פינוקיו בחלל – פונץ' והזנב הארוך של השקר

 

 

במקרה לפני כמה ימים, נתקלתי בגזיר עיתון (אספן כפייתי, או לא?) שמכיל ביקורת של גל אוחובסקי על "דנה ראתה עב"מ" (2002), האלבום הקודם של פונץ'. אוחובסקי אהב, אבל כתב שנבהל בהתחלה מהעובדה שהקול העדין של בבליקי התחזק והתעבה. אפשר לומר שהוא איבחן מאוד נכון את שינוי הקו של הלהקה.
פונץ' הרי אימצו את השם, כי הם רצו לעשות מוזיקה שמדברת בשתי רמות נפרדות; להיות משהו חריף, אלכוהולי, ומצד שני, להיות מתוקים שיורדים בקלות בגרון. העניין הוא שפונץ' כבר הרבה זמן לא ממש מתוקה. הזמנים השתנו. יש צורך לומר דברים יותר נכוחים על המצב הישראלי. ופונץ' לא מתחמקת מלומר זאת.

"דנה ראתה עב"מ", שהוא אלבום מופתי בעיני, היה רק ההתחלה של התהליך הזה. ההתעסקות של פונץ' החדשה עם תרבות השקר והתפרקותה, רק מחדדת את העניין. "פינוקיו" אמנם מתכתב עם העבר הרחוק של הלהקה (למשל "בטי ביי ביי" מאזכר את "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ביותר מאלמנט אחד). אבל העיקר הוא ניסיון למפות את החברה הישראלית. ולעשות זאת דרך המבט המיוחד של בבליקי, כלומר, דתי וחילוני, שובב ורציני, כועס ומלא אהבה. כל אלה, אצל יוסי בבליקי אינם ניגודים, זו ההוויה עצמה. בגלל זה המסקנות שלו הן רעננות ואחרות. בגלל זה הקול של פונץ' היה ונשאר חד פעמי.

"זֶה אֲנַחְנוּ, מְנַסִים לְהִתְקָרֵב"

האלבום נפתח בשיר "פינוקיו בחלל". שילוב מהפנט של פזמון רפרטטבי, טקסט שהוא חצי נאום, הקולות של דנה בקר והסלייד הנפלא של אלי שאולי. המיקום של השיר הזה בתחילת הדיסק מכוון מיד אל הבעיה המרכזית, אל מה שמזרים את השקר ואת התרבות שלו למרכז הבמה. השיר, שנכתב לכאורה על המסע של אילן רמון בחלל, מדבר בעצם על הנטייה הישראלית הקלאסית לברוח מהמרחב השמי-הערבי אל פנטזיה מערבית. הכל כמו באמריקה או לפחות אירופה. חיל האוויר, זה שלא הצליח בחודש פלוס לחסל את מצבורי הטילים של ארגון גרילה בלבנון, הפך במחי יד של קופירייטר ל"חיל האוויר והחלל".

ישראל של לפני ארבע שנים, במצב לא הכי טוב בשום תחום, השקיעה הון בטיול חלל של נציג חיל האוויר תחת חסות אמריקאית, רק בשביל איזו גאווה לאומית מעורפלת. חוץ מהרצון הפרובינציאלי לתקוע דגל קטן בחסות דגל הפסים והכוכבים, לא היה שם הרבה. המעבורת התרסקה, רמון לא חזר הביתה ואת האימג' שלו מינפו בשביל כמה "כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר".

ככל שהמרחב לוחץ אותנו וקורא לנו להכריע בשאלות מהותיות של חיים ומוות. קרי, שלום קר, מלחמה חמה, השתלבות ונורמליזציה, חימוש גרעיני וכל הדברים הנפלאים האלה, אנחנו בורחים לאירופה הפוסט קלאסית של האירוויזיון ולהילת מעבורת החלל.

אבל הסמליות, אומר בבליקי, תחזור אליכם כמו בומרנג. את שרידי גופתו של אילן רמון מצאו, צחוק הגורל, בעיירה פלסטיין בטקסס. אפילו בחלל, אפילו באמריקה הגדולה, אנחנו והם נשארים אנחנו והם: ישראל ופלסטין, או כמו באידאה של פונץ', יהודה ופלסטין.

 

 

 

"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע. כָל מָה שֶעָשִיתִי עָשִיתִי מֵאַהֲבָה"

הדרך לגיהינום, ולאהבה, רצופה כוונות טובות. הרבה פעמים אתה עושה דברים נוראיים לעצמך ולסביבתך כשהטיעון שלך הוא שהכל מאהבה. אתה מאכזב את ההורים שלך, גורם לאהובה שלך כאב, גם האהבה למולדת מוציאה ממך את החיה הרעה. זו שמקימה את המחסומים, זו ששולחת את הפצצות החכמות ואת הסיכולים הממוקדים. זו שמכה חיילים ושוטרים בשם ארץ ישראל השלמה. בקיצור, אהבה, עם כל הכבוד, זה לא צידוק להתנהגות נלוזה. בבליקי מבכה את אילן רמון כקורבן של החברה שרצתה הישג ראווה ונשארה עם עוד מודעת אבל ויום זיכרון.

 

בבליקי. לא ביקשתי לתפוס כותרת (צילום: אבי נתן)

 

ככה, עם שיר שנכתב והוקלט עוד לפני המלחמה האחרונה, קיבלתם את התיאור הנקי של תרבות השקר. הם לא עושים את זה בשבילנו. לא בשביל הביטחון, לא כדי להילחם בעוני, לא כדי שהמדינה הזאת תהיה מקום שטוב לחיות בו, אלא כדי להאדיר את שמם ולסדר לחבר'ה שלהם עוד פיסת כבוד. כך בדיוק "עצב הופך לפלסטיק לאור היום". ב"פינוקיו בחלל" פונץ' באה אליך רכה מכשפת ופיוטית. "צונאמי ציוני" (רצועה 4) הוא כבר חלק מהמרד נגד כל זה.

 

"הַרְבֵה יוֹתֵר דוֹמֶה לְווּדוּ אוׁלְטֶקֶס שֶל הַקְרָבַת קָרְבָנוֹת"

זו בדיוק הנקודה שהתיאור הפיוטי של הטקסט הופך לשיר מחאה. יותר מדי אנרגיה מוקדשת כאן למעשה החיצוני, מהרהב והריקנות הצבעונית של ערוץ 2 ועד הטווס שהיה עד לפני יומיים רמטכ"ל. לא ביקשנו להגיע לכותרות העיתונים. רק לחיות בשקט. שהפרנסה תספיק, שהבנק לא יסגור לנו את האשראי ואחר כך יסרב לתת הלוואה. שלא יהיו פיגועים, לא פה ולא שם. שראשי המדינה לא יגנבו אותנו בפרצוף, ושהנשיא לא יהיה מעורב בפרשיות פליליות. זה לא הרבה לבקש, נכון?

אבל זה העניין, שאחרי הכל, הקורבנות הם אנחנו. אנחנו אלה שצריכים לשלם את המחיר.

 

קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
מַתֶּכֶת עַל בַּד שָחֹר
קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת
וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָּלַסְטִין
 
"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע… כָל מָה שֶעָשִיתִי, עָשִיתִי מֵאַהֲבָה…
 כָל מָה שֶעָשִיתִי עָשִיתִי מֵאַהֲבָה"
 
קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
נוֹטֶה קַו רָקִיעַ
תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה
זֶה אֲנַחְנוּ, מְנַסִים לְהִתְקָרֵב
מְנַסִים
מְנַסִים.
 
"בַּפַּעַם הָרִאשוֹנָה שֶעָלִיתִי… וְאַתָּה רוֹאֶה אֶת כָּל הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה מִסָּבִיב… וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶזֶּה מַשֶׁהוּ הַרְבֵה יוֹתֵר גָּדוֹל מִמָּה שֶׁהָיִיתָ… אוׁ מִמָּה שֶׁנִּהְיֵיתָ… אֲפִלּוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל מִמָּה שְקִיוִיתָ לִהְיוֹת… הַרְבֵה יוֹתֵר דוֹמֶה לְווּדוּ אוׁלְטֶקֶס שֶל הַקְרָבַת קָרְבָנוֹת… סִפּוּק אַדִּיר… סִפּוּק אַדִּיר…"
 
"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע
בְּסַךְ הַכּׁל נִמְצָא הִגָיוֹן
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לַחְזֹר חֲזָרָה
אֲנִי לֹא סָמַכְתְּי עַל הַדִּמְיוֹן"
 
קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
מַתֶּכֶת עַל בַּד שָחֹר
קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת
וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָּלַסְטִין
 
"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע
בְּסַךְ הַכּׁל נִמְצָא הִגָיוֹן
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לִתְפֹּס כּוֹתֶרֶת
אוֹ לְסַדֵּר לִי כְּפוּלָה בִ'ידִיעוֹת אַחֲרוֹנוֹת'"
 
קֶשֶת… שָׁמַיִם… מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת

 

מילים: יוסי בבליקי

"פינוקיו בחלל" להאזנה לחץ

"פינוקיו בחלל" בחזרה וראיון. לצפייה לחץ

 

המשך יבוא (בקרוב)

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On 5 בפברואר 2007 at 13:47

    כתוב נהדר

  • נויה.  On 5 בפברואר 2007 at 19:45

    תודה. תודה שהכרת לי אותם לפני שבע שנים ותודה לפונץ' על חוויות חד-פעמיות. כל האזנה היא נדבך חשוב במורשת המוזיקלית שלי.

  • רוני.  On 5 בפברואר 2007 at 20:22

    כשמסבירים הכל נראה פתאום כל כך פשוט…

    ופתאום אני שם לב שמתחת לתיבה בה אני כותב יש משבצת עם קוד הפעלה, ומתחתיה לחצן קטן שכתוב עליו "שיגור", ואני כבר חושב פעמיים אם באמת כדאי לשגר… שרק לא יתפוצץ עלי משהו

  • אילן אחר  On 5 בפברואר 2007 at 23:18

    השיר הזה נעטף כבר בכ'כ הרבה בגדי מלך חדשים

    הטקסט מחורבן, אז יופי- עלו על טקסס פלסטין, הדמוי-צטוט הזה כ'כ עילג, וכך שאר הטקסט. .תפסיקו לקשור כתרים ,תפתחו עיניים

    ועם כל הזוועות של מדינתנו -מה הקשר בין אילן
    רמון לגאווה ולשקר ו"כולה לשים דגל בחלל"? מי שלא מבין את רצונו של האדם באשר הוא, ולא כל שכןאת היופי במחיקת הגבולות בין בני אדם בשתפם פעולה מדעית, את אחוות הגילוי והרצון להבין- שילך לשתות פונץ' ולחשוב שהכל נורא סמלי ורקוב.

    חורה לי שאדם כ'כ טהור ומקסים כאילן רמון נכנס לשיר כזה באי הבנה מתייפיפת ו"כאילו" לא הרגיש שהוא קורבן של "הרעים". שיחפשו שקרים ואמיתות אחרים

  • ג'וליה  On 8 בפברואר 2007 at 1:02

    כתבת נהדר.

  • להקה לעיתונאים  On 8 בפברואר 2007 at 9:08

    שוב פוסט על פונץ' וכל הלקסיקון הקבוע של המילים. שתבינו , עם כל האהבה לפונץ',( והיא באמת להקה טובה בהרכב הראשון שלה, אחר כך כבר קצת העלתה כרס ופימה- אבל יש הערכה גדולה לחומרים שלה ולחדשנות שלה בשנות התשעים)

    כמה אפשר

    ועמי, בניגוד אתה כותב עם כל כך הרבה קלישאות, אתה נמס, אתה מתרגש, אתה שוב נמס

    זה כל כך מעייף
    עוד פוסט על פינוקיו ואני בורח לאי בודד. לשם פעם חשבתי שאקח את אלבום הבכורה של פונ'ץ
    אבל כאן הצליחו כבר להמאיס את זה עליי
    בועז כאן,אתה שם, די

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: