איתי, ילד עם ריח של גן

 

לפני שבועיים הוא התחיל ללכת לגן. אמא שלו התחילה עבודה חדשה והוא התחיל גן. טוב, לא בדיוק התחיל. יומיים אחרי ההסתגלות, כשהוא כבר היה אמור להישאר שם יום שלם, קרה מה שקורה לא מעט אצל ילדי גן, הוא חלה. לא משהו גדול. רק דלקת עיניים. אבל זה הספיק כדי שנבלה שוב יומיים יחד. התכנונים שלי על סדר חדש בחדר העבודה, על טסט לאוטו ועל כמה פוסטים חדשים כאן, נדחו. הוא היה מתוק וחלש. לא התבכיין ולא ניג'ס (רק בעת מתן טיפות עיניים, אבל אפשר להבין אותו).

אבל התהליך החל. היום הוא הולך לגן לבלות שם את רוב שעות העירות שלו, והנה, אני מדמיין, לא עוד הרבה זמן, אני אמצא את עצמי מתקשר אליו לנייד והוא מסנן אותי, כי למי יש כוח. אני מניח שאצל אימהות התהליך יותר כואב ויותר מוחשי. הרי מרגע שהוא יוצא מהבטן מתחילה היפרדות שאף פעם לא נגמרת.

 

 

לפגוש את ארגז החול

אני תמיד הייתי חסר ביטחון, חרד. זר. איתי לא כזה. הוא תמיד יודע מה הוא שווה. למרבה השמחה שלי, זה לא הפך אותו למפלצת קטנה שחוטפת חפצים מידיים של ילדים אחרים, אבל הוא אף פעם לא לבד. ישבנו איתו בימי ההסתגלות. נמוגים לאט, בהוראת הגננת. לא בגלל שצריך להיעלם לו, אלא כי הוא כבר היה "שם". משחק, מעורב. לא צריך אותנו פתאום. הפתעה גמורה. הוא הרי היה בבית כמה חודשים טובים. רק עם אבא ואמא. פעם בשבוע פעילות בסגנון "דיאדה" וזהו, פחות או יותר. חשבתי שהזמינות הרבה שלנו תקשה עליו, אבל נראה שכל העניין נפל אצלו דווקא בזמן המתאים. כאילו בדיוק עכשיו הוא מוכן נפשית להעביר זמן עם ילדים בגילו, לשחק איתם, לשתף פעולה ולהכיר יחד את ארגז החול.

אגב ארגז החול, פתאום יש לילד ריח אחר. ריח של גן, של ילד גן. שזה כאילו שהוא גדל מול עיני ככה, בשניות, בלי ששמתי לב. הריח הזה לוקח אותי לפינות נשכחות בילדות שלי. גם לי בטח היה פעם ריח כזה. ריח של התפלשות טבעית בטבע. הנכונות לבדוק את הסביבה בלי להירתע מכלום. זה הילד שלי, משתובב לו בארגז החול, עם מסננת ודלי. הנה הוא רץ אל הגננת שתעזור לו לטפס על המגלשה. הוא ב"הפעלה" מרים ידיים עם כולם ומחייך. הנה אני, מאחורי השער, מציץ. האם הוא יראה אותי לפני שאני אמצא אותו בין כל הילדים? אני משתדל שלא למשוך את תשומת לבו כדי לקבל תמונה קטנה כזאת של אִיתַי בלעדי. משהו שיעזור לי לדמיין את המבוגר שהוא יהיה פעם.

 

 

דמעות חינם

איך הוא מסתדר שם? האם אלו הרגעים שבהם הוא יוצר לו עולם משלו שאני לא באמת אכיר? האם אלה הרגעים שבהם נוצר פער הדורות? כשאתה בלעדיו, יש גם מחשבות פחות טובות. מתי הוא פוחד, מתי הוא מרגיש לבד, מתי הוא מתגעגע אליך. אני מנסה להיכנס לתוך רגע כזה שבו הוא כועס שעזבתי אותו. לחוות אותו בכל העוצמה. יום אחד השבוע הוא נורא התגעגע עד שהוזעקתי לבוא לקחת אותו באמצע היום. כל הדרך לגן חשבתי על הדמעות שהוא מוריד עכשיו לחינם, כי הנה, אבא פה. אבא בדרך. השתדלתי בעצמי לא לדמוע. מה שיפה בכל זה היא הנוכחות המרפאת שלך כהורה. הגעתי אליו. הוא בכה. ואז הוא הבין שאני איתו, שחזרתי, שהוא בא איתי. זה הספיק לו בשביל חיוך קטן לעבר הגננת. ועוד כמה חיוכים בזמן שהושבתי אותו בכיסא שבאוטו.

אז רק השבוע התחילה שגרה של ממש. הוא קם מוקדם בבוקר, אני מלביש אותו ואמא שלו לוקחת אותו בדרך לעבודה. יש ימים שהוא כועס מאוד כשהיא נפרדת ממנו, ויש ימים שפחות. כשאני בא בארבע וחצי, הוא בדרך כלל מחייך אלי, אבל אז הסיפור של הגן נגמר מבחינתו. הוא לא מכיר את הגננות, לא ילדים, אף אחד. עכשיו הוא חוזר להיות איתי של אבא.

 

הם אוהבים אותו

גיליתי שיותר קל לי לשחרר אותו ולהיפרד ממנו כשלמדתי שהוא אחר ממני. הוא הדור החדש. אני הייתי תמיד הילד שעומד בצד. מרגיש זרות בלתי נגמרת. לא שייך לקליקות. בלי יותר מדי חברים. לעולם לא בטוח בעצמו. לא ידעתי להיות שייך ולא היה מי שילמד אותי. מהיום שאיתי נולד חיפשתי דרכים כדי למנוע ממנו לשחזר את החוויה הזאת. אני לא יודע למה הרגשתי כל כך זר, אם כי יש לי כמה השערות, אבל ידעתי שאעשה הכל כדי שהוא ירגיש אחרת. היום אני יודע, שלפחות במה שנוגע להווה של גיל שנה ושבעה חודשים, הצלחתי.

 

שחררתי אותו אל העולם והעולם לא פנה נגדו. אתמול הגננת סיפרה איך שהילדים מחבקים ומלטפים אותו. יש לו חבר חדש בגן, היא אמרה. חשבתי על זה ועוד דמעה נבלעה. הוא יהיה בסדר. הם אוהבים אותו והוא אוהב את עצמו. העולם יכול להיות לא רע לפעמים. טוב לו, אני לוחש לעצמי ומנסה להאמין, טוב לו שם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש.  On 15 במרץ 2007 at 8:21

    עמי, אם ככה אתה כותב על הגן, אוי ואבוי מה תכתוב על הלפני הצבא או הטיול להודו…
    איך נהיינו דור של הורים כאלה דביקים?
    אני עד גיל 3 לא שיחררתי אותו לשום גן ולשום מטפלת…

    פעם ילד היה הולך לגן בלי ליווי של ההורים, פעם בחור היה קם בבוקר מוקדם בשקט, כדי לא להעיר את ההורים חלילה, כשהוא הולך ללישכת גיוס להתגייס.
    שאמא תבוא איתו? בושה, חס וחלילה.

    אנחנו צריכים להזהר, לא להתערבב איתם יותר מדי, ואת זה אני אומרת בתור אמא דביקית שמנסה לשמור על גבולות
    ומהסיבה הזו אין לו פלאפון (הוא בן 7 וחצי ולכל החברים שלו יש), שלא נתפתה ושלא יתפתה הוא ליצור קשר על כל דבר פעוט, שירגיש עצמאי, עם יכולת לפתור דברים לבד, בלי להתקשר כל רגע לדווח על מצב רוח או על איזה בעיונת.

    בכל מקרה טוב שכתבת את זה כדי שיראו שגם לאבאים יש רגשות, כי יש שמועה שאין להם….

    חמודון הילד (-:

  • ימימה  On 15 במרץ 2007 at 9:14

    ואיזה מתוק הילד.

    מחזיר אותי לימי הפרידה הקשים שלנו – לפני כמה חודשים, ואיך קרה שכשאני הייתי מוכנה לשחרר, גם היא הסכימה ללכת. (אחרי שבוע של בכי משני הצדדים.) שתהיה התאקלמות קלה ובריאה.

  • שגיאB  On 15 במרץ 2007 at 9:25

    עמי, גם אני הרגשתי ככה בדיוק (אפילו כתבתי פוסט על זה, אם אתה זוכר…), ואל תקשיב לכל מיני אנשים רעים שאומרים שנהיינו דביקים. שום דביקים ושום נעליים. רק מתרגשים ולא מפחדים לחשוף את זה…

    ליובל כל-כך טוב בגן, שאני ממש מקנא בו. אני רואה אותו עם הילדים האחרים, עם הגננות, את החיוך על פניו כשאנחנו מתקרבים לגן, ואת האושר שבו הוא נמצא שם, ואני יודע שהגן הזה הדבר הכי טוב שקרה לו עד עכשיו (חוץ מאבא שלו, כמובן).

    בקיצור, מזל טוב ובהצלחה. ניפגש בכתה א'. 🙂

  • עמר ל.  On 15 במרץ 2007 at 10:16

    פוסט מעולה אחרי כמה ימים של היעדרות. מזל שהערתי לך שמתגעגעים אליך…
    ניפגש בקומה ביום ראשון…

  • סנדי ש.  On 15 במרץ 2007 at 10:55

    אני סופר דביקה, אם לא הבנת, אני לא שלחתי את הילד שלי לגן בכלל מעודף דביקיות, עד גיל 3.

    אני מגיבה מ"שותפות גורל" ולא מרוע.

    אני תוהה מה בכל זאת גורם להבדל ביננו כהורים להורים של פעם. מה גורם לנו להיות מעורבים ומעורבבים מדי עם הילדים. ההורים היום הרבה יותר נעורבים מפעם בגן, בביה"ס, בצבא ובטיול להודו.

    אני בטוחה שעמי הבין אותי…

  • דבורה  On 15 במרץ 2007 at 11:15

    כל-כך מדויק ורגיש .זה אף פעם לא נגמר ,החסרת הפעימה והחשיבה עליהם ,אפילו שהם כבר אנשים בפני עצמם . אבל מי בכלל רוצה לותר על הפינה הזו של הלב …
    תודה .

  • ח ל י  On 15 במרץ 2007 at 13:56

    אני בטוחה שהשנה+שבע שהוא קבל בבית נתנו לו את הבטחון הפנימי והשמחה ללכת לגן כל כך בקלות ולהתיידד ולשחק ולהתחבר לילדים ואנשים נוספים – זה הבסיס הראשוני והחזק נותן להם –
    איזה כיף.
    ובאמת יש הרבה 'מדרגות של פרידות קטנות' –
    ובגן העירוני זה אחרת ובבית הספר, ובפעם הראשונה שהוא ירצה לישון אצל חבר עם כוננות אמאבא בטלפון וככה הן ממתינות המדרגות פרידה האלה –

    -http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp
    בדיוק כתבתי על זה לפני שבוע. והרבה.:))

  • יאני  On 16 במרץ 2007 at 7:48

    פעם פשוט לא היו טלפונים סלולריים, אז להורים (תגובה לסנדי( לא הייתה ברירה אלא להניח לילד לכמה שעות.

    כשהייתי בבית ספר אני זוכרת את הילדים שקיבלו מההורים לפני הטיול השנתי אסימונים, כדי שיתקשרו אליהם כשמגיעים לנקודת הלינה ויידעו אותם שהכל בסדר. לי בתור ילדה זה נראה היסטרי ודביק שהילדים אמורים בכלל להתקשר להורים ולהודיע הם חיים במהלך הטיול; אבל זאת אני. מעניין איך הייתי מרגישה אילו הייתי נערה בתיכון היום, בעידן הסלולרי.

    כאמא אני כמוך, מצד אחד יש בי באופן טבעי את הפחד מהתנתקות (מה שאת קוראת "דביקות"), אם כי אני לא חיכיתי שלוש שנים עד ששמתי את הילד בגן. ומצד שני, אני מודעת למחיר שגובה ההפרזה בפרישת חסות, ואני משתדלת לשמור על עצמי לא להגזים בכך.

    ואל תקשיבי לאנשים שתכף מזדרזים לפרש את הדעה שלך כרוע לב. הדעה שלך ראויה בהחלט להישמע, היום בעידן של איבוד פרופורציות (לאו דווקא ע"י כותב הפוסט, אלא ע"י הורים רבים אחרים).

  • רות.  On 18 במרץ 2007 at 22:51

    אתה הרי יודע. מבלי להשתייך למשפחת ברנד הענפה שספחתי את המתוק והנבון הזה שלך להיות לי לאחיין. לא יודעת איך הוא ירגיש עם זה בעתיד, אבל נכון לעכשיו אני דודה גאה.

    פעם אהבתי אותך בזכות עצמך (וכן, זאת תגובה סנטימנטלית שהולמת פוסט רגיש) אבל היום אני אוהבת אותך יותר בזכות ואולי בגלל איתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: