשרות להכריע מי יעמוד בראש הרשות השופטת, החוכא והאיטלולא בכנסת יהיו רק הבקרוב של הקרקס בבית המשפט העליון.
    תשובתי: כן? אז למה ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שבה נשיא בית המשפט העליון הוא בעל כוח הכרעה בלעדי בוועדה למינוי שופטים? ולמה בארצות הברית עורכים לשופטים שימוע, כדי ליצור איזון בין שופטים ליברלים לשופטים שמרנים? ומה דעתך על כך שמועמדת מצוינת לכל הדעות, רות גביזון, לא מונתה כי אהרן ברק מתנגד לעמדותיה? האם קראת את ספרה החדש של נעמי לויצקי, מעריצתו של אהרן ברק, שבו היא מודה כיצד הוא בונה הרכבים של שופטים שתמיד יכריעו לפי עמדתו שלו? ידידי, השופטים העליונים שלנו הם פוליטיקאים לכל דבר, בהבדל אחד מהפוליטיקאים הרגילים: הם אינם נבחרים בידי הציבור. המושג שלטון החוק מעוות פה לחלוטין. כאן, כשאומרים שלטון החוק מתכוונים לשלטון אנשי החוק. במדינה נורמלית, שלטון החוק פירושו ריבונות הרשות המחוקקת.

    כתב עמי: לא ביניש היא זו שצריכה להתגונן. "מפלילנית לאומית"? היא ביצעה את תפקידה במערכת התביעה הכללית של מדינת ישראל. זו בטח לא יכולה להיות אמירה לגנותה.
    תשובתי: משפטנית בינונית זו היא אכן מפלילנית סדרתית. מפלילנית – לא במובן של מרשיעה פושעים, אלא במובן של תופרת תיקים. היא אישרה להפליל אדם חף מפשע כדי לגלגל את האשמה מאבישי רביב ולאפשר לו להמשיך בפרובוקציות שלו להכפשת המתנחלים. זו עובדה שאין חולק עליה. יואב יצחק היה צריך לנהל מאבק ממושך עד שפרוטוקול הדיון שבו אישרה זאת כפרקליטת המדינה נחשף לציבור.

    כתב עמי: אני חייב להסביר את האנלוגיה ליגאל עמיר, משום שאני חושש שפירשת אותה שלא לפי כוונתי: כשפרס רואה ברמון קורבן, הוא מעוות את הצדק. הוא יכול להצטער על פסק הדין, יכול לאחל שבערעור יתבררו אחרת הדברים, אבל רמון רחוק מלהיות קורבן (אלא אם הכוונה שהוא קורבן שלו עצמו). התייחסות לנאשם שהורשע כאילו הוא נער סורר פוגעת בשלטון החוק. איזה מסר מעביר הנשיא המיועד? שאם אתה שר ששגה, הרי שאתה קורבן, לא משנה איך מתבררות העובדות.
    תשובתי: העובדות לא התבררו. אני קורא את פסק הדין ורואה דבר אחד: שלשופטים התחשק להאמין לכל דבר, מוזר ככל שיהיה, סותר-עצמו ככל שיהיה, שאומרת ה', ולפסול כל דבר שאומר רמון. נקודה נוספת: ודאי שרמון התנהג שלא כראוי. ממש כמו החיילת: היא התחילה, והוא הלך רחוק מדי. השאלה היא אם אדם כזה הוא עבריין מין. לא; הוא באמת נער סורר. נערים סוררים אינם עניין למערכת המשפט.

    כתב עמי: ישראל החילונית והלבנטינית איננה מקום שבו מנשקים נשיקות צרפתיות בכוח.
    תשובתי: איש אינו טוען שזה היה בכוח. הטענה היא שזה היה שלא ברצונה. מצפים מרמון שיידע איך היא כן רוצה שהוא יגיב לחיבוקה ואיך לא. הוא חשב שזה לרצונה, וזה היה טיפשי מצדו, אם כי הולם את התנהגותה. זה הכול.

    כתב עמי: אל לך לתאר את החברה שלנו כפריצות מוחלטת.
    תשובתי: לא מוחלטת. אבל בהחלט חברה שבה שיחת חיזור בין חיילת-פקידה לבין שר, ביוזמתה של החיילת, נתפשת כדבר נורמלי, היא חברה בעלת נורמות שהן שונות בתכלית מהנורמות שמבקשים השופטים להחיל על רמון. לכשעצמי, מעולם לא ניהלתי שיחת חיזור או פלירטוט עם אשה זרה כלשהי, קל וחומר שלא הגעתי ולא אגיע לחיבוקים ולנשיקות. ההתנהלות הזו זרה לי לחלוטין. אבל בית המשפט מכיר בנורמות הללו, של שיחות הפלירטוט, ובכל זאת מרשיע צד אחד בהן.

    כתב עמי: ואדרבא, אם כך, כאיש מאמין, הייתי מצפה שתתמוך בהחמרת הנורמות. כן, "איסור ייחוד" הוא לא רעיון כל כך רע במקום העבודה.
    תשובתי: זה העניין. שבית המשפט לא יכול להחליט פתאום לפעול לפי נורמות של מאמינים. אם אלו הנורמות, שישימו בכלא גם את הקצינה ה'. אני תומך עקרונית בהחמרת הנורמות, אבל זה שינוי שלא צריך להיעשות בידי בית משפט, בטח שלא בדיעבד תוך הענשה רטרואקטיבית של מי שפעל לפי הנורמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: