ריטה והליקון. צריך סוף לסיפור אהבה

 

"הליקון-כנען", חברת התקליטים שייסד רוני בראון אחרי שפרש מסי-בי-אס באמצע שנות השמונים, הייתה ביתם הטבעי של רמי וריטה קליינשטיין. בראון גילה אותם והפך את הזוג לשני האמנים הראשונים והיחידים של החברה בתחילת ימיה. הויתור של בראון על המשרה הנוחה בסי-בי-אס לטובת הרפתקת הליקון הקנתה לו בעיני, אז, הרבה כבוד.

 

 

בראון נחשב בעיני סוג של ריצ'רד ברנסון ישראלי. הוא הקים חברת אינדי ומצא את עצמו עם שני השמות הכי חזקים בשוק. אבל הרושם הזה התפוגג במהרה. בדיוק כפי שהשם "כנען" הלך ונעלם והר המוזות המיתולוגי תפס את מקומו. פרויקטים מפסידים אך חשובים כמו אלבום הסולו הראשון של דני בסן נעלמו. במקומם הוחתמו אמנים בעלי יכולת מוכחת למכור. מה שעשה רם אורן בספרות עם הוצאת "קשת" שלו, כך עשו בראון ושותפו איציק אלשייך ב"הליקון".

 

 

ומה עכשיו? עשרים שנה אחרי אלבום הבכורה (המופתי) של ריטה, עוזבת הזמרת יחד עם בעלה רמי את החברה. וכמו הפירוק בין מיכאל תפוח לאריק איינשטיין וכמו בעוד כמה סכסוכים דומים, מסתבר שרמי וריטה חושדים שהחברה רימת אותם והגישה להם דוחות כספיים מפוברקים. עכשיו הם תובעי ארבעה מיליון ש"ח מ"הליקון" והפרשה מעוררת רעש גדול.

 

 

ריטה. האלבום הראשון. תרנגולת וביצי זהב

 

האמת היא שקשה להיות מופתעים. שיטת העבודה של חברות התקליטים חותכת עמוק ברווחי האמנים. כאשר חברת תקליטים מחתימה אמן מתחיל על חוזה מקפח, אולי אין לו ברירה, אבל מצד שני, לא כל אמן מתחיל יביא לחברת התקליטים רווחה כלכלית כמו רמי וריטה. מכאן, שהחוכמה היא לדעת לגזור קופון שמן ככל האפשר מהאמנים המניבים וגם לשמור את האמנים ה"צעירים" קרוב לחזה כבולים בחוזים דרקוניים.

 

ריטה, תרנגולת המטילה ביצי זהב, שמה לב פתאום שהתמורה שהיא מקבלת לא חופפת למה שנראה לה הגיוני. אנחנו כמובן לא יכולים להעמיד את עצמנו במקום בית המשפט, אבל תחושת הצדק האינטואיטיבית נוטה לעבר הזוג קליינשטיין. סיפור האהבה העסקי והיצירתי בין הקליינשטיינים ל"הליקון" נגמר ויש להניח שאם נגזלו מרמי וריטה סכומים כאלה ואחרים, הרי שהם יושבו להם. השאלה האמיתית היא מה יעשו האמנים הקטנים הנאנקים תחת מגף החברות הגדולות.

 

ריטה ורמי נגד הליקוןהפרטים

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה  On 29 במרץ 2007 at 14:42

    צדק זה לא עסק לאינטואיציה. בשביל זה יש בית משפט. מה שאתה כותב כאן זה חתיכת תמימות שלא תאמן. להתייחס לרמי וריטה כאל האמנים המסכנים זה פשוט פתטי. הם אנשי עסקים. מה יש לך כל כך לתמוך בהם. לא שאני כל כך מתפעלת מחברות התקליטים ובטח שלא מרוני בראון, אבל רמי וריטה בטח לא צריכים מבקרים נידחים שיתמכו בהם והם בטח לא מסכנים. ואין לי מושג מי צודק שם, אבל אתה יודע מה? זה מעניין כמו השלג דאשתקד. מדובר בשני טייקונים שרבים על כספים גדולים. איך זה בדיוק נוגע אלינו?

  • עמי  On 29 במרץ 2007 at 17:08

    אולי לא ממש אלינו, אבל כמו שכתבתי בכותרת המשנה,רמי וריטה יקבלו את שלהם, אם הם צודקים בתביעתם, כמובן. השאלה האמיתית היא מה יעשו האמנים הקטנים הנאנקים תחת מגף החברות הגדולות.

    אני מסכים שמדובר בריב בין טייקונים שלא מעניין כשלעצמו. מה שמעניין הוא לראות איך חברות התקליטים מנסרות בנחישות ובלי רגישות את הענף שהן יושבות עליו.

    הרי גם אם יש איזו בעיה כספית בין הליקון לקליישטיינים, היה עדיף להליקון להתפשר ולשמור את הזוג כאמני החברה. העובדה שהעניין מגיע לתביעה וליחסי ציבור רעים, מראה עד כמה החברה נגועה בחמדנות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: