"סכנת הרדידות וההשטחה היתה קיימת תמיד, זאת לא מחלה של השנים האחרונות. העילית, האנשים שרצו לחנך ולגרום לאחרים להקשיב, תמיד נאלצו להיאבק. אני הכי לא אוהבת את החצי-אינטלקטואלים, החצי-חכמים, אלה שמנסים להיות בסדר עם שני הצדדים, גם להתחנף לדברים הפופוליסטיים וגם לשמור על כבודם התרבותי. כשאני לא אוהבת משהו – ובדרך כלל מה שאני לא אוהבת, אוי ואבוי, נהיה להיט היסטרי – אז אני לא אומרת, 'תראו, זה לגיטימי'. ודאי שזה לגיטימי. עובדה שזה קורה. אבל אל תצפו ממני להגן על זה. אני מגינה על התרבות שלי, אני מאמינה שיש לה קהל, יש לה אוזניים".
מתוך "יוצאת מהמרחב המוגן", בן שלו מראיין את חוה אלברשטיין |
איזו פסקה מופלאה. לפחות ארבע פעמים הזדהיתי איתה במהלך הקריאה. אלברשטיין מסרבת ובצדק לקחת על עצמה את תפקיד הדודה שעושה לנו נו-נו-נו. מצד שני, לא תוציאו ממנה מילה טובה על תרבות ההבל באשר היא הבל. "כוכב נולד" לא צריכים לגיטימציה מחוה אלברשטיין, ובדיוק משום כך, היא חייבת להגיד את דעתה על התופעה הזאת.
אז ראשית: אין טעם בנוסטלגיה. תמיד תרבות עילית הייתה צריכה להילחם על מקומה.
שנית: אל תגידו, "גם זה בסדר, יש לזה מקום". הרי אם זה קיים, ממילא יש לזה מקום. לכן צריך לעמוד מול חדוות ההמון המרוצה ולומר לו – זה חרא, תעזוב את זה, לא כדאי לך. זה לא התפקיד של האיכות להתחנף בפני טעם ההמון. כמו בבדיחה על הציפורים: ירצו – יאכלו. לא ירצו – לא יאכלו. אם כבר, תפקידנו לשכנע אותם לא לאכול את זה.
שלישית: סרגל הטעם הוא הפוך בדרך כלל וכנראה שכך היה ויהיה תמיד. מה שאני אוהב צריך לפלס לעצמו מקום. מה שאני מתעב הוא להיט בטוח.
רביעית: יש קהל לדברים אחרים, קצת יותר תובעניים והרבה יותר מעשירים מבחינה רוחנית. יותר מזה, יש המון אמנים כאלה, איכותיים. אולי אפילו הרבה יותר מפעם.
היא אומרת את הכל מבלי להתלהם והכי יפה, מבלי להזכיר אף אחד מהחשודים העיקריים בשמו. הרי ברור שאנחנו בעיצומה של תופעה. לא מדובר רק בפרטים שיוצרים את התופעה הזאת. אבל משום כך, אנחנו יכולים להבין לבד למי היא מתכוונת ומה בעצם מפריע לה.
עושה רושם שעם התובנות האלה, אלברשטיין הולכת להמיס אותנו עם "שביל החלב", האלבום הבא שלה. וגם אם לא, לפי הראיון איתה שהתפרסם ב"גלריה" ביום שישי האחרון, היא תמשיך להיות מגדלור של איכות ושל יצירה הכוללת בתוכה רגש אמיתי ועולם תוכן עשיר.
תגובות
לא רק זמרת מבצעת נפלאה, בחסד עליון, הטובה ביותר שהיתה לנו אי פעם – גם אשה חכמה עם אג'נדה ודרישה לאיכות ומשמעות.
תודה שהבאת את זה לפה. ממש מרגש לקרוא את הדברים שלה.
אהבתי גם שאמרה: "השירים של השנים האחרונות, גם המלים וגם המנגינות, יש בהם משהו טכני, מן רגשנות טכנית, תעשיה של רגשנות. זה לא באמת מרגש, זה מן משחק כזה: אני עושה את עצמי שאני מרגש אותך, ואתה עושה את עצמך מתרגש. משהו לא טבעי שאין בו תום".
אגב נצל'ש– אם לא אכפת לך עמי במטותא- מי שרוצה לקרוא על איך זה לעבוד עם דויד פרץ ועל יצירה בכלל- באתרי הצנוע. תודה