ואני שמעתי ברוש

 
השבוע, בין קציר הדמים בעזה לבין הירי הגובר על שדרות ויישובי הסביבה, הכעיסו אותי יותר שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, וכמה מעמיתיו שכינסו מסיבת עיתונאים ומאחוריהם שלט: "התרסקות הדולר – אסון לאומי". החברים מדולדלי הכיסים, אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה ישראל, דורון קמפלר, יו"ר האיגוד למוצרי בנייה וצריכה, רוני קוברובסקי, נשיא החברה המרכזית למשקאות ויהודה זיסאפל מרד-בינת, כולם באו למחות על כך שהממשלה לא נוקטת בצעד כלשהו לעצירת הירידה בשער הדולר.
 
החבר'ה האלה, מהסוג שתמיד שמחים להסביר לנו כמה ההתערבות הממשלתית מזיקה למשק וכמה הרגולציה מפריעה להון, באו בדמעות תנין לבכות לאמא ממשלה שתיתן להם איזה פיצוי, כי דוד דולר לא מתנהג יפה. הנה לכם דוגמה עד כמה הכלכלה הישראלית, המתיימרת להיות שוק חופשי, היא בעצם משחק מכור: כל עוד השמנים מרוויחים, אין שום בעיה. וגם אסור להפריע להם לממש את כישרונם לייצר רווחים. אבל אם חלילה השוק "החופשי" לוקח לעצמו יותר מדי חופש ומתקן את שער החליפין של הדולר, מגמה שאפשר לראות כבר חודשים בכל שוקי העולם, קמים הצדיקים של ברוש ומספרים לנו שזה "אסון לאומי".
 
אני לא פטריוט גדול, אבל כשאני רואה שהמטבע הישראלי מתחזק במשך תקופה ארוכה ומגלה יציבות, אני חושב שזה אומר בדיוק ההיפך. עליית השקל וזקיפת הקומה שלו מול הדולר (ובאופן יחסי, גם מול האירו) הן סיבות לגאווה. מדובר על סימנים חיוביים ביותר. אולי אפילו רמז של התפתחות לעבר עצמאות כלכלית, אינפלציה בסגנון אירופי וריבית מוניטרית שתהיה אטרקטיבית למשקיעים מקומיים וזרים.
 
אז למה ברוש וחבריו לא מרוצים? כי הם התרגלו להרוויח על חשבוננו. הם מכרו לחו"ל ביוקר וייצרו בזול. הם דרשו מכסי מגן מול יבוא מקביל אבל לא טרחו לשפר את המוצר. הם נלחמו נגד מתן תנאים הוגנים לעובדים כמו קרנות פנסיה, קופות גמל, שכר מינימום ראוי ותשלום מלא על שעות נוספות ומשמרות לילה. ברוב הקרבות הללו הם ניצחו. כוחה של קבוצת האינטרס של התעשיינים עומדת תמיד מול כל שיפור ברווחתו ואיכות חייו של השכיר.
 
ובסוף היום, אותם אנשים, ושותפיהם להשקפות, הם לא פעם גם אלה שמשכירים לנו את הדירות המעופשות והקטנות להחריד שאנחנו גרים בהן. הרי מדובר לא פעם על אותם אנשים, שפה ושם גם מחזיקים קצת נדל"ן, "בשביל העתיד של הילדים". בינתיים בנדל"ן הזה גרים צעירים שמשלמים הון, בלי שום מתאם בין השכר שלהם למטבע האמריקני, או חלילה לגחמות השוק.  
 
הרי בימים שהדולר הרקיע שחקים והם קיבלו יותר תמורה על היצוא, אף אחד מהם לא שיתף אותנו בחגיגה. להיפך: עובדי התעשייה לא זכו לתוספת כלשהי, שלא לדבר על תיקון שכר המינימום. שכר הדירה עלה אז בלי קשר לאיכותם של ארבעת הקירות, ואפילו לא היה שם שום אלמנט של היצע וביקוש, פשוט הצמדה מעוותת שמשרתת את אלה שיש להם.
 
אבל כן, לשרגא ברוש וחבריו מותר להרוויח. אם מישהו מהגוורדיה הזו מרגיש שהוא מפסיד – מיד המדינה צריכה להתערב, לפצות אותו, להדפיס כסף או לשחרר רזרבות מט"ח, להעלות ריבית או לחתוך ריבית, לא משנה מה, העיקר שיפסיקו את זה. הרי זה ממש "אסון לאומי". ברוש לא התבייש להשוות את העניין למצב הצפון במלחמת לבנון השנייה ולדרוש יחס בהתאם, כלומר תוכנית חירום. אין טעם להסביר כאן למה הרעיון שהעלה נשיא התאחדות התעשיינים להטיל מס על תנועות ספקולנטיות קצרות טווח הוא מופרך ואידיוטי, שלא לדבר על הביצוע שלו, אבל חשוב לקרוע את מסיכות הצביעות מפניהם של האנשים האלה.
 
פתאום הכלכלה החופשית והיד הנעלמה כבר לא קוסמות כל כך כשהקופה רושמת פחות. המדינה, שתמיד מתוארת כפיל בחנות החרסינה של השוק החופשי, היא זו שנקראת, כמו פעם, "לבצע פיחות". עברו הימים, ברוש, שהחברים שלך באוצר ובבנק ישראל יכלו לשחק עם המטבע הישראלי כאילו הוא של אבא שלהם. השקל הזה הוא גם שלנו. ימי הפיחותים היזומים מאחורינו, תודה לאל.