המנון לשמעון, פעם אחרונה – אלגיה למנהיג שניצח

 

אתמול נבחר שמעון פרס לנשיא המדינה. תמיד אהבתי את פרס ותמיד כאבתי את הפסדיו. החזון העצום שהוא הציג בפני העם הזה בשנות התשעים של המאה הקודמת (מה שקוראים 'אוסלו') היה כשמן בעצמותיי. האמנתי בו וחשבתי שאין כמוהו להפוך את ישראל למקום שטוב לחיות בו. מקום מוסרי, חופשי מכיבוש, המקיים יחסי שכנות טובה עם המדינות שמסביב. פרס היה האיש שהיה יכול לעשות את זה, אם רק היה מקבל את אמון העם ב-96'.
 
היום, אחרי התפרקות מוחלטת מכל שיירי אידיאולוגיה וחזון, קצת קשה לי לשמוח על הניצחון של שמעון פרס. מעבר לניצחון שלו על תדמית הלוזר, ומעבר לכך שבאמת קשה למצוא מישהו ראוי ממנו לזכות בתפקיד נשיא המדינה, הרי מדובר בתפקיד שאין בו ממש. פרס, איש החזון שאיננו כבר מזמן, הולך לשבת במשכן הנשיא, לקבל שגרירים וראשי מדינות ולדבר איתם על מזג האוויר. הוא יקבל שם כיבודים מלוא החופן, אבל אפס השפעה. פרס יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הממשלה הבא, אבל הוא עצמו לעולם כבר לא יוביל לדברים שגרמו לי כל כך להאמין בו ולאהוב אותו בימי אוסלו.
 
האהבה הזו הפכה בשנים האחרונות לאהבה נכזבת. הוא הלך לשרת את שרון כשר חוץ, לא ידע לכבד הפסד במפלגת העבודה והצטרף לקדימה, שהיא מעין ליכוד ב'. הוא לא הגיע לשם כאידיאולוג, מקסימום קבלן קולות. אפילו ציפי לבני בכירה ממנו שם.
 

 

המנון לשמעון
שמעון הגיבור
במקום שבו כל העיוורים נולדו לראות
מי יגלה את האור.
אילליקה…
 
המנון לשמעון
שמעון הגיבור
בעולם שבו כל הצדיקים נולדו לסבול
מי ינגב את הדמעות.
אילליקה…
 
אם האדם יאהב את האדם
בוודאי גם אלוהים יאהב.
האהבה לא תכאב.
אבל מי זוכר מישהו בכלל היום
ולמי איכפת מישהו בכלל עכשיו
שמעון הגיבור – אולי בפעם הבאה.
אילליקה.

 

מילים: יוסי בבליקי, לחן: פונץ', מתוך 'דנה ראתה עב"מ'

 

אולי בפעם הבאה? 

את השיר הזה כתב יוסי בבליקי אחרי אחד ההפסדים הכי כואבים של שמעון פרס, זה של 96' על שבר אחוז מול נתניהו. חלומם של הרבה מאוד אנשים התנפץ אז. התחושה הייתה שלא רק פרס הפסיד, אלא שכל התהליך שהוא הוביל, יילך לעזאזל. בפועל זה באמת מה שקרה. העובדה שנתניהו הועף מכסאו לאחר פחות משלוש שנים לא שינתה את העובדה. ברגע שפרס הודח ממקומו כמנהיג מחנה השלום, היה ברור שלא תהיה תקומה לחזון שלו. קיוונו שתהיה "הפעם הבאה", אבל אז כבר הוכרז עידן ברק.
 
גם נצחונו של אהוד ברק ב-99' לא השיב את היחסים עם הפלשתינים לתקנם. ברק דיבר על שלום, אבל כמאמר השיר, לא דיבר על צדק. ההתנהלות שלו מול ערפאת והפלשתינים הוכיחה שאין לו עניין אמיתי באוסלו ובחזונו של שמעון פרס. לא חשוב מי אשם בקריסת ההסכמים, אבל היה ברור כמעט מיד שאצל ברק אין חזון אוסלו ואין מזרח תיכון חדש.
 
המזרח התיכון החדש, זה שכבר התרגלו כל כך ללעוג לו, יכול היה להיות כבר כאן, אם שמעון פרס היה מנצח וממשיך את המומנטום של ממשלת רבין. ברגע שהוא נאלץ לזוז, ובמיוחד אחרי שהוקצה לו התואר "השר לפיתוח אזורי", היה ברור שהאיש הורחק מהמקום שבו תהיה לו השפעה אמיתית.
 
אחר כך, כשברק הפסיד, כבר לא יכולתי לסבול אותו: זקנתו המאוחרת ביישה עד מאוד את זקנתו המוקדמת. פרס הפך שר חוץ המשמש את אריאל שרון, שלא לדבר על הצטרפותו לקדימה, מפלגת המכרז, מנוער לחלוטין מחזון שלום כלשהו, כועס על עוד תבוסה, הפעם לפרץ. למעשה מאז ניצחון שרון ב-2001 התגלה פרס כאיש ללא חזון, ללא דרך וללא מטרה. מעבר לפתגמיו המיוצרים למאות באולפני טלוויזיה ובראיונות שונים, לא ניפק האיש הזה שום סיבה לתמוך בו.
 

מי יגלה את האור?

שמעון פרס הוא מי שהיה. כבר שנים הוא מצבה חיה לעבר מפואר, צל צילו של שמעון פרס שר החוץ שהביא אותנו לאוסלו ושטף אותנו בבשורה חדשה, על עם שלא לבדד ישכון ושלא יחיה רק על חרבו. שמעון פרס הזה איננו. פרס של היום יכול להיות נשיא מצוין, או שר לענייני הנגב והגליל, אבל האם יש במערכת הפוליטית הנוכחית מישהו שיכול לקחת על גבו חזון כמו המזרח התיכון החדש ולדהור איתו קדימה? מי יגלה את האור?
 
הזמן פועל לרעתנו: באותם רגעים שבהם ממציא "עזה ויריחו תחילה" נבחר לכהונה הרמה, עזה הקריבה עשרה אנשים במלחמת אזרחים הרסנית ומיותרת. במקום שלום ותקווה לעתיד שנתן לנו פרס, קיבלנו את נתניהו ואת ברק ואת שרון ונשארנו עם רסיסים של תקוות. אוסלו הפך לבדיחה ולשם גנאי, אבל שום אופציה טובה יותר לא עלתה על הפרק. שום תהליך שמדבר על הידברות ונסיגה בתיאום מהשטחים. לא מדברים על מדינה פלשתינית, כי היא עוד לא קמה, וכבר היא טובעת בדם שניזון לא מעט מהלחץ אשר העברים לוחצים אותם. תהליך השלום הפך למסע מטורף להקמת גדרות וחומות שווא. לא ייתכן הרי שלום שבו אנחנו כאן, שבעים ובטוחים ואילו הם שם, רעבים, סגורים ונטולי תעסוקה. שום חומה לא תעצור את הזעם.
 
אז כן, שמעון פרס ניצח והפך לנשיא המדינה, אבל איזו מדינה היא זו. איפה המדינה הזו ואיפה החזון ההוא. הנה, אני יושב בבית מול המקלט, חוזה סוף סוף בשמעון פרס, האביר בעל דמון היגון, המפסידן הנצחי והוא מנצח. הנה הוא זוכה לתמיכה מקיר אל קיר. אבל איך אשמח על הניצחון הזה?
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נופלת מגרייס  On 14 ביוני 2007 at 0:26

    על נח אומרים שהיה צדיק בדורו.

    פירוש אחד אומר שאפילו בדורו המושחת הצליח לשמור על צדיקותו.

    אבל פירוש אחר אומר שרק ביחס לעוולות העם בדורו הוא נחשב צדיק.

  • יעל ישראל  On 14 ביוני 2007 at 1:28

    אולי דווקא בגלל שהוא לוזר.

    אבל בעיני, לתפקיד הזה של נשיא המדינה מעולם לא היתה שום משמעות, ובעקבות קצב הקצב, בעיני התפקיד הזה צריך להתבטל לנצח. התחושה בעקבות מקרה הקצב, היא של גועל בלתי הפיך מהמוסד המגוחך הזה. שום דבר כבר לא ימחוק את זה, גם לא אדם רפרזנטטיבי כמו שימון.

  • יאיר  On 14 ביוני 2007 at 13:30

    עמי יש לך כשרון כתיבה יוצא מהכלל
    על דעותיך אפשר להתוכח

  • ג'וליה  On 14 ביוני 2007 at 17:36

    אני חושבת שזה כבר לא משנה, שכל הדיון על מה הוא היה בעבר, מה יכול היה להיות ואיזה נשיא הוא יהיה ("מתנגדיו חוששים שיהיה אקטיביסט", עלק… עדיף שיהיה אקטיביסט מדיני מאשר אקטיביסט מתחת לחצאיות של העוזרות שלו כמנהג הקצב, לא?) כל הדיון הזה מיותר. כתבת דברים יפים אבל בשורה התחתונה מדובר בפרס. גם אם בשנים האחרונות הוא לא היה זקן השבט המכובד של מפלגת העבודה, זה לא ממש משנה כי גם מפלגת העבודה כבר לא שבט מכובד כבעבר.

    מותר לאדם למתן את דעותיו, לשנות אותן, להעניק להן את הדוק של נקודת המבט מגובה של 80 שנות חיים שהיא מן הסתם נקודת מבט שונה.
    גם אני לא אהבתי את כל האימרות של פרס בשנים האחרונות אבל אם מסתכלים על שרשרת האסונות הפוליטיים שפקדו אותנו בדמותם של ח"כים מגוחכים וממשלות נכשלות, שמעון פרס עדיין מתגלה כאי יציב ובטוח.

    דמותו היא דמות חיובית בעולם כולו, אנשים אוהבים אותו, הוא חכם והוא ממלכתי והוא מקושר והוא בעל ניסיון ואיש שרוכש כבוד לכל סובביו, הוא זוכה פרס נובל, הוא נמרץ ופעיל ומקרין אנרגיות טובות שמסרבות להסתיים ומנותבות לכ"כ הרבה תחומי פעילות, וגם אם בית הנשיא כבר אינו בעל מעמד מכובד כבעבר- אני סומכת עליו שהוא יחזיר לו את הספארקל. מבחינתי פרס הוא האיש הנכון, במעמד הנכון ובמקום הנכון, ואני לא יכולה לחשוב על מישהו שמגיע לו יותר לסיים קריירה ענפה כ"כ בבית הנשיא כמוהו. ואתה יודע מה? גם אם מוסד הנשיאות יבוטל, הרי שפרס הוא האיש הראוי להיות הנשיא האחרון בשושלת הנשיאים. איך שלא תסתכל על זה, סוף סוף עשתה הממשלה הזו צעד אחד נבון וסוף סוף העם הזה קיבל אדם ראוי.

  • צור א'  On 14 ביוני 2007 at 22:16

    איפה היית כשאלף וחמש מאות איש נרצחו בזכות הסכמי אוסלו הנפלאים? איפה היית כשערפאת הבטיח למעריציו שהסכם אוסלו הוא הסכם קורייש, אך פרס העדיף להשכיח ולתרץ ולהכחיש ולפרוס לפני הרוצח המודה ברצחנותו שטיח אדום. גם אתה ריחפת לך בשנות התשעים בממלכת החלומות ובשמי היהלומים?
    אני ממליץ לך לקרוא לפעמים את העיתון שעבדנו בו יחד, ולא רק את הפראבדות הממסדיות למיניהן. אולי קצת תתפכח מאהבת האיש הרע הזה וחזיונותיו המפלצתיים. מה לך ולו.

  • אלון  On 15 ביוני 2007 at 11:18

    די לדון בהיסטוריה פוליטית יש להתמקד באיך יראה מו7סד הנשיאות בשנים הקרובות ןלעשות הכל על מנת שפרס יהיה הנשיא האחרון מאחר שכל בר דעת יודע שהמוסד הזה מיותר

  • חיים  On 17 ביוני 2007 at 8:02

    מעניין יהיה לקרא איך אתה רואה את ממשלת אהוד את אהוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: