תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.

יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

אני אלך איתך כשהחדר יעלה באש עוד פעם והעורבים יהיו מעליך אני אלך איתך אני אלך איתך כשכל הזאבים ימצאו אותך ושוב ירדפו אחריך אני אלך איתך כל התשובות ניתנו מזמן וכלום אף פעם לא הובן כל האורות דולקים עכשיו ולא רואים עדיין דבר אבל אני אלך איתך והפחד יתעמעם לאט כמו סתם עוד זיכרון מרוחק של מישהו אחר אני אלך איתך כל התשובות ניתנו מזמן ושום דבר אף פעם לא הובן כל האורות דולקים עכשיו ולא רואים עדיין דבר אבל אני אלך איתך כל הדרך פנימה והחוצה וכל הדרך שמאלה ימינה אני אלך איתך אני אלך איתך אני אלך איתך   (מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב. ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.   אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב. הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם". הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה. שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם". (הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד