אמאל'ה! הם לקחו לי את ג'ון קייל ובריאן אינו!

אני שונא פרסומות. אם אני כבר מכוון על תחנת טלוויזיה המשדרת את הזוועה הזאת, תמצאו שהרגע בו הזכיין מעלה (באופן בלתי חוקי, אגב) את הווליום עם המעבר לפרסומות, הוא בדיוק הרגע שבו אני מממש את זכותי ללחוץ על כפתור ה"מיוט" בשלט.

עוד פרצוף חמוץ. בנאי

בעצם לא, עוד לפני זה. איך שמתחילה המחלה הנקראת פרומואים. שזה קצת כמו פרסומות, אבל רעיל לא פחות. לא רק שהווליום דומה, אלא שמקרה הזה מנסים למכור לך תוצרת טלוויזיונית מקולקלת בחגיגיות מעושה ומתוך חוסר פרופורציה משווע (תמיד זה "הגמר הגדול". מה עם גמר רגיל או סתם גמר בינוני?).

אלא שלפני שבוע, ככה, לא הספקתי להגיע לשלט כאשר התחיל הפרומו של "אמאל'ה". אני לא רוצה לדבר על הסדרה הזאת, כי לא נעים סתם להשמיץ, סך הכל אני בא כאן לברך. אז הנה אורנה בנאי משוטטת לה מול קיר עם צורות והיא מחזיקה ביד כרית בצורת לב. אבל ברקע, הו, קלידים קסומים ונגינת ויולה מהסוג ששולח אותך מיד אל הזיכרון לטווח רחוק. מאיפה אני מכיר את זה?

מסתובבים ומסתחררים. קייל (למטה) ואינו

ובכן, כל הכבוד למי שבחר את "ספינינג אווי" של ג'ון קייל ובריאן אינו לעטר את פרצופה החמוץ של בנאי החד הורית התרה אחר אהבה. בזכותם האזנתי השבוע שוב ל-"wrong way up", אלבום שהקליטו שני הענקים האלה ב-1990. אינו וקייל עבדו ביחד לא מעט. קצת לפני "wrong way up" אינו הפיק לקייל את האלבום הסימפוני "מילים לגוססים" קייל הוכיח שם שלא שכח את ימי לימודיו, ואינו הראה שהוא יודע ליצור גם דברים פחות אקספרימנטאליים מצד אחד, אבל לא פחות הרפתקניים מאידך.

ב-"wrong way up" הם חלקו את הקרדיט ואפילו חילקו ביניהם את קטעי השירה. הנכונות שלהם להתנסות הולידה שירים קורעי לב כמו "קורדובה" שהטקסט שלו נלקח בסך הכל מספר ללימוד ספרדית, או פופ מתוחכם ושובר קונבנציות כמו "Been There Done That".

זוכרים את הסיפור על מנהל חברת התקליטים שלא החתים את הביטלס, "כי להקות של ארבעה חברים הן אאוט, זה עידן הצמדים"? אז כשמדובר על סופר-גרופס, כנראה שהבחור ההוא צדק. רוב הצירופים של מוזיקאים גדולים להרכב חד פעמי גדול מתגלים כנפיחה נוראית. מצד שני, שיתופי פעולה של שני יוצרים מוכשרים המוצאים שפה משותפת, יכולים להביא תוצאות מוצלחות במיוחד. אנחנו מדברים כמובן על קייל ואינו, אבל יש המון דוגמאות: דיויד בירן (טוקינג הדס) ובריאן אינו ("חיי בשיח הרוחות", 1981), ברנרד סאמנר וג'וני מאר, ניו אורדר והסמיתס בהתאמה, הקימו את "אלקטרוניק", ויצרו שלושה אלבומים משותפים). דיוויד סילביאן (ג'פאן) ורוברט פריפ (רוקסי מיוזיק) שהקליטו יחד את "היום הראשון" (1993) וכמובן גאווין פריידי (סולן וירג'ין פרונס) ומוריס מאן סיזר ש"כל אחד הורג את אהוביו" (1989) המופתי שלהם ראוי לפוסט נרחב ונפרד שעוד יבוא.

"wrong way up", כאלבום חד פעמי, הוא שיא יצירתי משותף ומפעים. אם בוחנים אותו ביחס לדיסקוגרפיה של שני האמנים, הרי שהוא לא מושלם כמו "עוד עולם ירוק" או "פריז 1919" אבל יש בו יופי ועוצמה הנובעים מחיבור של שני מוחות מוזיקליים גדולים. אגב זה, באותה שנה שרתה על קייל רוח שיתוף הפעולה, והוא הקליט עם שותפו לשעבר, לו ריד, את "שירים לדרלה". עוד אלבום שמוכיח את הטענה שבפסקה הקודמת.

הטריק הקטן של אנשי הפרומו של "קשת" גרם לי לבדוק אם גם לאחר הפרק הראשון הם ממשיכים עם קייל/ אינו. הבשורה היא שכן. אז למרות הקושי לשמוע מוזיקה כל כך משובחת בין כל הרעש הלבן של הפסקות הפרסומת, ולמרות שקייל ואינו יישארו ממילא נחלתם של מעטים גם אחרי "אמאל'ה", עדיין יהיה כיף קטן לשים ווליום בכל פעם שאפי בכר תחמיץ פנים אל כל גברי הפלנטה, אתם תוכלו לפרגן לעצמכם ארבע חמש שניות של קטע המעבר של "ספינינג אווי" עם הוויולה המודרניסטית של קייל והמלודיה המכשפת של שניהם.