גונבים את ההצגה

 

לפני כמה ימים, בעת טיול עם הכלב, עצר אותי מישהו. הוא סיפר שהוא נציג של חברה המשווקת מזון לבעלי חיים. הבחור החזיק מצלמה ביד ואמר שהם מארגנים עכשיו תחרות צילומים של כלבים והבעלים שלהם. התמונה אמורה להמחיש את הקרבה והאהבה בין הכלב לבין בעליו. זה היה יום שישי מתיש. הייתי עדיין מעורפל משינה, לבוש בסמרטוטים ביתיים ולא ממש תקשורתי. בטח לא דוגמן מי יודע מה לאהבה שבין האדם לחברו הטוב ביותר.

 

 

איתי עם מיקה. לפעמים צפוף לה

הצעתי לבחור לחכות כמה רגעים. הבן שלי, איתי, אמור לחזור מהגן. הוא לבטח ידגמן קרבה משובבת בינו לבין הכלב שלנו, פוקסאג. זה בטח עדיף על תמונה שלי במצבי הנוכחי. הבחור היה נחמד, והסכים לחכות קצת, אבל איתי ואמא שלו התעכבו בדרך. בסוף, משום שלא היה נעים לי לעכב את הצלם, הסכמתי למרות ההתנגדות הראשונית שלי, להצטלם עם הכלב בעצמי.

 

 

"מחקרים רבים מוכיחים את השפעתם החיובית של חיות המחמד על ילדים", אומר ד"ר רון בויקו, וטרינר מהרצליה פיתוח. "ילדים לומדים מהם הצרכים של חיית המחמד ומפתחים רגישות לצרכים של זולתם. ילדים מטפלים בחיית המחמד ותוך כדי טיפול מפתחים תחושת אחריות ותחושת גאווה.

"נמצא שילדים בעלי חיות מחמד  סבלו פחות מקשיי למידה וסיימו את שיעורי הבית שלהם מהר יותר. ילדים משחקים, מלטפים, מחבקים ומשוחחים עם חיית המחמד. קשר זה מפתח את יכולתם לתקשורת פיזית ומנטאלית עם העולם הסובב אותם.  הקשר לחיית המחמד מאפשר לילדים לבטא מגוון רחב של רגשות.

"ילדים לומדים לתת מעצמם וליהנות מקבלת אהבה מחיית המחמד שלהם (יכולת קבלה ונתינה). קשר לחיית המחמד מהווה גורם לחיזוק הביטחון העצמי. הילדים זוכים לתשומת לב מוחלטת מצד חיית המחמד שלהם, הם זוכים לחיבה, אהבה וחברות ללא תנאי. ילדים שמטפלים בבעלי-חיים, לומדים ומפתחים מיומנויות טיפול באחר ובשונה. ילדים לומדים להבין מסרים שאינם מילוליים, ובכך מפתחים יותר רגישות  והבנה כלפי זולתם. ילדים שמטפחים חיית מחמד, יהיו יותר פתוחים וחברותיים ובדרך כלל ינהלו עם זולתם יחסים הדדים הוגנים"

 

ירוק נושך ב-nrg

זה קצת חבל כי מול איתי, אני בכלל לא מהווה תחרות. אין כמו איתי באהבה. אם זה לאנשים, לאבא ואמא, לגננות ולסייעות בגן, ואם זה לשני בעלי החיים שמאכלסים את ביתנו. אני אוהב לצלם את איתי עם פוקסאג הכלב ומיקה החתולה.
הקשר ביניהם נראה כל כך טבעי, פשוט ומלא שמחה. פוקסאג, פינצ'ר מעורב בן שש בערך, הוא בעל אופי די עגמומי וקצר רוח. הוא לא מהכלבים שאוהבים להשתעשע. תנו לו פינה שקטה והוא יתיישב שם בצורת בייגלה ויעצום עיניים. כל זה לא תקף כשמדובר באיתי. לאיתי הוא מרשה הכל: ללטף, להציק, לצבוט, לקרוא בקול ואפילו לאכול יחד (פוקסאג גילה בזכות איתי את נפלאות הבמבה).

 

בני הבית בהרכב מלא, למעט ההורים. טבעי, פשוט ומלא שמחה

 

כשאיתי מגיע הביתה מהגן, פוקסאג רץ אל דלת הכניסה, אז איתי מתיישב ומלטף את הכלב תוך קריאות חדווה. אחרי כן הוא רץ אל הכורסא שבסלון. שם מחכה לו מיקה, החתולה.
 
הוא כל כך אוהב אותה, שאחרי טקס הליטוף וקריאות ההתלהבות לקראתה, הרבה פעמים הוא מבקש לאכול את ארוחתו לידה, על הכורסא. לפעמים היא מסכימה ולפעמים צפוף לה והיא נוטשת אותו על הכורסא והולכת לטיול בבית. איתי לא רודף אחריה וגם לא נעלב. הוא יודע שהיא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותה ושהיא יודעת שאין לה מה לפחד ממנו.

 

איתי ומיקה על הכורסא. שיגדל לתוך בית מלא בחיות

כתבתי כבר פעם על העובדה שכילד השתוקקתי לבעלי חיים, שאצל סבתא הייתי מסכים לאכול רק בחצר, עם החתולים. רציתי נורא שאיתי יגדל לתוך בית מלא בחיות. שזה לא יהיה בשבילו משהו מיוחד, אלא נקודת מוצא: אצלנו יש חיות. תמיד יהיו.
 
כתבתי גם על כך שאין לי עניין להכתיב לילד שלי מה לאהוב ומה לשנוא, מה לעשות כשיהיה גדול ואיזו מוזיקה לשמוע. אני יכול לתת לו את הבסיס. לצייר לו את העולם שלי ולקוות שהוא ירצה לאמץ אל לבו את הדברים שאני בחרתי לאהוב. עם מוזיקה זה עובד לא רע (פוסט בנושא בקרוב), עם מיקה ופוקסאג זה אפילו עוד יותר מרשים. תענוג אמיתי.  

 

איתי וחיות אחרות. טיול לצפארי.

עוד על מיקה ואיתי 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 15 ביולי 2007 at 22:51

    מקסימים 🙂
    אושר צרוף

  • Jeronimo  On 15 ביולי 2007 at 23:51

    כשיום אחד לי יהיה איזה "איתי" כזה, גם כן ברור לי שתהיה לו איזה "מיקה" (ואגב, לא צריך מרכאות, כי לחתולה שלי באמת קוראים מיקה).

  • עפרה  On 16 ביולי 2007 at 9:57

    אלו כבר משה ורונית של העתיד. אז מה. לכל איש יש שם וחוץ מהשם עוד דברים רבים!
    עמי, נורא נחמד להתלהב מילדים ובע'ח אבל לעניות דעתי- הישמר.. אין דבר שאנשים אוהבים יותר מהילדים והתוכי/חתול/עיזה שלהם ואין דבר מייגע יותר מלשמוע על כמה הילדים של אחרים מקסימים וחוויות גילוי המשפחתיות (כי עשו זאת כבר כ'כ הרבה… ) סלח לי על הישירות– קבל זאת כעצה ידידותית. באמת.

  • ישראל  On 16 ביולי 2007 at 16:45

    ילדים הם העיקר.חיות מחמד הן מותרות. הילד מקסים שמור עליו.אתה כותב יפה אך
    מגזים בחשיפת הפרטיות .
    .

  • זאפודית  On 16 ביולי 2007 at 19:38

    התמוגגתי קשות.
    גם בגלל שאיתי כל כך חמוד, גם בגלל שמיקה נראית שתי טיפות שפם כמו נחמן חתולוביץ' שלנו.
    ובעיקר, בגלל שסיימתי את שלבי הליטוש על שכנוע הבנזוג לקחת גם כלב (אחרי שנות נדנוד והצבעה על כלבים ברחוב לקחתי אותו לסיבוב בכלביה של צער בעלי חיים ואתמול הוא כבר התחיל לחשוב איך נקרא לכלב שלנו).

    זיי גזונט!

  • סופי  On 17 ביולי 2007 at 14:00

    טוב לגדל ילדים עם חיות . לצערי השכנים מררו את חיי ונאלצתי למסור לצער בעלי חיים כלב וחתול.כל המשפחה עברה טראומה קשה.יש לך מזל שהשכנים מאפשרים לך לחזיק ביצורים המקסימים האלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: