אצבעות מנגנות את הערב, דויד פרץ בהופעה

בפעם הקודמת שרציתי לכתוב על הופעה של דויד פרץ, לקח לי שבועיים כדי לגבש בראש את מה שרציתי לומר. מבחינתי, דויד פרץ הוא לא "עוד אמן". אני עוקב אחריו משלהי תקופת בלובנד, שזה אומר שש שנים בערך, ומוצא את עצמי כל פעם מתפעל. לפעמים אני נפעם מהנגינה המדויקת. לפעמים מהרעיונות והיוזמה (כמו 'שיר זר'). לא פעם זו האוזן הרגישה שלו, שעושה אותו מפיק מוזיקלי כל כך טוב. יש משהו בכישרון של אנשים כמו דויד פרץ שגורם לי לפקפק ביכולת שלי להסביר למה ואיך אני אוהב את זה כל כך. הרי אהבה היא בדרך כלל משהו שקשה להסביר.

ניסית והצלחת. דויד פרץ

אם מישהו היה מציע לי לבוא להופעה שמשלבת בלוז ושירת הייקו יפנית, הייתי אולי מסתקרן, אבל לא בטוח שהייתי בא. בלוז, לפחות כמו שהוא מוכר במקומותינו, הוא ז'אנר מונוטוני בעיני, ואפילו קצת מעיק. הייקו הוא סוג של שירת מלאה במסתורין, אלא שהמינימליזם והנוקשות של כללי הכתיבה משאירים אותך לא פעם תוהה האם יש מאחורי המילים עולם שלם ומפעים, או שמדובר בתרגיל טכני בלבד.

דויד פרץ הוא איש ששובר מוסכמות. הבלוז שלו, תודה לאל, רחוק מהבלוז המייגע שיצא לי לפגוש בעבר. את הבלוז שלו, דויד יונק משורשי הבלוז האמיתיים. הוא הלך אחורה, עד הכומר גארי דיוויס ומיסיסיפי ג'ון הרט.
ההייקו של פרץ זורם יותר בחופשיות מאשר אלה של באשו. וככה, מצד אחד יש כאן מפגש בין בלוז והייקו ומצד שני, רק דויד היה יכול לעשות את זה, ורק אצל דויד, עם הסקרנות האינטלקטואלית ומשב הרוח המדברי, זה הופך למשהו כל כך נפלא.

משב רוח מדברי. פרץ והדוברו

ההופעה בתמונע הייתה מרגשת. האמת, יכולתי לכתוב את זה כאן כבר לפני שבוע, עוד לפני ההופעה. דויד הוא מוזיקאי מרגש. שוב, הסגנון יכול להיות בלוז עתיק המושפע משירת הייקו, או קאבר לאחיות פיק ברוח מאט ג'ונסון. זה בכלל לא משנה. הסיבה היא שדויד הוא איש אמיתי שנוגע בדברים האלה בסקרנות עם המון ידע אבל לא פחות חשוב, בצניעות ועם אהבה כנה ואמיתית.

ויש גם טריילר לאלבום הזה.

השתחררתי מהר מהר ממשמרת בעבודה, והגעתי לתמונע אחרי ארבעה שירים משמעותיים. בדיוק ברגע בו שרון מולדאבי עלה ופצח בשבחים לדויד ולכישרון שלו. אחר כך הוא שר את 'ניסיתי ונכשלתי'. שיר של לוזר המחייך בעצב מול הריק המצפה לו. דויד סיפר פעם שהשיר נכתב בעקבות הכישלון של האלבום הראשון של בלובנד. הוא שר שם שהוא חוזר הביתה "לחיים בלי חלומות". למרבה המזל, דויד לא הפסיק לחלום. ההופעה והדיסק החדש הם הוכחה לזה.

אני לא אסחף לתיאור יתר ההופעה, גם כי הגעתי אחרי שהתחילה וכי כבר כתבו עליה לפני והרבה יותר טוב. אני גם לא אתחיל לספר על חווית ההאזנה לאלבום, כי הוא ראוי לרשימה נפרדת וכי אני עדיין מאזין ומעכל ומתפעל.

אבל רציתי להגיד תודה:
תודה דויד, בשביל מוזיקה כזאת שווה לחיות.

(ותודה לגיאחה ולבני שעזרו לדברים לקרות)

והמשך יבוא בקרוב, אני מבטיח.

נספח הכרחי:

לקנות אפשר פה.

אפשר להקשיב לפני שמוציאים ארנק פה.

העמוד של דויד בקקטוס.

האתר הנטוש של בלובנד עדיין נמצא כאן.