לשיר בקול רם

שירה אמיתית, טובה באמת, מרגשת, חדה, דורשת קריאה בקול רם. שירה כזאת גם תוקפת מוזיקאים במשנה מרץ: רק בקול רם? צריך לשיר את זה, להלביש במנגינה, להקליט ולהופיע. שירה מהסוג שמשנה חיים של אנשים, אסור לה, עם כל הכבוד, להישאר רק בתוך דפי הספר.

זו התחושה כשאתה פוגש לראשונה שיר כמו "הבגד" של דליה רביקוביץ, וזו רק דוגמה אחת, כמובן. אם צלחת את כל השיר מבלי שהתחלת לקרוא אותו בקול רם, הרי מיד כשסיימת, כל מה שאתה רוצה זה לצעוק אותו, ושיקשיבו, לעזאזל, שיקשיבו.

 

מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.

הבגד, דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי", 1970

לאחרונה אני מגלה שבאופן פרדוקסלי, גם שירה מולחנת צריכה איזושהי קריאה בקול רם. כלומר, אתה יכול להתאהב בשיר, להשמיע אותו לעצמך עשרות פעמים ואפילו מאות, ואיפשהו אתה מפספס. הרי בכל שיר רוק מופתי כזה, שנפשך נקשרת בו, יש איזה גן נעלם, מיסתורין של צמצום. היכולת להפוך חוויה אישית מוכרת לטקסט מהודק בן כמה שורות ולחן שמחזיק כמה דקות היא קסם של צמצום. וכמו במתמטיקה, לפעמים צמצום הופך את הכל לבליל שימושי, אבל לחלוטין לא מרגש. המיסתורין טמון בתהליך שהופך הכל למשהו קטן ואפקטיבי מבחינה רגשית.

אז מתי הפספוס הזה מתגלה לך? כאשר אתה שר את השיר. לשיר עם הדיסק זה לא חוכמה, בעיקר כי הרעיון הוא לשיר משהו שאתה מכיר ויודע בעל פה, אבל לפעמים גם זה עובד. לשיר עם האמן בהופעה זה כבר יותר טוב, אלא שיש בהופעות אלמנט פולחני שלפעמים מאפיל על הכל.

הכי הכי זה לשיר את השיר לעצמך, למשל בנסיעה כשאין שום מוזיקה בחלל הרכב, או כשיר ערש לילדך, אחרי שהוא מתעורר בבכי באמצע הלילה. ברגעים כאלה, מילים שכאילו כבר שמעת כל כך הרבה פעמים מתחילות לחיות בתוכך. המשמעות מתפרקת לך בפה וחוזרת ונבנית, הברה אחרי הברה. פושטת בגדים של עיבוד ושל סאונד וחוזרת הביתה, לרגע ההוא, שבו מי שכתב את השיר ניגן אותו לעצמו בפעם הראשונה. רק השיר והיצירה, בלי שום מניפולציה על האוזן.

 

I can't tell you how things should be
how to feel or who to see
I just watch your eyes full of sand
nowhere to crawl nowhere to run
all night I sat by your side
drunk with sadness out of mind
alright I've told a few lies
animating you to call

oh-ah… my will is stronger than me
oh-ah… my will is stronger than me

lyrics by Sami Birnbach and Malka Spigel, music by Minimal Compact

הדמיון של העניין שאני מדבר עליו לתפילה דתית, לא נעלם מעיני, והוא גם לא מקרי, אבל תפילה היא באמת עניין פולחני, ויש בה גם מוטיב של סדר ונוסח קבוע. לכן יותר נכון להשוות את זה ל"התבודדות" במובן החסידי (רבי נחמן כו'). אתה בוחר את המועד לפי הצורך הפרטי שלך. אתה בוחר את המילים והמנגינה שבהן אתה משתמש, גם אם מישהו אחר כתב אותן.

 

 

החומה היא עבה אבל יש לה שער
השומר הוא אריה אבל יש לו לב
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו

היא היתה לא שקטה ולא צעירה
השמיים היו בדרך להסגר
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
שנינו

מילים: שלום גד, לחן: פונץ'

חשבתי על זה הרבה בלילות האחרונים. אחרי שהקשבתי לסינגל החדש של עמית ארז הכולל גם קאבר ל"My will" של מינימל קומפקט ואחרי שהרדמתי את איתי על הכתף עם "מחר השמש תזרח", "מסע אל תוך גוף האדם" ועוד כמה מהקלאסיקות הפרטיות שלי, ביניהן גם "My will" ו"When I go". את ארז עוד לא באמת גיליתי. למרות כל השבחים ששמעתי עליו, אני עדיין מתקשה להתחבר. אבל ביצוע כזה, עירום ולא יומרני, הוא כמעט מה שיוצא ממך כשאתה שר את השיר מבלי להתעסק בדרך שבה הוא מתקבל בחוץ, ואיך זה נשמע עבור מישהו שהוא לא אתה.

הרי הכל גלום במשמעות. זה לא 'כוכב נולד' ואפילו לא 'תשואות ראשונות'. אתה שר לעצמך ונענה בכך למשהו עמוק בתוכך. וגם אם אתה יודע שאתה מזייף או שיש לך קול נורא, זה לא משנה, כי המילים שיוצאות ממך הן כל מה שרצית או כל מה שיכולת לומר ברגע הספציפי הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליה  On 16 בדצמבר 2007 at 0:39

    אני דווקא צרחתי היום את קולדפליי בדרך הביתה. היה תענוג.

  • אהוד בן-פורת  On 16 בדצמבר 2007 at 8:17

    כמה דברים ראשית כל בהקשר של הלחנת שיריה של דליה רביקוביץ ז"ל כדאי להזכיר שעוד לפני שהיא הלכה לעולמה, ערן כרמלה ופינות העיגול הקימו ערב לכבודה בו השתתפה גם השחקנית, ליאורה ריבלין. הערב הזה יצא בסופו של דבר גם על דיסק שנקרא "ביתן הזכוכית", ויש בו לא מעט ביצועים יפים לשיריה כשביניהם הוא "מגורשים". שווה להאזין לזה.

    להבדיל מזאת סמי בירנבאך היה משורר בתחילת דרכו עוד לפני שכתב את הטקסטים שנועדו להלחנה ב"פלונטר" (האלבום הראשון של פורטיס) ועוד הרכבים מוסיקאלים נוספים. בין שאר הדברים שבירנבאך עשה אחרי פירוקה מעבר של "מינימל קומפקט" הוא הקדיש דיסק לשירי משוררים לזכרה של יונה וולך, מי שהיתה חברתו. הקשר ביניהם מוזכר בספרו הביוגרפי של יגאל סרנה על חייה של וולך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: