יוצא לשדה, מדליק לבד מדורה

 

"ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגלי", כך נפתח אחד הספרים המשפיעים ביותר בספרות הישראלית. ספר אוטוביוגרפי חושפני ועמוס בחוויות מהעולם הפנימי של מחברו. פנחס שדה כתב את 'החיים כמשל' בשנים הראשונות של המדינה, כשזו היתה בטראנס של תרבות קולקטיבית.

הוא יצר מודל הזדהות והשקפת עולם. המושגים שלו, כמו 'שתיקה האדמה' וההצהרה העקרונית ש"מן ההכרח להעמיד את החיים על יסוד אחר", משכו את לבם של קוראים רבים. 'החיים כמשל' הופיע לראשונה בשנת 58', ומאז הפך לספר פולחן. שדה קנה את הקהל שלו בחיפוש שלו אחר האלוהים, אחר היופי ואחר הפילוסופיה הטהורה.

פנחס שדה. שומע את שתיקת האדמה

 

היחשפות ראשונה

"קראתי לראשונה את פנחס שדה כשהייתי כבן 17", נזכר אהוד בנאי, "החיבור שלי ליצירה שלו היה מיידי וחזק, לא היה דומה לשום דבר שקראתי. זה היה קול ייחודי ובודד, שהשתלב עם מוסיקת הרוק ששמעתי, עם הרצון במהפכה, עם הביטלס, עם המחאה ותנועת ההיפים. שדה בשבילי הוא כמו אחד שבזמן שכולם יושבים במועדון של הקיבוץ ושרים שירי ארץ ישראל, יוצא לשדה ומדליק לבד מדורה. רציתי לשבת איתו ליד המדורה הזאת".

בנאי אינו היחיד שגילה את שדה בגיל הנעורים. מסתבר שזאת הדרך לגלות אותו. "ברור לי שזהו ספר שצריך לקרוא בגיל מוקדם", אומר הסופר יותם ראובני, שגילה אף הוא את הספר בצעירותו. "בגיל הזה הוא יכול לשבות לב. הזדהיתי בצורה מוחלטת עם השפה ועם הנושאים. זה הספר הראשון בעברית שקראתי שלא היה 'ספרות' במובן השלילי, של שיעורי הספרות בתיכון".

שדה הוא לא בעצם 'סופר לבני הנעורים'?

בנאי: "אני יודע שמתייחסים ל'החיים כמשל' כספר נעורים. בעיני, מי שאהב אותו כנער ואחר כך כביכול התבגר מזה, בעצם שכח מאיפה בא ובגד בחלום נעוריו. אני מקווה שלי זה לא יקרה. תמיד אכיר לו תודה. ראובני מודאג יותר מהתיווך התרבותי של היום. "הצעירים לא כל כך יכולים להגיע לשדה. צריך לעזור להם. ההיחשפות קשה מחמת התחרות. כל מי שיודע מי זה שדה צריך להעביר את זה הלאה. אני הייתי ממליץ להשאיר את הספר הזה בכל חדר של נער מתבגר".

תיאטרון? אמנות נחותה

ה'חיים כמשל' עובד למחזה שהוצג בתיאטרון 'עידן' כעשור לאחר יציאתו כספר. מאיר ינאי ביים, ואמיר אוריין, שחקן והיום מנהל אמנותי של 'תיאטרון החדר', שיחק בתפקיד שדה. אוריין: "מבחינת השפעתו התרבותית הוא שייך לדור שקדם לי. לפני החזרות על המחזה לא ידעתי על קיומו. אבל ראיתי זאת לעצמי כזכות גדולה לשחקן צעיר לשחק דמות שהפכה מיתולוגית בחייה. בתקופת החזרות וההצגות עסקתי באופן אובססיבי בחומר, והשוויתי את חייו הבדיוניים של המחבר, כפי שבאו לידי ביטוי בספר וביצירות אחרות, יחד עם הידע האישי שלי על עצמי".

איך התקבל המחזה, בהשוואה לספר?

"ההצגה היתה להיט ורצה בכל רחבי הארץ. שדה התייחס בספקנות מהולה בציניות למעשה התיאטרוני, וראה בו אמנות נחותה, בהשוואה לשירה. הוא התייחס באדישות לעיבוד, כל עוד זה הלם בעיניו את תפיסת הספר".

פגשת אותו לצורך העבודה על הדמות?

"הבמאי אמר שזה 'לא הכרחי'. לאחר שלחצתי עליו, נעתר לארגן פגישה. דמיינתי את שדה כענק הדור, איש משכמו ומעלה. פתח לי את הדלת אדם קטן ועצבני, אגו-מניאק שנשא מונולוגים ידעניים וארוכים, וגילה חוסר קשב וחוסר סבלנות מובהק לזולת. ייתכן שכאדם צעיר וחסר ניסיון, לא היה בפי דבר שיכול היה ליצור עניין אצל שדה, אבל התנהגותו גבלה באדישות ובגסות-רוח.

"החלטתי שאת פתרון חידת הדמות לא אוכל למצוא באיש עצמו, אלא ביצירתו. דרך אגב, הוא דווקא אהב את הביצוע הבימתי שלי והגדיר אותו 'רב-רושם'".

האם המשחק בתפקיד שדה גרם לך לתחושת קרבה לעולם התוכן שלו כיוצר?

"בהחלט כן. יכולתי לזהות בספר מוטיבים של מרד במוסכמות, השתוקקות להגדרה אישית מספקת, והגדרת הדרך האישית לתיקון, ועם אלו יכולתי להזדהות". אוריין הלך בדרך משלו בתיאטרון. הוא פרש ממשרת מבקר התיאטרון של 'העיר' כדי לייסד את 'תיאטרון החדר' ואת שיטת המשחק החווייתית שלו, 'המעגל הפתוח'. "כמי שפועל במסגרת תפיסת עולם אמנותית כוללת, המבקשת ליצור איזון בין ממשי לבין פנטסטי, בין מדע לדת, בין תחושה לתמונה למחשבה ולרגש, ייתכן ששורשים אחדים ליצירתי היום ניזונים מעולמו של שדה".

אתה מלמד משחק ונפגש עם אנשים צעירים רבים. האם לדעתך שדה משפיע גם היום?

"השפעתו פחתה במידת-מה, יחסית לדור של אחרי מלחמת השחרור. בתקופה ההיא, שהיתה בעלת גוון סוציאל-לאומי, הופעתו של פנחס שדה היתה כמכת ברק לצעירים, ששמעו אולי לראשונה טון אישי, קוסמופוליטי, בעל מגמה מיסטית כלל-אנושית, הכורכת יהדות, נצרות ואסלאם בכיסופים לגאולה אישית. היום, המגמה המיסטית, שהיא אחד מפניה של התרבות הפוסט-מודרנית, עשויה לקבל את שדה כמובן מאליו, כחלק מהמרחב המוצף מודלים להזדהות אישית חדשות לבקרים. שוב אין זה מרד, אלא מגמה תרבותית קואליציונית במובהק".

מתווך של פילוסופיה

יורם חטב, שחקן ויו"ר שח"ם, איגוד שחקני המסך, גילה את שדה רק אחרי הצבא, תוך חיפוש והתעמקות בטקסטים פילוסופיים. "התחלתי להתאהב בטקסט כתוב ב'בית צבי'. מצאתי בשדה פרטנר לרומן ארוך וחסר מעצורים. הוא יותר ממספר סיפור, אלא סוכן ומתווך של פילוסופיה".

איך היית מגדיר את 'החיים כמשל'?

"אם בכל אדם יש צד מואר וצד אפל, כמו בכוכבי לכת, שדה האיר את החלק האפל באפלתו. למרות העיסוק שלו בכיליון ובלב המאפלייה העולם שלו היה מאד רומנטי ואובדני. 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה הוא ספר אופטימי לעומתו.

"קח את הצייר אדוארד מונק, למשל ב'הצעקה'. אם תוציא את הפנים הזועקות, יש לך תמונה פסטורלית לחלוטין. מונק ידע לתאר בתוך זה את האדם שנמצא בדיסהרמוניה מוחלטת עם השלמות והיופי של הטבע. שדה ידע להסתכל דרך העיניים של הזועק. בכל נוף פסטורלי יש מישהו עם הראש בין הידיים והוא קרוב לסוף. צריך לתת את המבט שלו. האספקלריה של שדה היתה על דרך ההנגדה. הוא רואה יופי ונעורים והעתיד הפתוח ממלא אותו מלנכוליה ותחושת אין מוצא".

דירה מחוץ לזמן

אמיר אוריין התקבל בקרירות אצל שדה, אבל אהוד בנאי נפל על שדה ביום טוב. "אחרי שקראתי את 'על מצבו של האדם' התקשרתי אליו, והוא הסכים לקבל אותי לשיחה. הוא עישן ללא הרף. יצאתי משם עם כאב ראש נוראי. אבל הוא היה נדיב ושוחח איתנו ארבע שעות קסומות". מסתבר שהאפקט של שדה יצר אצל רבים רצון להיפגש עם האיש שמאחורי המילים.

"מיד אחרי שסיימתי את הספר רציתי לפגוש את האיש", מתוודה ראובני, זו היתה פעם ראשונה שרציתי לפגוש סופר. עם כל חששות הנעורים כתבתי לו מכתב, והוא הזמין אותי לבוא".

איך היה המפגש איתו?

ראובני: "הדירה שלו היתה אקס טריטוריה. מקום מחוץ לזמן, עולמם של פילוסופים ומשוררים ששדה ממש חי איתם. נוצר קשר חברי והמשכתי לכתוב לו מהצבא. בכלל, הרבה חיילים היו באים אליו. זה נובע מהיות הצבא התנגשות בלתי פוסקת בין האני והמציאות. שדה היה המקדש האמיתי של האני".

מה גרם לכל כך הרבה צעירים להתחבר לספר הזה ולשדה?

אהוד בנאי: "בעיני שדה הוא הסופר והמשורר העברי הכי חשוב. הכתיבה שלו היא אמיצה. וידוי על החיים, בשפה פשוטה, ציורית ועשירה, שממנו למדתי להכיר את המסון, את קוואפיס, הלדרלין ואת הסה".

בנאי גם שיתף עם הסופר פעולה בערב שבו שדה הקריא ובנאי ניגן ושר. "בעבודה על הערב התגלה שדה כאיש שופע הומור. הוא היה כבר חולה למדי, אבל אהבת החיים שלו היתה עצומה. הוא אהב את ההופעות ורצה שנופיע יותר".

ההשראה שהעניק שדה לבנאי ניכרה בספר שפרסם לפני מספר שנים, 'זוכר כמעט הכל'. "הושפעתי ממנו מאוד. כתיבת שירים בעקבות חלומות, כתיבת מסעות, הוא נספג עמוק בתוכי. אני חושב עליו הרבה וחולם עליו מדי פעם".

העולם הוא התודעה

גם הדור הצעיר יותר במוזיקה מושפע מפנחס שדה. אביב גדג' (27), סולן 'אלג'יר', מרגיש שהוא חב לשדה חוב גדול. "קראתי את הספר בגיל 15", הוא מספר, "וכשסיימתי זו היתה תחושה מוארת תמידית. כמו לקיחת אקסטזי. זה עבר אצלנו מיד ליד. אחר כך אני זוכר נסיעה לאילת והיינו כולנו באופוריה, בתחושה שיש משהו שאנחנו יודעים ואחרים לא".

מה בעצם ה'משהו' הזה?

גדג': "זה 'התפסן בשדה השיפון' הישראלי. יש בו דבר שיש רק ביצירות גדולות: אתה בטוח שאתה היחיד שמבין את הסופר והוא מבין אותך. פילוסופית ותיאולוגית זה חיבר בין עולמות שחשבתי שהם בסתירה מוחלטת. הוא חיבר שפה פיוטית, תנ"כית, לשפת רחוב ושפה פרטית שמתמקדת בך עצמך. הוא גרם למילים העבריות להתמלא במשמעות שאיכשהו אבדה. למדתי ממנו, שלמרות כל העולם הגדול שבחוץ והצורך להבין אותו, הדבר החשוב הוא אתה.

"העולם האמיתי הוא לא מה שקורה סביבך, אלא גבולות התודעה שלך. הדמיון חזק יותר מהשאלה מי זה ראש הממשלה. כמו ששדה כתב 'לא עניין אותי המלחמה, רציתי לחזור הביתה, להילחם את המלחמה שלי'. העולם האמיתי הוא לא מה שאתה רואה בחומר".

היום אתה עוד מתחבר אליו באותה עוצמה?

גדג': "קראתי את הספר שוב לפני שנתיים. יש בו משהו מקומם בקריאה מבוגרת. היום אני רחוק מאד מהתפיסה הפילוסופית שלו".

לחם, גבינה, סיגריות

אצל מנחם בן, משורר ומבקר ספרות, הפגישה עם הכתיבה של שדה היתה בגיל 16. "ב'יוכני', כתב עת שערך נתן זך. זך כתב שם משהו כמו 'וכשקראתי בימים אלה את 'החיים כמשל' נרעדתי, איך יכולתי לשכוח שיש כאן סופר נפלא שכזה'. אני קראתי אז בעיקר שירה".

מה היה החידוש שגילית בו?

"'החיים כמשל' היה ספר וידוי. הוא כתב את החיים שלו, הוא לא המציא סיפור". בן פרסם בעבר ספר חושפני ואישי, 'פלונטר', שסיפר על פרידתו מאשתו והתאהבותה בגבר אחר. "'פלונטר' בהחלט נכתב בהשראת העניין. זו היתה השאיפה שלי, לכתוב ככה.

"הדבר השני שחידש שדה הוא הדיבור החילוני על אלוהים. מה שיונה וולך עשתה אחריו. גם וולך וגם שדה לא הפסיקו לדבר עם אלוהים בכתיבה שלהם". בן אינו חוסך במחמאות. "זה ספר הפרוזה הכי חשוב בספרות הישראלית בגלל הווידוי והאלוהות. ההכרזה שהחיים שלך הם מהלך אלוהי שאתה מנסה לפרש".

גם בן פגש את שדה בעקבות הספר. "נוצרה ידידות לא שוויונית. הייתי חבר במעמד של אוהד ומעריץ. הוא היה איש נמוך, כמעט גמדי, מגלומן, אבל איש חכם ועצמאי. כמה פעמים היה לי צורך עז לראות אותו כדי להתייעץ בנושאים שבערו לי. הוא התייחס תמיד בעומק, לא בלבביות. הוא לא היה איש חנף. אבל אמיתי לגמרי. הוא אחד המתים שאני באמת מתגעגע אליהם.

"מה שהיה אופייני לו זו הנזירות, למרות הבחורות הרבות. הוא חי על לחם, גבינה וסיגריות 'סילון' שעלו משהו כמו ארבעים אגורות. איש חסכן מעבר לתחום הקמצנות". לדעת בן, הסלידה של שדה מאקטואליה הקדימה את זמנה. "זה אופייני מאוד לצעירים היום. פוליטיקה לא מעניינת צעירים". יותם ראובני מסכים. "מקור ההזדהות שלך משתנה. בגיל צעיר חשבתי שזה חשוב לדעת מי זה ראש הממשלה. היום, התחושה היא שאתה לא צריך משהו חיצוני, יש לך העולם שלך".

לגמרי אנטי קליקה

הוא סלד מעיתונים, מפוליטיקה. ראובני: "זה לא נכון. הוא נרתע מהדגש שעיתונים שמים על דברים לא חשובים. הוא הרבה לתת ראיונות עיתונאיים. זה היה בשבילו סוג של יצירה סוקראטית. הוא ידע שהדברים שלו יכולים להגיע לאנשים דרך הספרים, שזה הכי רצוי, אבל גם דרך ראיונות. אם מישהו צריך אותך ולא יודע שאתה קיים ופתאום נתקל בך בעיתון, אתה יכול לפעול עליו באופן גואל".

שדה היה אנטי קליקה. באופן מעורר השתאות, נראה שגם רבים מחניכיו פנו לדרך אינדיבידואליסטית לחלוטין. מנחם בן, מבקר ספרות עצמאי ודעתן: "עצמאות מחשבתית היתה חלק מהקסם שלו. לא היתה בו בנאליה בורגנית. הוא תמיד הגיב מתוך עצמו". "אנשים אינדיבידואלים מאוד נמשכו אליו", מספר יותם ראובני, שהקים הוצאת ספרים משלו ולפי טעמו.

"אם היית אנטי קליקה, הקליקה שלך היתה שדה. הוא אמר שאתה לבד מהתחלה ועד הסוף וזה חיזק אותך. הפסדנו מאוד שהלכנו בדרך של שדה. מי שהולך עם הקליקות מרוויח. אם כי שדה כיוון אותי לרווח גדול יותר בעיני". "אני לא שופט מי שהולך עם הזרם", אומר יורם חטב, "זה מקום חם ונעים. אני פשוט אדם שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו, קורא תיגר על אמיתות כדי להאיר אותן בנקודות מבט לא בהכרח פופולריות".

האם בני העשרה של היום עוד פונים לפנחס שדה כדי לשאוב השראה?

בנאי: "לא מזמן פגשתי חיילת צעירה שהחזיקה ביד את 'החיים כמשל'. אני מאמין שהיצירה שלו היא על-זמנית ונצחית". "זה ספר רוחני", טוען מנחם בן. "צעירים שואלים שאלות על אלוהים. זאת צעירות רוחנית. כשמישהו מגיע ליצירה של שדה הוא קולט את הקרינה הרוחנית. זה ממשיך לפעול".

יורם חטב פחות אופטימי, כי הצעירים קוראים הרבה פחות. "בעידן שלנו העֶדֶר הוא דיגיטלי. האדם נהיה מוגבל יותר במנעד הרגשי והתבונתי שלו".

הופיע לראשונה לפני שלוש שנים ב'מקור ראשון'.

אני מפרסם את הכתבה שוב כדי לחבר אליה את הלינק הזה:

"המשורר על הנס" – יוסי בבליקי על פנחס שדה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נופלת מגרייס  On 11 בדצמבר 2007 at 19:29

    (שונאת להסכים עם מנחם בן)

    נדמה לי ש"החיים כמשל" הוא ספר הפרוזה העברי שתחילתו צוטטה הכי הרבה פעמים. משהו בהליכה הבודדה והמבודדת והמודעת נועצת אותך לתוך הספר. אין דרך חזרה.

    אני מצאתי את העותק שלי ביריד המשומשים בכיכר דיזינגוף (אחד הירידים היותר הזויים שהעיר הזו מקיימת בתוך רחמה הפועם. איזה שילוב של קרקס הומלסים עם אספנים הזויים ומכורים לדבר-הישן).
    עותק בכריכה חומה משופשפת (מה לעשות, מכורים לדבר הישן, מסתכלים גם על הקנקן)
    את העמוד הראשון קראתי שם למעלה, על הספסלים שחוזרים ונצבעים שוב ושוב בגוון של שמים קיציים, למרות שמעל תל אביב כבר מזמן יש רק חום של פיח.

    אחר כך כבר לא הייתי אותו בן אדם.
    אחר כך כבר הייתי אליס, בזמן שהיא נופלת נופלת נופלת לצד השני של כדור הארץ, ושום דבר בנפילה הזאת לא אמר "סוף".

  • שגיא B  On 12 בדצמבר 2007 at 10:31

    תודה רבה.

  • אהוד בן-פורת  On 15 בדצמבר 2007 at 10:49

    השאיר בו את חותמו ומבין הסופרים הוא הכי קרוב אליו הוא ללא עוררין, הוא לא אחר מאשר יותם ראובני ואני חייב להבהיר שאני לא מכיר אותו באופן אישי אני כמובן מתכוון מבחינה ספרותית ולא באופיו האישי. יותם ראובני ליווה את שדה לא מעט בשנותיו האחרונות, מהתקופה שבה לקה בלבו ועד לרגעיו האחרונים. כך שההשראה שקיבל היא לא מעט בזכותו, גולת הכותרת של יצירותיו הוא "יומן הלילה" אבל מי שירצה לקרוא את אחד מכתביו בהקשר ישיר יותר לשדה כמובן מומלץ שיקרא את הספר שהקדיש לו את כל כולו.

    כאן אני מוכרח להתקדם בדבריי ולומר שברור לי שמתעסקים בשדה כמעין חזרה לאופנה, כי הוא למעשה מעולם לא ממש נשכח. אם נבודד את הספרות העברית מספרות של שאר העולם, הוא היה מספיק יחודי בכתיבתו בכדי להישכח גם מהדור שלמעשה לא ידע אותו. עם זאת מוזר לי שהעיתונות, ועמי תסלח לי אם נשמע שאני כולל אותך בנשימה אחת איתם ואתה אולי בין העיתונאים הבודדים שאני מאוד מעריך.

    מוזר שהעיתונות שחרצה את דינו של פ.שדה בעונש של שכחה בעיקר בגלל פרשת חבצלת (חבשוש) כאילו אין מערכת של משפט בארץ, בוחרת להחזיר אותו לתודעה. מה שאני באופן אישי יכול לומר על שדה אחרי התעמקות לא מעטה בכתביו הוא שהוא יוצר שבאמת מהלך עליו איזה קסם, אבל בל נשכח לפחות אנו שבקיאים בכמה עובדות עליו וזה לא המקום לפרט אותן שהוא היה איש מלא סתירות. אני ממליץ לכל אלה שהעניין הזה מסקרן אותם לקרוא את ספרו של אהוד בן-עזר "להסביר לדגים" בו הוא מציג זאת בכנות רבה מתוך היכרות אישית שלו רבת בשנים עם שדה.

  • יעל המקורית  On 2 בפברואר 2008 at 16:10

    הכותרת הדליקה לי מיד בראש את עטיפת האלבום "עוד מעט" של אהוד בנאי. מעניין אם אכן הקישור הזה לפנחס שדה היה זה שהוליד את הרעיון לתמונה.

  • עמי  On 3 בפברואר 2008 at 17:54

    אבל הניסוח של אהוד מאוד דיבר אלי. זה דימוי אופייני לאהוד, ובאמת יכול להיות שהרעיון הזה של העטיפה עבר דרך האסוציאציה על שדה והבדלנות שלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: