בילי בראג, חיה פוליטית ונשמה רומנטית

את האלבום הראשון של בילי בראג שקניתי, מצאתי בחנות של our price ליד ראסל סקוור בסוף שנת 91'. זכרתי משהו שגיורא פרבר כתב עליו ב'חדשות' שלוש שנים קודם, וזו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר. על העטיפה היה כתוב "אל תשלמו יותר מ-£7.99". בארץ לפחות עד אז, לא נתקלתי בשום דיסק שלו.

עסקה מוצלחת בשבילי. בראג

'בק טו בייסיקס' היה עסקה מוצלחת במיוחד. תמורת כמעט שמונה פאונד קיבלתי את 21 השירים הראשונים בקריירת הסולו של בראג. ברצף אחד היו שם אלבום הבכורה הקצר 'החיים הם מהומה של מרגל נגד מרגל', האלבום השני, 'brewing up', והאי. פי שיצא כדי לתמוך בשביתת הכורים הגדולה של 85', "בין המלחמות".

בראג שר ומלווה את עצמו. כמעט ללא כל כלי אחר. בימים אחרים היו משייכים את האלבומים שלו לקטגוריה 'פולק', אלא שפולק מנגנים בדרך כלל על גיטרה קלאסית, מקסימום אקוסטית. בראג החזיק גיטרה חשמלית מהדהדת. בניגוד לסמלי פאנק כמו הסקס פיסטולס, שהיו בני טובים שחגגו את היכולת לשחק אותה פושטקים, בראג היה פאנק אמיתי. הוא גדל באחד האזורים הפחות טובים של לונדון. כהוכחה הוא הביא משם את המבטא הקוקני הכבד, שעד היום ניכר בו.

חושב שהוא הקלאש

בראג חי על התפר הזה בין הפאנק לפולק. על עטיפת האלבום 'בק טו בייסיקס' הוא מכנה את הסגנון פולק אורבני, אבל אתם יודעים איך זה עם הגדרות. כשנשאל למה בחר בגיטרה חשמלית, בראג ענה: "כשאמן פולק יוצא עם גיטרה ממועדון, הוא יכול לחשוב שהוא ג'יימס טיילור או בוב דילן. כשאני יוצא ממועדון עם הגיטרה שלי, אני עדיין חושב שאני הקלאש".

עם הגיטרה א-לה ג'ו סטראמר. בראג

ההשוואה לקלאש מתבקשת. הקלאש יצרו מוזיקת מחאה, דיברו על פוליטיקה, אבל לא שכחו לכתוב על אהבה ועל החיים בצד הפועלי. בראג לקח את הדברים קצת יותר הצידה, אבל בגדול, אפשר להודות שהוא הרבה יותר פאנקיסט בנשמה מאשר זמר פולק עם חולצה משובצת וזקן מדובלל.

הנועזות הסגנונית שבראג הפגין כשהוציא אלבום שלם המבוסס על קולו ונגינתו על החשמלית, היא זו שאמורה להשתיק את הקולות הקוראים מעת לעת "הפקה! מה עם הפקה?". האמירה המגובשת שבילי בראג הוציא תחת ידו הוכיחה שחומר ראוי ואיכות כתיבה מרשימה יכולות לנצח כל מגבלה טכנית. נכון, יש רגעים שבהם הצליל צורמני וחורק במידת מה, אבל מאידך, איפה תמצאו כל כך הרבה אמת וחדות הבעה?

בהאזנה הראשונה הכנתי את עצמי למפגש עם חיה פוליטית וגיליתי נשמה רומנטית עם שירים כמו 'החלבן של המין האנושי' ו'האיש במסיכת הברזל'. יותר מזה, אפילו בשיר הדגל של אותו אלבום ראשון ודל תקציב, בראג כבר נלחם בתדמית זמר המחאה: "לא רוצה לשנות את העולם / לא מחפש אנגליה חדשה / רק מחפש בחורה אחרת" ['ניו אינגלנד']. השיר הזה, אגב, הגיע שנתיים אחר כך עם קריסטי מק'קול המנוחה למקום השביעי במצעד הסינגלים.

רצפת המפעל וחלון הבוטקה

השירים הפוליטיים תמיד דיברו אלי. הייתם צריכים לראות אותי בצבא, על עמדת שמירה שקטה ושוממת שר בקולי קולות את "Which Side Are You On" ומכניס לשם את כל הכעס על מי ומה שהביא אותי לשם. 'בין המלחמות' ידע לסמן מי לנו ומי לצרינו:

"המשכתי להאמין והמשכתי להצביע

לא בעד אגרוף הברזל, אלא בעד היד העוזרת

כי אצלם הארץ וסביבה חומות

לי יש את האמון בחבר שלידי

בשבילם זו ארץ של תקווה ותהילה

לי יש שדות ירוקים ואת רצפת המפעל

השמיים שלהם שחורים ממפציצים

ושלי הם השלום שידענו בין המלחמות"

בראג לימד אותי ששמאל הוא המקום בו נמצא הלב, תמיד. כשאתה בלונדון, זוחל בבוקר ערפילי לתוך תחנת הטיוב, וגם כשאתה תופס אוטובוס לעבודה בלב תל אביב. יש הם ואנחנו ויש דרך להביט על העולם הזה. אני מקשיב לטקסט הזה שוב ורואה את החומה שבונים לנו ממזרח וחושב, הנה, גם על זה בילי כבר אמר מה שיש לו לפני עשרים שנה.

אבל בלי שירי אהבה אין כלום. כמה יכול לשבות את לבך אמן שלא יודע מה זה לב ואיך לב מדמם? שני שירים באלבום הזה בולטים מעל כולם. ב'האיש במסיכת הברזל' בראג הוא הגבר החלש. חסר אונים מול אישה חזקה ובוגדנית. הוא יודע ועוצם עין. האיש במסכת הברזל הוא סיפור מיתולוגי ידוע על אסיר שנכלא בעוון ניסיון הפיכה. כדי שלא ידעו מיהו, הודבקה לפניו מסכה בלתי ניתנת להסרה, שהשאירה אותו למעשה נטול פנים. אני מניח שפה בראג מצא את הדמיון לדמות שלו, ולכן לקחתי לי קצת חירות בתרגום.

כשהוא מחזיר אותך הביתה, לא אומר מי היה זה שנסע מכאן נמהר לאן שהלכת והמעשים שעשית כשאפתח לך את הדלת יישארו בחוץ תמיד כל עוד תחזרי אליי כל שאלה אפנים עבורך אהיה האיש ללא פנים אמרת שאת אוהבת ולבי נשבר הייתי אסיר שלך מאותו רגע מר בלילות שאת רחוק החדר כמו צינוק ואת חוזרת רק כדי לענותני במשחק יש לך סיבות משלך אבל את השאלות אפנים אהיה איתך האיש ללא פנים האיש ללא פנים. מילים ולחן: בילי בראג. תרגום: עמי ברנד

השיר השני הוא "The Saturday Boy". בראג כותב מאוד בריטי וכמעט קשה לתרגם את השיר בלי להרוס, אבל אני תמיד ממחיז לי בראש את התיאור התמים של שיעור ההיסטוריה ואת הנערה שכולם חושקים בה, אבל רק בראג זוכה שהיא תצחק מהבדיחות שהוא מספר, ותתחכך בקצה השולחן שלו. אחר כך, כמו בכל דרמה בריטית, היא כבר מסובבת לו את הגב. לא טורחת לענות לטלפונים, ומסתובבת עם מבוגרים. ואז הוא מסיים בארסיות מפתיעה:

Thinking back she made us want her
A girl not old enough to shave her legs

חשוב להדגיש: בראג לא נשאר באותו מקום. מהאלבום הרביעי ואילך הוא בהחלט נתן תשומת לב להפקה ועבד עם נגנים מהשורה הראשונה כמו ג'וני מאר מהסמיתס. אלא שהעדפתי להתמקד באלבום אחד שהולך איתי כבר הרבה מאוד זמן. וחוץ מזה, נראה שגם לאחר כמעט עשרים שנה,  הדברים שבראג עשה בתחילת הדרך מנצחים את החומר המאוחר. וכן, אני יודע שלא נגעתי בשיר הנפלא ההוא לברונטית החדשה, ובשיר על רייצ'ל קורי שעוסק בסכסוך אצלנו. מה לעשות, אי אפשר הכל.

הפוסט מוקדש לנעם רותם