בילי בראג, חיה פוליטית ונשמה רומנטית

את האלבום הראשון של בילי בראג שקניתי, מצאתי בחנות של our price ליד ראסל סקוור בסוף שנת 91'. זכרתי משהו שגיורא פרבר כתב עליו ב'חדשות' שלוש שנים קודם, וזו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר. על העטיפה היה כתוב "אל תשלמו יותר מ-£7.99". בארץ לפחות עד אז, לא נתקלתי בשום דיסק שלו.

 

עסקה מוצלחת בשבילי. בראג

 

'בק טו בייסיקס' היה עסקה מוצלחת במיוחד. תמורת כמעט שמונה פאונד קיבלתי את 21 השירים הראשונים בקריירת הסולו של בראג. ברצף אחד היו שם אלבום הבכורה הקצר 'החיים הם מהומה של מרגל נגד מרגל', האלבום השני, 'brewing up', והאי. פי שיצא כדי לתמוך בשביתת הכורים הגדולה של 85', "בין המלחמות".
 
בראג שר ומלווה את עצמו. כמעט ללא כל כלי אחר. בימים אחרים היו משייכים את האלבומים שלו לקטגוריה 'פולק', אלא שפולק מנגנים בדרך כלל על גיטרה קלאסית, מקסימום אקוסטית. בראג החזיק גיטרה חשמלית מהדהדת. בניגוד לסמלי פאנק כמו הסקס פיסטולס, שהיו בני טובים שחגגו את היכולת לשחק אותה פושטקים, בראג היה פאנק אמיתי. הוא גדל באחד האזורים הפחות טובים של לונדון. כהוכחה הוא הביא משם את המבטא הקוקני הכבד, שעד היום ניכר בו.

חושב שהוא הקלאש 

בראג חי על התפר הזה בין הפאנק לפולק. על עטיפת האלבום 'בק טו בייסיקס' הוא מכנה את הסגנון פולק אורבני, אבל אתם יודעים איך זה עם הגדרות. כשנשאל למה בחר בגיטרה חשמלית, בראג ענה: "כשאמן פולק יוצא עם גיטרה ממועדון, הוא יכול לחשוב שהוא ג'יימס טיילור או בוב דילן. כשאני יוצא ממועדון עם הגיטרה שלי, אני עדיין חושב שאני הקלאש".

 

עם הגיטרה א-לה ג'ו סטראמר. בראג

ההשוואה לקלאש מתבקשת. הקלאש יצרו מוזיקת מחאה, דיברו על פוליטיקה, אבל לא שכחו לכתוב על אהבה ועל החיים בצד הפועלי. בראג לקח את הדברים קצת יותר הצידה, אבל בגדול, אפשר להודות שהוא הרבה יותר פאנקיסט בנשמה מאשר זמר פולק עם חולצה משובצת וזקן מדובלל.
 
הנועזות הסגנונית שבראג הפגין כשהוציא אלבום שלם המבוסס על קולו ונגינתו על החשמלית, היא זו שאמורה להשתיק את הקולות הקוראים מעת לעת "הפקה! מה עם הפקה?". האמירה המגובשת שבילי בראג הוציא תחת ידו הוכיחה שחומר ראוי ואיכות כתיבה מרשימה יכולות לנצח כל מגבלה טכנית. נכון, יש רגעים שבהם הצליל צורמני וחורק במידת מה, אבל מאידך, איפה תמצאו כל כך הרבה אמת וחדות הבעה?
 
בהאזנה הראשונה הכנתי את עצמי למפגש עם חיה פוליטית וגיליתי נשמה רומנטית עם שירים כמו 'החלבן של המין האנושי' ו'האיש במסיכת הברזל'. יותר מזה, אפילו בשיר הדגל של אותו אלבום ראשון ודל תקציב, בראג כבר נלחם בתדמית זמר המחאה: "לא רוצה לשנות את העולם / לא מחפש אנגליה חדשה / רק מחפש בחורה אחרת" ['ניו אינגלנד']. השיר הזה, אגב, הגיע שנתיים אחר כך עם קריסטי מק'קול המנוחה למקום השביעי במצעד הסינגלים.

 

רצפת המפעל וחלון הבוטקה

השירים הפוליטיים תמיד דיברו אלי. הייתם צריכים לראות אותי בצבא, על עמדת שמירה שקטה ושוממת שר בקולי קולות את "Which Side Are You On" ומכניס לשם את כל הכעס על מי ומה שהביא אותי לשם. 'בין המלחמות' ידע לסמן מי לנו ומי לצרינו:

"המשכתי להאמין והמשכתי להצביע 

לא בעד אגרוף הברזל, אלא בעד היד העוזרת 

כי אצלם הארץ וסביבה חומות 

לי יש את האמון בחבר שלידי 

בשבילם זו ארץ של תקווה ותהילה 

לי יש שדות ירוקים ואת רצפת המפעל 

השמיים שלהם שחורים ממפציצים 

ושלי הם השלום שידענו בין המלחמות"

 

בראג לימד אותי ששמאל הוא המקום בו נמצא הלב, תמיד. כשאתה בלונדון, זוחל בבוקר ערפילי לתוך תחנת הטיוב, וגם כשאתה תופס אוטובוס לעבודה בלב תל אביב. יש הם ואנחנו ויש דרך להביט על העולם הזה. אני מקשיב לטקסט הזה שוב ורואה את החומה שבונים לנו ממזרח וחושב, הנה, גם על זה בילי כבר אמר מה שיש לו לפני עשרים שנה.

 


 
אבל בלי שירי האהבה אין כלום. כמה יכול לשבות את לבך אמן שלא יודע מה זה לב ואיך לב מדמם? שני שירים באלבום הזה בולטים מעל כולם. ב'האיש במסיכת הברזל' בראג הוא הגבר החלש. חסר אונים מול אישה חזקה ובוגדנית. הוא יודע ועוצם עין. האיש במסכת הברזל הוא סיפור מיתולוגי ידוע על אסיר שנכלא בעוון ניסיון הפיכה. כדי שלא ידעו מי הוא, הודבקה לפניו מסכה בלתי ניתנת להסרה, שהשאירה אותו למעשה נטול פנים. אני מניח שפה בראג מצא את הדמיון לדמות שלו, ולכן לקחתי לי קצת חירות בתרגום.

 


כשהוא מחזיר אותך הביתה, לא אומר
מי היה זה שנסע מכאן נמהר
לאן שהלכת והמעשים שעשית
כשאפתח לך את הדלת
יישארו בחוץ תמיד
 
כל עוד תחזרי אליי
כל שאלה אפנים
עבורך אהיה
האיש ללא פנים
 
אמרת שאת אוהבת ולבי נשבר
הייתי אסיר שלך מאותו רגע מר
בלילות שאת רחוק
החדר כמו צינוק
ואת חוזרת רק
כדי לענותני במשחק
 
יש לך סיבות משלך
אבל את השאלות אפנים
אהיה איתך
האיש ללא פנים

 

האיש ללא פנים. מילים ולחן: בילי בראג. תרגום: עמי ברנד

השיר השני הוא "The Saturday Boy". בראג כותב מאוד בריטי וכמעט קשה לתרגם את השיר בלי להרוס, אבל אני תמיד ממחיז לי בראש את התיאור התמים של שיעור ההיסטוריה ואת הנערה שכולם חושקים בה, אבל רק בראג זוכה שהיא תצחק מהבדיחות שהוא מספר, ותתחכך בקצה השולחן שלו. אחר כך, כמו בכל דרמה בריטית, היא כבר מסובבת לו את הגב. לא טורחת לענות לטלפונים, ומסתובבת עם מבוגרים. ואז הוא מסיים בארסיות מפתיעה:

Thinking back she made us want her
A girl not old enough to shave her legs 
 

 
 
  
חשוב להדגיש: בראג לא נשאר באותו מקום. מהאלבום הרביעי ואילך הוא בהחלט נתן תשומת לב להפקה ועבד עם נגנים מהשורה הראשונה כמו ג'וני מאר מהסמיתס. אלא שהעדפתי להתמקד באלבום אחד שהולך איתי כבר הרבה מאוד זמן. וחוץ מזה, נראה שגם לאחר כמעט עשרים שנה,  הדברים שבראג עשה בתחילת הדרך מנצחים את החומר המאוחר. וכן, אני יודע שלא נגעתי בשיר הנפלא ההוא לברונטית החדשה, ובשיר על רייצ'ל קורי שעוסק בסכסוך אצלנו. מה לעשות, אי אפשר הכל.

 

 

 

הפוסט מוקדש לנעם רותם 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר.  On 25 בספטמבר 2007 at 3:12

    מעניין. אני אוהב את התכונה הזו באומנים- שהם לא יוצרים עם מחשבה על הפלייליסט, או על דברים אחרים כאלה. הוא נשמע כזה.
    וגם נעם רותם קצת.

  • בועז  On 25 בספטמבר 2007 at 7:38

    הגדרה פנטסטית, "הוא חי בין הPאנק לבין הFולק"

    אהבתי מאוד ולקחתי את זה אישית, את המאמר הזה.
    תודה

    (-:

  • מואיז  On 25 בספטמבר 2007 at 12:33

    יש לו פה ושם שירים לא רעים בכלל אבל בסופו של יום הוא לא תפס אותי, ויש לי כאן ארבעה דיסקים שלו.

    אהבתי את מה שאמר פעם, עזבתי את לונדון ועברתי לגור באנגליה.

  • סנדי ש.  On 25 בספטמבר 2007 at 17:59

    איזה קטע, בדיוק הזכרתי אותו אצלי..

    הוא ממש עושה לי דמעות בעינים, איזה כיף שכתבת עליו (-:

  • שרון רז  On 25 בספטמבר 2007 at 19:03

    סוף סוף פוסט על בילי בראג, הבטחת וקיימת, אמן גדול ומרגש בעיניי
    שירים נפלאים, אלבומים מצויינים, הגיטרה החשמלית והסולו
    אמן ייחודי, בועט, אמיתי, כנה ומוכשר
    יש לו עוד שירים רבים וטובים כמו ווייטינג פור דה גרייט ליפ פורווארד וגם וולנטיינס דיי איז אובר וכ"ו
    ראיתי אותו ב-1990 וגם ב-1996 והיה מבריק ומרגש
    תודה על הפוסט

  • musa g  On 25 בספטמבר 2007 at 20:51

    שלחתי כבר קודם אבל לא צלח..ננסה שוב:

    האחד והיחיד. יוצר נפלא וגם אדם יקר. כל הכבוד על פוסט משובח על יוצר לא מדי מוכר במחוזותינו
    חתיכת התקף נוסטלגיה גרמת לי עם הזכרונות על לשיר את בילי בראג בשמירה…
    את אותו מיני אלבום נפלא spy vs spy וכו, (אגב זו סדרת טלויזיה אם איני טועה) הוא הקליט בשלושה ימים, רק הוא באולפן עם הגיטרה. בכלל באותה שנה היה בציר נפלא של אלבומי בכורה – הסמית'ס למשל, אצטק קמרה.
    וסתם אנקדוטה לגבי האיש במסיכת הברזל – בשנה שעברה הייתי בהופעה של בילי בראג, ואחרי ההופעה פגשתי אותו וסיפרתי לו שזה אחד השירים האהובים עלי, והשיר היחידי שאי פעם ידעתי לנגן. הוא מצידו היה די משועשע, וסיפר לי שזה שיר די מסובך, ושבתחילת הקריירה שלו הוא לא היה מבצע אותו בהופעות כי הוא היה מתבלבל תמיד. וחוץ מזה עוד חודש אני הולך לעוד הופעה שלו ! (לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב להכניס את זה…)

  • שגיא נאור  On 26 בספטמבר 2007 at 17:05

    כתבתי על בילי – http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=5812069
    היה מאוד מעניין לקרוא, עמי.

  • ג'וליה  On 27 בספטמבר 2007 at 10:45

    עושה חשק לשמוע את בילי בראג, אני חושבת שטרם נתקלתי במוזיקה שלו במודע- אולי בתכנית רדיו כזו או אחרת ב- 88 אבל לא שאני זוכרת ספציפית.

    בכל מקרה הפוסט שלך גם גילה לי שקירסטי מק'קול נהרגה בשנת 2000. אני לא יודעת כלום על הקריירה שלה מאז
    New England
    אבל מעניין לשמוע שהיא היתה פעילה ומצליחה עד הרגע האחרון.

  • קסטה  On 29 בספטמבר 2007 at 11:06

    כדאי לשים לב גם לפעילות של בראג בשנים האחרונות בהקשר של מוסיקה והאינטרנט בשנים
    הוא מוזמן לכנסים ולראיונות ויש לו בהחלט מה להגיד..
    ראו כאן לדוגמא ראיון לבי.בי סי:
    http://news.bbc.co.uk/2/hi/entertainment/6148654.stm
    טור מצויין שכתב לעיתון הגארדיאן:
    http://www.guardian.co.uk/uk_news/story/0,,1861352,00.html

  • אהוד בן-פורת  On 3 באוקטובר 2007 at 8:38

    אבל אני לא מבין איך אפשר לכתוב על בילי בראג מבלי להזכיר את העובדה שהוא מוצא לא מעט עניין במוסיקה של וודי גאטרי, הוא כזכור היה שותף ליצירה של "Mermaid Avenue" אבל למעשה זה הרבה מעבר לכך.

    http://www.ebp.co.il/memories/wguthrie2.htm

  • עמי  On 3 באוקטובר 2007 at 14:42

    לא שיש לי בעיה עם ביקורת, אתה מוזמן לבקר אם אתה רואה בכך צורך.
    ותשובה לנושא עצמו: העניין שבראג מגלה בכתבי וודי גאטרי והשותפות שלו עם וילקו באלבום "מרמייד אבניו" הוא ממילא לא במנדט של הפוסט. הרי התנצלתי בסופו שנאלצתי להתמקד בשלושת האלבומים הראשונים (או בדיסק שמאגד אותם) מטעמי מקום ומטעמי אהבה. לא רציתי מאמר שיהיה קשה לקרוא על המסך, משום שהוא מכיל 4,000 מילה ומסכם את כל הקריירה של בראג. וגם: אני מעדיף להתמקד בדברים שאני מכיר ויודע. אני בטוח שהידע שלך על גאטרי ועל ה"מרמייד אבניו" מקיף ומעמיק יותר משלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: