חמש שנים בלעדיה

חמש שנים, לעזאזל. כבר חמש שנים. כל פעם שמגיע הזמן הזה בפברואר, אני מתאבן. רוצה לכתוב עליה משהו וקשה לי. במיוחד שיש מי שיודעת לעשות זאת הרבה יותר טוב ממני. במיוחד שגם היום קשה לי לקבל את ההיעדרות הזאת. אני קורא אנשים שכתבו מה היא עשתה להם, וכמה היא הייתה מוכשרת וחד פעמית, ויודע כמה זה נכון, כמה שזה זועק.

היא לא אהבה להצטלם. אז זה מה שנשאר (צילום: גבי מנשה, ynet)

מורן חיה על אוקטן גבוה משל רובנו. היא הייתה רק בת 25, אבל מבוגרת הרבה יותר. יודעת יותר. טובה יותר מרוב האנשים שהכרתי. היא הייתה אנרגטית, רצינית, עמוקה. היא נגעה באנשים במקומות הכי רגישים, כאילו הייתה אחת מאלה שוים ונדרס תיאר ב"מלאכים בשמי ברלין", מקשיבה, מבינה, מעודדת. מלאה באהבה והבנה. מלאכית, אבל כזאת ששום דבר אנושי אינו זר לה.

אני זוכר שיחות ארוכות ארוכות בסושי-בר בחיפה. כשנכנסנו אליו בצהרי שבת, הוא היה ריק. כשיצאנו משם, בחשיכה של עשר בערב, פתאום שמנו לב שאנחנו תופסים מקום שאנשים מחכים לו. שיחות מהסוג שאתה לא רוצה שיגמרו. מכל מילה שלה למדתי משהו. בזכותה תיקנתי את חיי. פתחתי את עצמי לאהבה והתחלתי באמת לחיות. באמת, רק בזכותה.

היא הבינה בהכל. רגשות, היסטוריה, יחסים, פוליטיקה. היה לה חוש מצוין לאנשים. אני זוכר שהיא סיפרה, קצת לפני שזה קרה, שהיא החליטה ללכת על קריירה פוליטית. שמחתי. יהיה לי למי להאמין, אמרתי לה. אני אוכל להצביע לך בשמחה. וכמו שהכרתי אותה, ידעתי שגם שם היא תגיע מהר ורחוק מאוד. תזכור, היא אמרה, אני שומרת לך את תיק החינוך.

מאז יום שישי האכזר ההוא, חשבתי מאות פעמים על מה אני עשיתי ואיפה אני הייתי כשהיא עברה את הנורא מכל. זה לא מתוך מחשבה נאיבית שיכולתי לעזור לה, זאת פשוט התחושה שאיך יכולתי לשבת בבית קפה על ארוחת בוקר, בדיוק ברגעים האלה. איך היא הופכת לחלק מהמציאות האכזרית הזאת, שהיא כל כך רצתה לשנות.

עד כאן, עליה. מכאן, משהו קצת פחות אישי, בשבילה.

הפירוק שהם עושים, וההרכבה

דיברנו גם על מוזיקה, אלא מה. גם בזה היה הבינה. המון. מורן אהבה את רדיוהד. היא יכלה לתאר במשך שעות את הפירוק המדהים שהם עושים לרוק המודרני, ואיך הם מרכיבים אותו מחדש. הקשבתי לתיאור המרתק שלה ומיד השגתי את כל הדיסקוגרפיה. הדלת אליהם משום מה לא הצליחה להיפתח. ומאז שהיא איננה, כל מה שקשור אליהם, כל אלבום חדש הוא כמו ד"ש ממנה.

את "ג'אסט" ראיתי במקרה, כמו שנתקלים בדרך כלל בקליפים. חלק מהרצף הבלתי נגמר באחד מערוצי המוזיקה. אהבתי מיד את הרעיון הוויזואלי. מבחינה טקסטואלית, השיר די רזה. התסריט של הקליפ ממלא את השיר בתוכן, וצריך לומר, מעניק לו הרבה מאוד ביחס לעובדה שמדובר במשהו מאוד לא אקספרימנטלי. זו לא רדיוהד של "או קיי קומפיוטר" או "קיד A". זה רוקנרול פשוט.

רדיוהד. אתה עושה את זה לעצמך

שורת המנטרה "אתה עושה את זה לעצמך, אתה / וזה מה שבאמת כואב", היא זו שמעניקה לשיר נפח וכוח מכיוון שהיא חוזרת לא מעט ושהיא מרמזת להרבה "זה" אפשריים. החיים שלך, הסבל שלך, התסכולים שלך. המילים מכוונות לענייני הרס עצמי. הקליפ שביים ג'יימי טראווס, לעומת זאת, מתעסק ככל הנראה בריק הקיומי, באקזיסטנציאליזם. הקליפ יוצר עלילה נפרדת שבה הלהקה מנגנת את השיר בתוך דירה, כאשר בחוץ, ברחוב (ליברפול סטריט, לא רחוק מתחנת הטיוב) הולך מישהו ופתאום הוא נשכב על המדרכה וממאן לזוז.

מאותו רגע, הכתוביות שעל המסך מספרות את הסיפור:

לאחר שהאיש נשכב, עובד מישהו ומועד עליו. הוא מתנצל ואז מנסה לברר: – סליחה לא ראיתי אותך. אתה בסדר? – כן – מה קרה, נפלת? – לא, אני בסדר. בבקשה תעזוב אותי לנפשי. – שתית – לא שתיתי – למה אתה שוכב באמצע המדרכה? יכולת לשבור לי את המפרקת. (פאוזה) תשמע, מה הבעיה? הנה, תן לי לעזור לך לקום. – לא! אל תיגע בי! (זוג מגיע, אנשים מתחילים להתאסף) – מה העניין איתו? הוא נפל? – לא… הוא לא נפל. – הוא פצוע? – לא. בבקשה מכולכם, תעזבו אותי בשקט. – הוא בטח משוגע. – אני לא משוגע. פשוט תעזבו אותי. – למה אתה שוכב ככה? (שואל האיש הראשון, זה שמעד) למה אתה לא אומר לי מה קרה? – תשמע, אני לא יכול לספר לך, זה לא יהיה נכון. – הו, תראה, שוטר! (שוטר על אופנוע מגיע. יורד מהאופנוע ומתקרב עם הקסדה ביד אל הבחור השרוע) – שוטר! (גרינווד, ברקע, יוצא לסולו) – אתה בסדר? (שואל השוטר) – אני בסדר. בבקשה, רק תן לי לשכב כאן. – אני חושש שאינני יכול לעשות זאת, אדוני. (הוא מושיט יד לעבר האיש) – אל תיגע בי! – רק תגיד לי למה אתה שוכב ככה. תגיד לי! – אתם לא רוצים לדעת, תאמינו לי. – אתה חושב שאין טעם, נכון? שכולנו נמות, נכון? בגלל זה אתה שוכב ככה. – לא. – תגיד לנו, בשם אלוהים, תגיד. – רוצים לדעת למה אני שוכב ככה? – כן! – באמת רוצים לדעת? אני אגיד לכם למה אני שוכב כאן. אבל שאלוהים יסלח לי ושיעזור לכולם. כי אתם לא יודעים מה אתם מבקשים ממני. – תגיד לנו! (גרינווד שוב מסתער על הגיטרה, הבחור מפנה את עיניו למעלה, אל החבורה התוהה בעניינו. הוא אומר משהו והמצלמה חותכת כמה פעמים לתום יורק המביט על הנעשה מהחלון. הכתוביות נעלמות. המצלמה חוזרת לרחוב. כולם שרועים על המדרכה, המצלמה עוברת למבט קצת בשמיים. פייד אאוט).

החידה של "למה הוא שוכב שם?" מוצגת כסוג של במופלא ממך אל תדרוש. לא צריך הרבה כדי לבחור במקום הזה, בייאוש המוחלט. מאז, הלהקה נשאלה המון פעמים מה הוא אומר, מה הסיבה שהוא שוכב שם. באופן צפוי, התשובה הייתה שאי אפשר לגלות, כי אז כולם יבחרו לשכב על המדרכה. למה חשוב לנו לדעת? למה בכלל כל כך חשוב לאנשים שמתקבצים סביבו לדעת למה? כי הם רואים שם חלק מעצמם. את החלק שרוצה להתמוטט בשקט. לעזוב הכל. להתייאש.

ואין נחמה

היא הייתה בשבילי כמו אחות גדולה. למרות שכרונולוגית הייתי מבוגר ממנה, היא הייתה חכמה יותר, מתוחכמת יותר. יכולתי רק לשאוף להגיע אליה, לסטנדרט שלה. ואין נחמה. גם עכשיו. חמש שנים, לעזאזל. כבר חמש שנים.