מוזיקה להיתקע איתה

השאלה המיתולוגית והאולטרה-מקומונית "איזה תקליט היית לוקח לאי בודד?" כבר מילאה לא מעט מדורים מיותרים והצילה הרבה עורכים מבועתי דד ליין ומרוקנים מרעיונות. זוהי שאלה די מטופשת, לא רק בגלל ההקשר שבו היא נשאלת בדרך כלל,  אלא משום שכמו שדויד פרץ הסביר פעם, כשאתה על אי בודד, אתה רק רוצה לשמוע את השקט ואת רחש הגלים.  לא מוריסי,  לא רדיוהד, ואפילו סיגור רוס, לא יתאימו לרגעים כאלה.

אני חושב שהטעות היא בניסוח השאלה. המציאות, מה לעשות, כמו תמיד, היא הרבה יותר מורכבת. צריך לשאול "איזה תקליט היית יכול לשמוע בלי להחליף ובלי להשתעמם?" וזו שאלה טיפה שונה אבל מכילה את האלמנט החשוב.

רדיו דיסק לרכב. אני אראה לך מה זה להיתקע!

חשבתי על זה הרבה מאז שמכשיר הרדיו דיסק אצלי במכונית התגלה כלא אמין במיוחד. התקלה הנפוצה אצלו היא סירוב עיקש להוציא את הדיסק שבפנים. כלומר, אתה צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה דוחף לתוכו את הפלסטיק הנבחר. ראשית, זה לימד אותי לא לקחת צ'אנס עם סינגלים. עם כל הכבוד לשיר החדש והנפלא של להקת מים, לא הייתי רוצה לשמוע אותו שלושה ימים ברצף. זה גם גורם לך להיזהר עם דיסקים חדשים לגמרי, שמא לא תאהב אותם ולא תוכל להתחמק מהם.

לא ברומו של פלייליסט

הרבה פעמים זה גורם לי לקחת איתי למסע בפקקי העיר את הדברים שגדלתי עליהם, או שליוו אותי מספר שנים. מוזיקה שגם אם תיתקע בתוך המכשיר, לא תגרום לי לוותר ולהתעניין בעניינים שברומו של פלייליסט. [כן, לא ציינתי שכשהדיסק נתקע אפשר לשמוע רדיו במקום. אלא שאם לא נפלת על שעה מוצלחת ב-88, כבר עדיף שלא תתוודע פתאום לשיר החדש של עידן יניב, ככה, בלי כדור הרגעה בהישג יד].

האלבומים שאני מדבר עליהם אינם בהכרח אלבומי מופת, אלא בעיקר כאלה שעשו איתך איזה מסע אישי ונפשי. אני מדגיש את זה, כי יש הרבה אלבומי מופת שמציגים עולם הרמטי מבחינת מצב רוח ואז – או שאתה מתחבר למצב הרוח ואז זה בסדר, או שאתה לא יכול להתקרב אליהם ['דיסאינטגריישן' של הקיור הוא כזה. אין ספק שהוא ענק. אבל אם לא מדובר ביום סגריר בחייך, יהיה קצת קשה להיכנס פנימה]

רשימה כזאת קצת קשה לסיים בלי ניימדרופינג, אז ננסה לזרוק כמה מילים על כמה מהאלבומים שלא אכעס אם ייתקעו לי ברדיו דיסק לכמה ימים, ואפילו איהנה מזה [ואין שום חשיבות לסדר]:

פיטר גבריאל, so – אין כמו הדברים שהאזנת להם נון סטופ בחטיבת הביניים. הגילוי של גבריאל היה קריאת כיוון לעוד הרבה דברים אחרים שחקרתי. אז לא נכנסתי לעולם הפרוג, אבל גבריאל של so ושל האלבום הרביעי נטול השם, עדיין חרוט אצלי בלב.

ג'ון קייל, paris 1919 ו-Fragments of a Rainy Season – איך האיש הזה נוגע בי בכל צליל שהוא מוציא מהפה. הראשון הוא אלבום מלודי מאוד ונגיש. טקסטים מרתקים וכלי מיתר שעושים ויברציות בבטן. השני הוא אלבום הופעה שמסכם קריירה מופתית. הוא שולח יד לגיטרה ואתה מפרפר, הוא לוחץ על קלידי הפנסתר ואתה מתמלא שמחה רק על זה שאתה בחיים וזכית לשמוע את זה.

ניו אורדר, Substance – אוסף כפול עם גירסאות ארוכות של שיריהם המצליחים ביותר. בשביל להקות מועדונים, זה היה אלבום מועדונים ותו לא. בשביל להקה חד פעמית כמו ניו אורדר, המועדון שלי נמצא בתוך מיצובישי חומה ומלאה בעיתונים ישנים.

העבד, העבד – זה לא אלבום, זה ספר תפילות. וכמו ספר תפילות, אתה נוטל וקורא בו כשאתה פונה אל אלוהיך. ולפעמים, אתם יודעים, צריך איתו איזה דיבור צפוף.

שלום גד, סוף המדבר – מלבד היותו אלבום מופתי, זה אלבום שבניגוד לאלה שבאו אחריו, מגוון מבחינת הטמפרמנט שבו הוא מוגש. מ'תפוס' ו'שיר הסטודנט' האיטיים והחודרים ועד הרוק המתפרץ של 'צ'יפס', 'שבת', ו'גיהינום, גן עדן והאישה של סמי'.

הסמיתס, Meat Is Murder – מנה מרוכזת של מוריסי ומאר. שכבות של גיטרות הפרושות על פני אוקיאנוסים של עומק רגשי, שירה מפעימה והומור בריטי.

אסף אמדורסקי, [השני] – כל כך הרבה רוך, אהבה למוזיקה, אהבה לאישה. צליל חם ומלטף. שירים ארוכים כאילו לא היה פלייליסט מעולם. אקטימל לנפש.

הקיור, Seventeen Seconds – קצת לפני התספורות המשוגעות. טריו מהודק, שלושה נגנים וירטואוזים עם סט שירים שלא מתכלה לעולם.

בילי בראג, Back to Basics – הדיסק הזה אמור לקבל כאן בקרוב פוסט משלו. בינתיים כדאי לומר שיש לבחור את האישיות והגישה הנכונות, ולפעמים זה וגיטרה מחוברת למגבר זה כל מה שצריך.