ובכל זאת, למה אנשים מביאים ילדים?

יעל ישראל פתחה דיון על נושא חשוב מאין כמוהו. ומיד החלו כל מיני נשמות טובות וגועשות להסתער עליה ולהעליב וכמובן להימנע מדיון אמיתי. דווקא הישירות של יעל והחשיפה שהיא נותנת לחייה הפרטיים, הביאה לגל של משמיצים אנונימיים ולא אנונימיים שמילאו את התגובות לפוסט שלה ברוע צרוף ובהשמצות אישיות.

אנשים שמסבירים כי הבאת ילדים לעולם היא "דרכו של הטבע" ו"כי ככה זה", לא בהכרח יהיו הורים רעים, אבל אנשים חושבים הם בטח לא. אני חושב שהחלטה כל כך חשובה, המשנה לחלוטין ולנצח את חייך, צריכה להכיל מרכיבים קצת יותר עמוקים. נימוקים מהסוג הנרקסיסטי מהסוג של "אני רוצה שמישהו יאהב אותי" ראויים לגנאי של ממש. יש בזה כמעט עיוות מובנה. ילד לא בא כדי לאהוב, הוא בא כדי שיאהבו אותו, ואז, ורק אז, ואם באמת אהבו וטיפחו את עולמו הרגשי, הוא יאהב בחזרה. אף תינוק מעולם לא התחייב לפני בואו לאהוב את הוריו. קודם תאהבו אותו אתם.

חווית ההורות איננה הרפתקה שכולם חייבים להחזיק ברזומה. אדם צריך לעבור כמה תהליכים עם עצמו, לבדוק את מידת האגו שלו ואת הסיפוק שיש לו מחייו כפי שהם, לפני שהוא מחליט שילדים הם התשובה. ילדים אינם תשובה לדבר ואינם פיתרון לשום בעיה עלי אדמות.

אינני משלה את עצמי, כל ילד יבוא בבוא העת אל הוריו ויאשים אותן בעוול זה או אחר שעשו לו. אין בכך ולא כלום. אני רואה את תפקידי כהורה להביא את האשמה הזאת למינימום או לפחות לאיזורים שבהם תהיה לי תשובה. כלומר, על ההורות להיות מודעת. אם הילד שלי יגיד שטעיתי כשחינכתי אותו בעניין כלשהו, המעט שאוכל לעשות הוא לדעת על מה הוא מדבר ולהיות מסוגל להסביר את עצמי. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל לא תאמינו כמה חטאים שהורים עושים כלפי ילדיהם נמצאים בדיוק בנקודה העיוורת של ההורים. הרבה פעמים העוול ההורי לא מתחיל ברוע, אלא בחוסר הבנה והיעדר מודעות.

מניסיוני, הנקודה העיוורת הזאת מתחילה בדיוק שם, בנימוק שבו השתמשתם כאשר החלטתם להביא ילד. ילד צריך להביא רק כאשר מגלים שיש לך רצון לתת. פשוט לתת, מבלי לצפות לתמורה. כל תמורה היא בונוס. ילד איננו בובה ואיננו צעצוע. הוא לא מכונית שלוקחים לסיבוב דאווין והוא לא תכשיט שאפשר להשוויץ במחירו או ביוקרתו. ילד איננו שעון מעורר שאמור "לסדר את החיים". מדובר בנפש. נפש רכה ופגיעה מאוד.

הצרכים של הנפש הזו חייבים לשים את הצרכים של ההורים במקום משני. לא תמיד, לא כל הזמן, אבל כן. מהרגע שיש ילד, הצרכים שלו קודמים. אני משוכנע שאם הורים שבמהותם הם אגוצנטריים, ילדותיים וחסרי אחריות היו נמנעים מהבאת ילדים לעולם, היה פה פחות סבל.

אני אבא לילד מתוק בן כמעט שנתיים. ההחלטה להביא אותו לעולם נעשתה מתוך ביטחון בזוגיות היציבה והבריאה שהוא בא לתוכה. לא כסיוע, ולא כמילוי חלל כלשהו, אלא כי שנינו חשבנו שאנחנו רוצים להעניק. לתת מהמסירות ומהאהבה שיש בינינו למישהו חדש שיהיה חלק מאיתנו ויהיה אדם בפני עצמו. כבר היום אני משתדל לראות את איתי כאינדיבידואל עצמאי.

אני משתדל לתת לו מרחב שבו הוא יוכל לפתח את עצמו ולהגיע למקומות שאליהם הוא ירצה להגיע. אני משתוקק לרגע שבו הוא לא יסכים איתי. אני מחכה ליום שבו נתווכח והוא ישכנע אותי, או שאני אשכנע אותו. הוא איננו מכשיר בידי להגשמת משאלות שלא מומשו. הבאתו לא באה לתקן שום עוול שנעשה אי פעם לזוגתי או לי. לא בילדותינו ולא בחיינו הבוגרים. אין לי "בנק מטרות" להלביש עליו. יהיה אשר יהיה.

במובן מסוים, אולי הוא כן "התיקון שלי": כל אחד מאיתנו גדל עם תסכולים משלו. לכל אחד טענות להוריו. התיקון שלי הוא חיים מתוך מודעות מלאה לתסכולים שהיו לי, לחסכים שלי. אני חותר למודעות כזאת כדי שלא להיכשל במה שכשלו הדורות שלפני.

וכן, יש דבר כזה, סיבות לא נכונות להביא ילדים. וכן, צריך לעודד חשיבה יותר רצינית בנושא הזה. פשוט כדי לחסוך סבל ולהימנע מהחלטות שגויות. החלטות לא נכונות, יודע כל אחד, עלולות להביא לתוצאות לא נכונות. החלטות מהסוג הנדון, הן באמת דיני נפשות.

אי אפשר לפטור את עצמך בנימוק ש"זהו דרכו של עולם". בני אדם אינם בהמות ואינם חיות בית. הרפואה המודרנית מאפשרת לנו ליהנות מסקס מבלי להביא ילדים, והיא גם מאפשרת הבאת ילדים לבני זוג שאינם יכולים להרות בדרך הטבע. חשוב להשתמש באפשרויות האלה בחוכמה, מתוך חשיבה מעמיקה, לא מתוך מסורת, נטייה נורמטיבית מדי, או לחץ חברתי.

לא ההורים שלוחצים, ולא החברים שכבר יש להם ילדים יהיו אלה שיצטרכו להתמודד עם הילדים שלך. האחריות היא גדולה ו"איננה ניתנת להעברה". ילד לא "מסדר את החיים", הוא מכניס בהם כאוס. רק אם החיים שלך נמצאים בשלב מסודר מספיק, זה יכול להיות הזמן להכניס ילד לתוך החיים האלה (ואני לא מדבר רק על העניין הכלכלי, למרות שגם זה פרמטר שצריך להביא בחשבון).

ואם כבר מדברים על כסף: ילד עולה כסף. המון כסף. זה לא נורא. בהחלט אפשר להביא ילד גם בלי משכורת של מנכ"ל ולגדל אותו לתפארת. אלא שחשוב להפעיל גם כאן חשיבה הגיונית ומנומקת. האמירה היהודית הידועה ש"ילד מביא איתו את הפרנסה", היא ערבוב של בורות ותפיסה חברתית-כלכלית מעוותת. ילד מביא איתו רק את עצמו. לכל השאר אנחנו צריכים לדאוג.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רינה פרימו  On 5 ביוני 2007 at 12:53

    אני אשלח את המאמר הזה לכל מי ששואל למה אני לא מתחתנת ועושה ילדים!

  • לולו  On 5 ביוני 2007 at 12:58

    מסכימה איתך בהחלט
    וחשוב לזכור שגם אם ילדכם כבר בן כמה שנים, והבאתם אותו מהסיבות הלא נכונות, תמיד אפשר לשנות את הגישה, את היחס. בכל רגע יש את המקום לשנות ולתת לו חיים טובים יותר

    אסור לקחת כמובן מאליו שום החלטה, ובכל רגע צריך לבדוק היכן אתם נמצאים ומה אתם דורשים מילדכם, מה אתם נותנים לילדכם

    ילד הוא הטהור שביצורים

    ושלא תשלו את עצמכם לרגע שילדכם אינו מודע לכל רגש שקיים בכם, כלפיו וכלפי העולם

    וקחו אחריות

  • ח ל י  On 5 ביוני 2007 at 13:10

    http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp

  • ערן  On 5 ביוני 2007 at 14:08

    ובכן, אני החלטתי להפוך לאבא כי לא רציתי להחמיץ את החיים.
    הבאת ילדים היא משמעות החיים במובנה הבסיסי
    ביותר – הביולוגי.
    במובן קצת יותר עילי, משמעות החיים היא אהבה, ואין אהבה כמו של הורה לילדו
    ולדעתי, אדם שאין לו ילדים אינו יכול להבין את החיים, ואינו יכול להבין מרכיבים חשובים מאוד בחייו, כמו את הוריו למשל.

  • חמוטל  On 5 ביוני 2007 at 15:40

    בעניים המודעות.
    ובעניין הנתינה.
    וההבנה שהילד הוא ישות נפרדת שהופקדה בידי.

    יש אנשים שבאים לשפר את העולם מלמעלה בגדול (תנועות חברתיות, פוליטיקה וכו'), התרומה שלי באה מלמטה ובקטן – מהשיפור שלי עצמי ושל המעגל הכי קרוב אלי – ילדי.
    אם ההורים שלי היו רגישים לטעויות של ההורים שלהם וניסו לשפר איתי, אני רגישה לטעויות של ההורים שלי ומנסה לשפר עם ילדי, ומקווה שהילדים שלי יעשו אותו דבר.
    אפשר לקרוא לזה תקון שלי, תיקון עולם, התפתחות אבולוציונית, או איך שתרצו.

    ובהמשך למה שערן כתב, על המוגבלות להבין את החיים בלי לגדל ילדים: ההבדל בין מי שהייתי לפני, אחרי ותוך כדי ההתמודדות שלי עם גידול הילדים, הוא כל כך גדול שלא בטוח שזה אותו בן אדם בכלל… הילדים שלי כופים עלי להשתפר. הם ראי לכל מה שאני – הטוב והרע. והמחויבות כלפיהם היא הרבה יותר גדולה ממה שהיתה המחויבות שלי כלפי עצמי. מה שמכריח אותי לעבור תהליכים עם עצמי ומקדם אותי אם ארצה או לא, אם קל או קשה…
    (באופן פרדוקסלי זה לא יכול להיות טיעון בעד הבאת ילדים כי לא יכול להיות לך מושג על זה לפני שהילד כבר שם..)

  • שגיאB  On 5 ביוני 2007 at 15:41

    לתת, רק לתת. זו הסיבה להביא ילד.
    מה שמעניין הוא שאתה מגלה שיש לך יותר לתת כשיש לך ילד.

  • שרון  On 5 ביוני 2007 at 18:31

    בכלל לא. יש ביניהם רשעים ובבונים בלתי נסבלים שמתעללים בילדים אחרים

  • יעל ישראל  On 5 ביוני 2007 at 18:46

    ומשהו לשרון: ילד הוא לא מלאך, אבל הוא גם לא רשע. הילדים הרעים האלה שאתה מזכיר, הם ילדים שסובלים ממבית מתעלל. רק זה מוציא מהם רשע, זה שמתעללים בהם בבית.

    הנה סיפור שהרס אותי ממש. בילדותי בגן הילדים היתה ילדה אחת רעה, שהיתה גם קצת חברה שלי. היא היתה ממש מרשעת. פעם היא עשתה לי משהו נורא. לפני כמה שנים פגשתי אותה. למזלה, היא עבדה על עצמה בטיפול וכו', והצליחה להתחבר עם הכאב שלה, וסיפרה לי על ילדות רצופת התעללות שחוותה. אולי אכתוב על זה פעם פוסט.

    ילד לא הופך בבון מגעיל ורשע ומתעלל, אלא אם מתעללים בו בבית. זו אקסיומה. אדם לא הופך לרע, אלא אם כן היו רעים אליו בילדות. נקודה.

    מה שמחזיר אותנו כמובן לרשימה של עמי כאן. (וגם לרשימה שלי)

  • ג'וליה  On 5 ביוני 2007 at 23:58

    את ממש לא צריכה לשלוח את המאמר הזה לכל מי ששואל אותך למה את לא מתחתנת ומביאה ילדים. את בסה"כ צריכה להגיד למי ששואלים: "זה לא עניינכם. זה ענייני הפרטי בלבד. לכו תפתחו תחביב או משהו, יש מלא חוגים לריקודי עם."

    נורא פשוט.

  • גלי  On 6 ביוני 2007 at 1:17

    איך אפשר להגיד שאלו שהנימוק שלו הם "ככה זה" לא בהכרח יהיו הורים רעים, אבל אנשים חושבים הם בטח לא
    – ודאי וודאי אפשר להיות אדם חושב, לדעת שהרבה מהמחשבות שלנו הן רציונליזציות לדחפים ותחושות שאנחנו חווים באותנטיות במלוא עוצמתם, לדעת את המגבלות של כל ההנמקות והמחשבות וההתדיינויות שלנו, ולפעול על פי רגשותינו הברורים והמובהקים.

  • אילה  On 6 ביוני 2007 at 10:23

    פרדוקס ההורות לדעתי הוא: אנחנו מביאים ילדים ממניעים אגואיסטיים לחלוטין (וכן, גם הרצון "להעניק" הוא כזה. הוא קשור בנו בלבד, איך שלא תסובב את זה). אבל גידול הילדים, מהרגע שנולדו, מצריך הקרבה מתמדת, קשב אין-סופי ואמפטיה (קשה מאוד לאותם אגואיסטים שהחליטו להוליד…). .

  • מיקי  On 6 ביוני 2007 at 12:08

    האם להוליד ילד ולתת לו הזדמנות לחיים טובים
    אינה מספקת
    למה אנחנו מבינים שיהיה לו רע? האם זה לא איזו נסיון לדעת מה טוב ועל פי לפעול
    ואולי כל הסיבות שלנו להגדיר את העולם רע – יהיו בדיוק סיבותיו שלו להגדירו כטוב

    או אולי אנסח אחרת
    לנו ישנם סיבות כאלו או אחרות להגדיר את העולם כפי הבנתנו
    אבל בהחלט יתכן שהוא יבין אחרת את העולם

    למה למנוע ממנו זאת?

    לדעתי – בדיוק כמו הדעות נגד מהסיבות שהוזכרו – הם בדיוק הסיבות בעד

    לסיכום – גם בגישת הנגד ישנה אנוכיות לא פחותה מהדעה השניה

  • איתי  On 7 ביוני 2007 at 0:38

    להביא ילד לעולם זה לא עניין רציונלי, ולא משנה באיזו עטיפה תעטוף את זה. לתת אפשר בהרבה דרכים, לא חייבים דווקא ליוצאי חלציך. כך שאני חושב שהניסיון להפוך את ההחלטה להביא ילד לאיזה רגע דרמטי שבו אדם צריך לספק נימוק רציונלי משכנע לבורא עולם על מה ולמה הוא פשוט מתמם (לא בטוח שזו המלה הנכונה, אבל שיהיה).

  • איתי  On 7 ביוני 2007 at 16:15

    הרשימה הזאת הזכירה לי את השיר המופלא
    "The guitar says sorry" (מילים אפשר למצוא פה: http://www.billybragg.co.uk/releases/albums/brewing_up/brew9.html )

    של בילי בראג, עם שתי השורות שממצות את כל העניין:
    The time it takes to make a baby
    can be the time it takes to make a cup of tea

    (כמה אנגלי מצדו 🙂

  • me  On 29 ביולי 2008 at 14:20

    כמישהי שיש לה ילד אחד וההפגנות מצד כולם: החברה והמשפחה: "תעשי לנו ילד כבר…"
    בכל הרחובות, רציתי לחזק את הדברים שנאמרים פה.
    הנתינה שנדרשת מהורה היא אינסופית ובהחלט ישנם קשיים בגידול הילד בעיקר בהתחלה.
    חייב להיות קול פנימי עמוק ויציב שיודע ל"עצב מחדש" את הקושי לתת פרופורציה וללחוש להורים:
    "הנתינה הזאת היא נפלאה הילד הזה הוא מתנה ענקית האהבה אליו היא מהות היקום, היא תגלית
    על עצמך היא משהו מדהים".
    כמישהי שסבלה גם לאחר הלידה ועד היום(שלוש וחצי שנים) מבעיה רפואית בעקבות הלידה אני יכולה לומר לכם שאני מחכה לאנרגיה המפוצצת הזאת שתלך ותגבר אצלי עד להתפקע עם יכולת אדירה לתת ואז לקחת שוב את הסיכון ולהכנס שוב להריון יהיה מה שיהיה על המתנה הזאת אני לא מוותרת.

Trackbacks

  • By יעל ישראל עושה רוח on 6 ביוני 2007 at 0:53

    בגן הילדים הייתה לי חברה. לא יודעת למה התחברתי איתה. ילדה רעה, קנטרנית, אכזרית. ממש ראו על פניה את אכזריותה. אינני זוכרת הרבה מחברותנו, אבל דבר אחד לא אשכח: איך פעם אחת היא התעללה בי.
       הי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: