בהיכל הגיטרה – על "כן" של רם אוריון

את המעקב אחרי הקריירה של רם אוריון התחלתי קצת באיחור. אני לא מדבר כמובן על נושאי המגבעת, אלא על מה שבא אחר כך. את בתריי זוזיי קצת פספסתי. הייתה לי תחושה שעם כל הכבוד לגיטריסט הכי טוב במגבעת, לכתוב ולשיר זה לא משהו שמתאים לכל גיטריסט, אתם יודעים. למזלי, בזכות ממליץ יקר עם אוזן רגישה, גליתי אותם קצת לקראת הפירוק ונכבשתי. בתריי זוזיי הייתה להקה מצוינת. הטריו הזה התבסס על השירים שאוריון כתב, אבל מתופף אפקטיבי כמו סטיב מאריוט מזמן לא נשמע כאן, וגם לספי אפרתי, בסיסט עם הדרייב הנכון, לא חסר כלום (והיום הוא בטור עם בלאקפילד בכל העולם).

 

כן. צלצולים באוזניים

נהוג תמיד להזכיר את השם רם אוריון בסמוך לשמה של הלהקה המיתולוגית ההיא שהוא היה חבר בה. זה נראה לי קצת כמו עוול כלפיו. כמעט כל כתבה עליו משתמשת באיזו פראזה של המגבעת בכותרת או במשנה, או סתם בניג'וס של מתי האיחוד. הבחור עובד כבר יותר מעשור על המוזיקה שלו. כל שיר שלו מוכיח שהוא הרבה יותר מאשר הגיטריסט של נושאי המגבעת. אני אגיד את זה יותר ברור: רם אוריון הוא המוזיקאי הכי מוכשר שהיה בלהקה ההיא. לא במקרה הוא בעצם היחיד שנשאר בתחום ממש. 

בכל מקרה, התאהבתי ב"בתיאבון", אלבום הבכורה של בתריי וגם באי-פי שיצא אחר כך. ככה גיליתי גם את הכתיבה החכמה והמופנמת של אוריון וגם את סגנון השירה הסמי בריט-פופ סמי פוסט פאנק. התיאור אולי פלצני מדי, אבל השירה המעט צווחנית של אוריון שהתכתבה היטב עם הקול הייחודי של גורדון ג'אנו מהויולנט פמז, הייתה מרעננת וסוחפת.

 

קריירת הסולו של אוריון התחילה אחרי שבתריי התפרקה ואחרי שהוא הפיק כמה אלבומי בכורה (צ'יקי, שילה פרבר, ביר 7, דפנה והעוגיות). הבחירה של רם ליצור את ההרכב סביבו ולא להפוך את העניין ל"עוד להקה" הגבירה את המחויבות שלו. שני אי-פיז שאוריון הוציא בשנתיים האחרונות הראו על התקדמות אבל לא גילו עד כמה. "גיבור גיטרה" ו"קר" הם מקבצים מצוינים במטווח של אוריון, אבל האלבום השלם, שיצא לא מזמן (ומכיל גם את שני האי-פיז האלה) מראה עד כמה לא מדובר במקבצים מקריים.

קודם כל, זהו אלבום פרידה. אוריון בוחן את ההתפוררות של מערכת היחסים ואת הרִיק שמחכה אחרי שהצד השני של המיטה נשאר רֵיק. גם קודם אוריון כתב על זוגיות, אבל הפעם הוא עושה זאת מהמקום הכי רגיש, הכי כואב ועם כל הרצון של כולנו להיות מיוחדים – הכי מוכר. אין מי שלא עמד שם. לבד, אחרי זוגיות מרוסקת עצוב כועס ומבולבל.

אוריון הזמר לא נשאר מאחורי אוריון המלחין וכותב המילים. השירה שלו התפתחה והתעגלה. הוא פחות צורח ויותר משתמש בקול כדי לייצר עבור השירים עוד עומק ועוד שכבת רגש. השכלול ביכולת השירה של אוריון בולט עוד יותר כאשר מגלים עד כמה חלק מהטקסטים שלו לא נשענים על חריזה ומשקל. הרי ברור שחריזה הדוקה ומשקל נכון הם בסיס ללחן, כמעט אמרנו חצי מעבודת ההלחנה. העובדה שאוריון נוטל חירות מהעניין הזה רק מוכיחה את המיומנות שלו כמלחין שמסוגל לעבוד היטב עם טקסט חופשי. כזמר, הוא מצליח לשיר את הטקסטים שלו תוך מתן הדגשים שהופכים שורות יומיומיות למשהו שהייתם רוצים לתלות מעל שולחן העבודה (או לצטט כמוטו בחלון המסנג'ר שלכם).

 

זו קלישאה מעצבנת, אבל הסבל טוב ליצירה. מה לעשות שהמשבר הפרטי איפשר לאוריון להוציא מעצמו יותר מכל בחינה. הלחנים יותר מגוונים מבעבר, העיבודים מרשים גם לצ'לו ולסקסופון להיכנס לפריים. מצד שני, מי שנכנס לעולם של אוריון נכנס להיכל הגיטרה. רם אוריון, גיטריסט וירטואוז ללא צל של ספק, יודע איך לגרום לאוזניים לצלצל אחרי האזנה רצופה ל"כן", כאילו התחברתם ישירות למגבר שלו. הסמיכות של הגיטרות והגיוון היחסי של העיבודים יוצר סאונד שתענוג להאזין לו.

 

 

חשוב גם לציין את העטיפה שעיצב אסף בילט שגם ביים לאוריון את הקליפים. שימו לב לצורת הלב שיוצרים כדורי הביליארד. המקל שמונח בצד שמאל של הפריים יכה בעוד רגע, והלב יתנפץ לרסיסים.

 

רם אוריון, "כן", נענע דיסק

 

 

בונוסים:

אתר הבית של רם.

"וואלה!" אומרת כן לרם אוריון – קליפים, שירים בלייב. תענוג