שלוש שנים אחרי שדני בסן הוריד את הגלימה ואת השחור בעיניים מההופעות עם תיסלם, הוא חיפש לשיר משהו אחר. הוא הלך ליענקל'ה רוטבליט וביקש שירים. רוטבליט כתב לו תשעה ובסן אסף לחנים מרמי קליינשטיין, קורין אלאל, מני בגר ורן עפרון. קליינשטיין גם הפיק.
בדיוק אז הייתה הפריצה של הקליינשטיינים. ריטה הוציאה אלבום בכורה, הופיעה בקדם עם ז'קט צהוב, וגם רמי התחיל את המסע אל התפוחים והתמרים שלו. הליקון-כנען, חברת תקליטים מתחילה, עוד הייתה מוכנה אז לקחת סיכונים של לייבל אינדי. נכון שלהחתים את הסולן של תיסלם זה לא הימור כזה גדול, אבל לתת לו יד חופשית לקחת טקסטים פוליטיים – זה כבר משהו שלא היה קורה היום.
למרות שהיום ההפקה נשמעת קצת מיושנת, בסן של האלבום הזה היה בשיאו. הוא נטש את הלהיטים במשקל נוצה לבנות הטיפש העשרה, ובחר להיות לראשונה פוליטי וציני. האלבום 'דני בסן' הוא מתעד מדויק של ההוויה המקומית נכון לאמצע שנות השמונים. הוא שר על 'בית הספר לחופש הדיבור', על החיבה הישראלית להגרלות ופרסים ('גרדו את השעם') על פולחן אישיות של מנהיגים ('תהיה לנו מלך') ואיך לא, על חייו של כוכב רוק ('ככלות הקול והתמונה').
זה היה אלבום של חשבון נפש, אבל בקופות של חנויות התקליטים לא כל כך עשו לו חשבון. קריירת הסולו של בסן לא המריאה. עד היום, למרבה הצער, בסן לא הצליח להדביק לבד את ההישגים שהיו לו כסולן הלהקה ההיא. מבחינה אמנותית, השיא האישי שלו טרם נשבר. האלבומים שבסן עשה אחר כך נשמעו כניסיון חיזור אחר הקהל. בין לבין הוא חזר לתיסלם והלך לפרסם חיתולים. לנו נשאר האלבום הזה, וזה המון.
דני בסן, "דני בסן", הליקון-ישראפון 1986
ואפרופו הדיון שאין לו סוף בענייני ארונות: הנה טקסט מתוך האלבום שעוסק בחיי ההסתרה והפחד האינסופי של מי שחי בתוך הארון. לדעתי, "ניתן לסחיטה" נכתב על פוליטיקאי הומו, אבל זה פתוח לפרשנות:
|
לגן הציבורי עושה דרכו עקלקלות הוא ניתן לסחיטה אדם שיש לו מעמד וגם עמדה הוא ניתן לסחיטה… הנה הנערים דקי הגב, אתה אוהב
ניתן לסחיטה, מילים: רוטבליט, לחן: רמי קליינשטיין
|
33veshlish
33 ושליש - האתר של עמי ברנד 
תגובות
וואלה תהיה בריא.
בדיוק היום זיזמתי ככה פתאום "ככלות הקול והתמונה"
אחלה תקליט
"הילד שבי"
זה אלבום שיא
מוחמץ
העטיפה של אלבום הבכורה כל כך…אייטיזית
ו"בית הספר לחופש הדיבור" הוא שיר נהדר
דני בסן זמר ענק
אבל מאז שהפך ל"מר אוהבים נקניקיות" , קריין פרסומות, הקול המצמרר שלו עובד בלהיות פרומו לחנטריש, ממש קשה לי לשמוע אותו. גם כזמר
המסע שלו אז כלל לא היה בכיוון של תפוחים ותמרים (אלבום שהיה שינוי כיוון מבחינתו). הוא החל את הדרך שלו כרוקיסט, או לפחות ראה את עצמו כרוקיסט, עם תמלילים פרחחיים וצליל סופר מעודכן. בשיר כמו "אש על הפנים" למשל אפשר לשמוע בקלות את הד "הצליל הקלטי" שהיה חזק אז (של להקות כמו ביג קאנטרי).
בסן טוב יותר לטעמי בשירים שקטים ומלודיים, בצד הרך שלו. הדרמטיזציה של הקול שלו בשילוב עם ההפקה הבומבסטית והמלים התנ"כיות של רוטבליט, בשבילי לפחות זה היה צפוף מדי באוזניים.
בעוונותי, אני חושבת שלא שמעתי את התקליט הזה בחיים. אני בטח מכירה שיר או שניים אבל לא עולה לי באוטומט. בכל מקרה הרשימה שלך הצליחה לסקרן אותי ולדעתי יש עוד המון אלבומים 'נסתרים' כאלה בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית שהיום, כמה וכמה שנים אחרי שנשתכחו, מסתבר שהם אבני חן.
אני אשמח לשמוע על עוד.