נפגשים אצל לני – כמה מילים בשבח הבי סייד

אני חייב לכתוב בהזדמנות על הסיבה בגללה בחרתי בשם הבלוג. זה יהיה פוסט על הפטיפון המאוד לא משוכלל והישן שהולך איתי מאז תחילת התיכון, ועל הפטיש שיש לי כלפי כל תקליט כשהוא מסתובב לו על הצלחת. אבל לא זה הנושא הפעם.

 

פלסבו. בלי שניה אחת של נפילה

בימי התקליט, היה גם סינגל. (גם היום יש, אבל זה כבר ממש לא אותו הדבר). אצלנו לקחו את המילה סינגל כפשוטה: שיר אחד שמודפס על דיסק ונועד לשידור בתחנות הרדיו. על פי רוב ללא תוספות, לפעמים אולי איזה רמיקס או גרסה ארוכה יותר, אבל שום דבר מעבר. בעולם הגדול, הסינגל היה המקום של המעריץ, או של הרוכש האקראי, לקבל משהו מיוחד בנוסף לשיר שנועד לרוץ במצעדים או לקדם את האלבום המתקרב. במקרים המשעממים היו אלה חמישה רמיקסים של השיר שבצד א', במקרים היותר נחמדים נמצאו שם קאברים שלא הופיעו אחר כך בשום מקום, או שירים מקוריים שהפכו לנדירים ולרוב זכו להתעלמות הלהקה עד שאפילו בהופעות לא יכולת לקבל אותם.
 
האגדה מספרת שחלק מהאליטיזם ששלט פעם בגל"ץ גרם לעורכי המוזיקה של אז ובראשם י' קוטנר, להתעלם בהפגנתיות מהשיר שבצד א' ולחפש את הפנינים שהתחבאו בצד השני. ככה, לדוגמא, גילה המאזין הישראלי את "סוויט רייד" המתוק והמקסים של belly. היום, גם בגלל פורמט הדיסק שהוא נטול צדדים, ובטח בגלל הצורך התמידי להתחנף לקהל, אין כמעט דברים כאלה.

 

גם לתפרן

האהבה שלי לסינגלים נובעת גם מהתשוקה למצוא משהו מיוחד בצד ב', אבל יש בה גם ממד פרקטי. סינגל הוא תמיד יותר זול. את האלבום המלא לא חייבים לחטוף מהמדף מיד. אפשר לקנות אותו שנה אחרי צאתו במחיר יותר שפוי, ואפשר גם, הס מלהזכיר, להשתמש בכל מיני ציפורים כחולות. הסינגל נשאר סוג של חווית קניה מענגת גם לחובב המוזיקה התפרן.

 

 

לכו ללני. הגבר הרגיש והפגיע

הכלל הזה תקף בעיקר כשאתה בלונדון. בעיר הנפלאה הזאת עדיף לבזבז את הכסף שלך על האפשרות לראות הופעות ולא בסיבובים בחנויות המוזיקה. הכל יקר, ודיסקים יש גם בבית ובחנויות האינטרנטיות. לכן, כשהייתי שם לפני כמה שנים, לא קניתי אפילו דיסק אריך נגן אחד, רק סינגלים. בעיקר כאלה שיצאו בדיוק באותו שבוע. אחד מהם הפך לפריט חובה אצלי באוסף, וזאת בעיקר בזכות הבי סייד שלו.
 
אני מדבר כאן על "slave to the wage" של פלסבו. 13 דקות, שלושה שירים מעולים. בלי שנייה אחת של נפילה. כל כך עדיף לפעמים על אלבום שלם. "עבד למשכורת", השיר של "צד A", מציע לנו ללכת לבוס ופשוט להגיד לו פחות או יותר שיקפוץ לנו. לנופף לשלום לדאגות ולמרוץ העכברים המתיש של הפרנסה. השיר הזה נפל עלי בדיוק בזמן מתאים מבחינת מצב הרוח, למרות המסר המעט ילדותי. אוקיי, נברח. ומה אחר כך? באיזה כסף נקנה את האלבום הבא של פלסבו, או את הארוחה הבאה? אז השיר מצוין ומאוד אפקטיבי, אבל לא שיר המחאה האביב גפני הזה הוא ששבה אותי.

 

 

מולקו משמאל. טחב בארל'ס קורט

לסינגל היו שתי גרסאות. אחת הכילה קאבר ל"שואה" של אלכס צ'ילטון והשנייה הכילה שני שירים חזקים ונפלאים שהלכו איתי בדיסקמן במנהרות הטיוב מתחנת "הבית" בארל'ס קורט ועד לאיזלינגטון, לטרפלגר, ללסטר סקוור וכן הלאה. וגם אחר כך, בתל אביב נטולת התחתית.
 
"לני", הרצועה השנייה בסינגל, היא פיסת גאונות קטנה. נזכרתי בה לאחרונה תוך כדי שיטוט ב"יו טיוב". גרסת ההופעה שמצאתי שם חיממה את לבי והזכירה לי שוב את המפגש עם השיר הזה בחדר טחוב במלון זול בספטמבר של שנת 2000.

 


 
פלסבו לא היטיבו אף פעם להסוות את ההשפעות שלהם, אבל ב"לני" במיוחד בריאן מולוקו נשמע כמו רוברט סמית הצעיר והוא עושה את התפקיד כל כך ברגישות עד שאתה כבר לא נוטר לו על שאלת המקוריות. אלא להיפך, רוצה לחבק אותו דווקא בשל התחושה שהוא נותן לך פתאום שאולי הוא יהפוך מתישהו ליורשו החוקי של סמית, כי כידוע, המקור כבר לא מה שהיה פעם.
 

I kneel before her, beneath this frozen sky
Beneath her shoulder, beneath her evil eye
She towers over this male who is a fly
My sci-fi lullaby
 
I kneel before her, beneath this frozen sky
I beg below her, my limbs are paralysed
She beats me harder than any kind of guy
My sci-fi lullaby
 

LENI

העולם הסאדו מזוכיסטי שהשיר מתאר די זר לי, אבל שירי אנטי-מאצ'ו על הגבר הרגיש והפגיע היו תמיד חלק טבעי מהתפריט שלי ממוריסי ועד הסמיתס (אליוט, רוברט, תבחרו). מולוקו, עם ההקפדה שלו על עמימות מינית, מצליח להעביר את השבריריות הגברית בצורה טובה ולא מלוקקת. הוא לא בוי ג'ורג' והוא בטח לא מרילין מנסון. אולי קצת דייוויד בואי.
 
השיר השני המלווה את הסינגל הוא "Bubblegun". כרגיל, אי אפשר להסתפק בטקסט כדי להעביר את החוויה. זהו שיר רפרטטיבי ושקט המכיל רעש פנימי מאוד עמוק, טורד מנוחה. מולוקו מיטיב לתאר מיגרנה עבור מי שמכיר כזאת, ואולי דאון של אקסטה (למי שמכיר כזאת). למזלי, אני מתחבר לתחושה כחבר במועדון כאב הראש הפשוט.

 

Take this migraine everywhere I go
Take the fast lane everywhere I go
someday gonna take it slow
 
I wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your bubble gum
I wanna I wanna
 
I wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your bubble gum
I wanna I wanna
 
I wanna I wanna
I wanna I wanna
Cum

 

Bubblegun

השיר בונה את הלחץ והתסכול המתמיד מהמיגרנה ובונה גם את השחרור: סקס. מין בלי יותר מדי מילים. אנרגיה מינית טהורה ופשוטה. כמו שפעם שר מאיר אריאל, "טוב שאפשר את כל זה בכל זאת / לגמור באשה". למרות שאצל בריאן מולוקו, לכו תדעו.

 

והנה קליפ בונוס: ה-A סייד המקופח:

 
 

 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On 5 במרץ 2007 at 9:20

    ותמיד אוקיר ואזכור שהכרת לי את "לני" בשנת 2000 כמו גם את Bubblegun היפהפה – מסוג השירים שאני תמיד אומר לעצמי אחר כך שאי אפשר לתאר את החיים בלעדיהם. שירים מופלאים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: