ירושלים בירת אלג'יר: אביב גדג' במעבדה

וכמו שהבטחתי, עכשיו יש גם תמונות מההופעה.

ירושלים בסוף יולי. אפשר היה לקוות לקצת אוויר קר, הררי כזה. מה לעשות שאוויר קריר לא היה. אבל לא הייתה לחות, ואת היעדרה של לחות יכול להעריך כל תושב מישור החוף. הרי אם אין מה לעשות, וחייב להיות קיץ, אז לפחות קחו מאיתנו את הלחות, לעזאזל.

פחות מתחרע על השירים. גדג' (צילום: אלכס רוזנברג)

למרות שהשם מרמז על מקום קטן ו"ניסיוני", 'המעבדה' הוא חלל שיכול להכיל לא מעט אנשים והוא אפילו מסודר כראוי: יציע במרכז ושני יציעים בצדדים. מבנה שמזכיר קצת את צוותא. שלא כמו בצוותא, במרכז יש מקום מרווח לעמוד בו. בפנים אסור לעשן. נעים להיות פתאום במקום של רוקנרול בלי להיחנק מהעשן ובלי להיחרך מכל מיני מעשנים שגם חייבים לנופף לכל עבר לקצב המוזיקה דווקא בידם המחזיקה בסיגריה.

רוב הקהל בחר לעמוד, וכל הכבוד על זה. בהופעה שידוע שהולכים להיות בה הרבה שירים חדשים, קהל שמעדיף לעמוד כאילו אומר, יש לנו סבלנות ויש לנו תשוקה גדולה לשמוע מה חדש אצל האמן שאנחנו אוהבים. ואכן, היה נראה שהשירים החדשים מתקבלים ברצון ובאהבה.

גדג' בחר לא למתוח את הקהל יותר מדי: ההופעה נבנתה נכון. היא לא הייתה ארוכה מדי, והשירים החדשים שולבו בתוך רצף שכלל שירים מוכרים של אלג'יר. כך הקהל יכול היה לחגוג את השירים שהוא מכיר, ולקבל בהקשבה ראויה את אלה שאינו מכיר.

גדג' פחות מתחרע על השירים (שירה ערסית, הוא קרא לזה) ויותר רומנטי. ז'אק ברלי כזה. הוא פחות צועק ופחות כועס. גם כשהמילים מספרות על כאב, הכאב מקבל ביטוי יותר מופנם. אפשר לומר שהוא באמת לא איכזב. הוא לא נתקע בפאזת אלג'יר, אלא התקדם. לא מנסה לכתוב שירים שכבר כתב, אלא לכתוב את השירים ב"צבעים חדשים". שירים מתוך ההווה.

ההרכב החדש יושב טוב, התוספת של הצ'לו (תום קלנר) מתקבלת היטב, כך גם האקורדיאון של בוריס מרצינובסקי והסמפלר רב ההשראה של רועי ירקוני. אבל חשוב יותר: הגיטרה של רון בונקר. לבונקר יש צליל מזוהה וייחודי. קל יותר היה לשמוע את זה בשירי אלג'יר שבוצעו ("דבר אלי", "דם על הים", "מול הים עם תפילין", "הביאו את הנגרים", "שיר הבתולים" ו"מנועים קדימה").

הגישה של בונקר יותר נכונה עבור השירים, אבל יותר חשוב, היא נכונה יותר עבור הפאזה הנוכחית של אביב. העיבודים החדשים, יותר משהם משלבים את כלי הנגינה החדשים שעל הבמה (צ'לו, אקורדיאון, קונטרבס), הם בעיקר מראים כמה הבדל יש בעבודת הגיטרה. בונקר ראוי על כך לתשומת לב מיוחדת.

ממד חדש של עומק. גדג' עם הלהקה (צילום: אלכס רוזנברג)

הבחור הזה יש לו אח, שם שלו זה שלום גד

השירים החדשים לימדו משהו על התקרבות מסוימת בין האחים גד/ג' באופן הכתיבה. הגישה של גדג' בימי אלג'יר הייתה מתפרצת, מוחצנת ומלאת אנרגיה. ההתפרצות של השירים החדשים מתאפיינת בתנועה פנימית, לכאורה בלתי נראית. גדג' עדיין אנרגטי על הבמה, אבל האנרגיות מתועלות אחרת. השירים החדשים פשוט דורשים את היחס הזה. מצד שני, יש גם את אותם שירים מהסוג המתפרץ כמו 'הגולם' ו'יוון'. מה שאומר שלתמונה נוספו צבעים חדשים, ואילו הקודמים לא דהו, אלא קיבלו, כמו אצל האח שלום, "ממד חדש של עומק".

הלכנו הביתה בלי לקבל את 'נאמנות ותשוקה', ואולי נקבל אותו בהופעות הבאות. כשגדג' התנצל על אורכה של ההופעה, שנייה לפני ההדרן האחרון, הוא הבטיח שיש לפנינו עוד שנה ארוכה של הופעות. יש להניח שההופעות הבאות יהיו ארוכות יותר ויאפשרו לקבל רושם יותר ברור על המקום החדש שגדג' מבקש לכבוש לעצמו. בינתיים, עם רמזים כמו 'חופה שחורה', 'שכרון מעמקים' ו'כוח להשחית', הרושם הוא שהאמן גדג' עם ההרכב החדש שלו, הולך לשרוט שוב מילים וצלילים על לוח לבנו.

וזה מה שכתבתי לפני ההופעה – "אין טעם לקוות לשחזור של אלג'יר"