איתי, ילד עם ריח של גן

 

לפני שבועיים הוא התחיל ללכת לגן. אמא שלו התחילה עבודה חדשה והוא התחיל גן. טוב, לא בדיוק התחיל. יומיים אחרי ההסתגלות, כשהוא כבר היה אמור להישאר שם יום שלם, קרה מה שקורה לא מעט אצל ילדי גן, הוא חלה. לא משהו גדול. רק דלקת עיניים. אבל זה הספיק כדי שנבלה שוב יומיים יחד. התכנונים שלי על סדר חדש בחדר העבודה, על טסט לאוטו ועל כמה פוסטים חדשים כאן, נדחו. הוא היה מתוק וחלש. לא התבכיין ולא ניג'ס (רק בעת מתן טיפות עיניים, אבל אפשר להבין אותו).

אבל התהליך החל. היום הוא הולך לגן לבלות שם את רוב שעות העירות שלו, והנה, אני מדמיין, לא עוד הרבה זמן, אני אמצא את עצמי מתקשר אליו לנייד והוא מסנן אותי, כי למי יש כוח. אני מניח שאצל אימהות התהליך יותר כואב ויותר מוחשי. הרי מרגע שהוא יוצא מהבטן מתחילה היפרדות שאף פעם לא נגמרת.

 

 

לפגוש את ארגז החול

אני תמיד הייתי חסר ביטחון, חרד. זר. איתי לא כזה. הוא תמיד יודע מה הוא שווה. למרבה השמחה שלי, זה לא הפך אותו למפלצת קטנה שחוטפת חפצים מידיים של ילדים אחרים, אבל הוא אף פעם לא לבד. ישבנו איתו בימי ההסתגלות. נמוגים לאט, בהוראת הגננת. לא בגלל שצריך להיעלם לו, אלא כי הוא כבר היה "שם". משחק, מעורב. לא צריך אותנו פתאום. הפתעה גמורה. הוא הרי היה בבית כמה חודשים טובים. רק עם אבא ואמא. פעם בשבוע פעילות בסגנון "דיאדה" וזהו, פחות או יותר. חשבתי שהזמינות הרבה שלנו תקשה עליו, אבל נראה שכל העניין נפל אצלו דווקא בזמן המתאים. כאילו בדיוק עכשיו הוא מוכן נפשית להעביר זמן עם ילדים בגילו, לשחק איתם, לשתף פעולה ולהכיר יחד את ארגז החול.

אגב ארגז החול, פתאום יש לילד ריח אחר. ריח של גן, של ילד גן. שזה כאילו שהוא גדל מול עיני ככה, בשניות, בלי ששמתי לב. הריח הזה לוקח אותי לפינות נשכחות בילדות שלי. גם לי בטח היה פעם ריח כזה. ריח של התפלשות טבעית בטבע. הנכונות לבדוק את הסביבה בלי להירתע מכלום. זה הילד שלי, משתובב לו בארגז החול, עם מסננת ודלי. הנה הוא רץ אל הגננת שתעזור לו לטפס על המגלשה. הוא ב"הפעלה" מרים ידיים עם כולם ומחייך. הנה אני, מאחורי השער, מציץ. האם הוא יראה אותי לפני שאני אמצא אותו בין כל הילדים? אני משתדל שלא למשוך את תשומת לבו כדי לקבל תמונה קטנה כזאת של אִיתַי בלעדי. משהו שיעזור לי לדמיין את המבוגר שהוא יהיה פעם.

 

 

דמעות חינם

איך הוא מסתדר שם? האם אלו הרגעים שבהם הוא יוצר לו עולם משלו שאני לא באמת אכיר? האם אלה הרגעים שבהם נוצר פער הדורות? כשאתה בלעדיו, יש גם מחשבות פחות טובות. מתי הוא פוחד, מתי הוא מרגיש לבד, מתי הוא מתגעגע אליך. אני מנסה להיכנס לתוך רגע כזה שבו הוא כועס שעזבתי אותו. לחוות אותו בכל העוצמה. יום אחד השבוע הוא נורא התגעגע עד שהוזעקתי לבוא לקחת אותו באמצע היום. כל הדרך לגן חשבתי על הדמעות שהוא מוריד עכשיו לחינם, כי הנה, אבא פה. אבא בדרך. השתדלתי בעצמי לא לדמוע. מה שיפה בכל זה היא הנוכחות המרפאת שלך כהורה. הגעתי אליו. הוא בכה. ואז הוא הבין שאני איתו, שחזרתי, שהוא בא איתי. זה הספיק לו בשביל חיוך קטן לעבר הגננת. ועוד כמה חיוכים בזמן שהושבתי אותו בכיסא שבאוטו.

אז רק השבוע התחילה שגרה של ממש. הוא קם מוקדם בבוקר, אני מלביש אותו ואמא שלו לוקחת אותו בדרך לעבודה. יש ימים שהוא כועס מאוד כשהיא נפרדת ממנו, ויש ימים שפחות. כשאני בא בארבע וחצי, הוא בדרך כלל מחייך אלי, אבל אז הסיפור של הגן נגמר מבחינתו. הוא לא מכיר את הגננות, לא ילדים, אף אחד. עכשיו הוא חוזר להיות איתי של אבא.

 

הם אוהבים אותו

גיליתי שיותר קל לי לשחרר אותו ולהיפרד ממנו כשלמדתי שהוא אחר ממני. הוא הדור החדש. אני הייתי תמיד הילד שעומד בצד. מרגיש זרות בלתי נגמרת. לא שייך לקליקות. בלי יותר מדי חברים. לעולם לא בטוח בעצמו. לא ידעתי להיות שייך ולא היה מי שילמד אותי. מהיום שאיתי נולד חיפשתי דרכים כדי למנוע ממנו לשחזר את החוויה הזאת. אני לא יודע למה הרגשתי כל כך זר, אם כי יש לי כמה השערות, אבל ידעתי שאעשה הכל כדי שהוא ירגיש אחרת. היום אני יודע, שלפחות במה שנוגע להווה של גיל שנה ושבעה חודשים, הצלחתי.

 

שחררתי אותו אל העולם והעולם לא פנה נגדו. אתמול הגננת סיפרה איך שהילדים מחבקים ומלטפים אותו. יש לו חבר חדש בגן, היא אמרה. חשבתי על זה ועוד דמעה נבלעה. הוא יהיה בסדר. הם אוהבים אותו והוא אוהב את עצמו. העולם יכול להיות לא רע לפעמים. טוב לו, אני לוחש לעצמי ומנסה להאמין, טוב לו שם.