ואני שמעתי ברוש

 
השבוע, בין קציר הדמים בעזה לבין הירי הגובר על שדרות ויישובי הסביבה, הכעיסו אותי יותר שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, וכמה מעמיתיו שכינסו מסיבת עיתונאים ומאחוריהם שלט: "התרסקות הדולר – אסון לאומי". החברים מדולדלי הכיסים, אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה ישראל, דורון קמפלר, יו"ר האיגוד למוצרי בנייה וצריכה, רוני קוברובסקי, נשיא החברה המרכזית למשקאות ויהודה זיסאפל מרד-בינת, כולם באו למחות על כך שהממשלה לא נוקטת בצעד כלשהו לעצירת הירידה בשער הדולר.
 
החבר'ה האלה, מהסוג שתמיד שמחים להסביר לנו כמה ההתערבות הממשלתית מזיקה למשק וכמה הרגולציה מפריעה להון, באו בדמעות תנין לבכות לאמא ממשלה שתיתן להם איזה פיצוי, כי דוד דולר לא מתנהג יפה. הנה לכם דוגמה עד כמה הכלכלה הישראלית, המתיימרת להיות שוק חופשי, היא בעצם משחק מכור: כל עוד השמנים מרוויחים, אין שום בעיה. וגם אסור להפריע להם לממש את כישרונם לייצר רווחים. אבל אם חלילה השוק "החופשי" לוקח לעצמו יותר מדי חופש ומתקן את שער החליפין של הדולר, מגמה שאפשר לראות כבר חודשים בכל שוקי העולם, קמים הצדיקים של ברוש ומספרים לנו שזה "אסון לאומי".
 
אני לא פטריוט גדול, אבל כשאני רואה שהמטבע הישראלי מתחזק במשך תקופה ארוכה ומגלה יציבות, אני חושב שזה אומר בדיוק ההיפך. עליית השקל וזקיפת הקומה שלו מול הדולר (ובאופן יחסי, גם מול האירו) הן סיבות לגאווה. מדובר על סימנים חיוביים ביותר. אולי אפילו רמז של התפתחות לעבר עצמאות כלכלית, אינפלציה בסגנון אירופי וריבית מוניטרית שתהיה אטרקטיבית למשקיעים מקומיים וזרים.
 
אז למה ברוש וחבריו לא מרוצים? כי הם התרגלו להרוויח על חשבוננו. הם מכרו לחו"ל ביוקר וייצרו בזול. הם דרשו מכסי מגן מול יבוא מקביל אבל לא טרחו לשפר את המוצר. הם נלחמו נגד מתן תנאים הוגנים לעובדים כמו קרנות פנסיה, קופות גמל, שכר מינימום ראוי ותשלום מלא על שעות נוספות ומשמרות לילה. ברוב הקרבות הללו הם ניצחו. כוחה של קבוצת האינטרס של התעשיינים עומדת תמיד מול כל שיפור ברווחתו ואיכות חייו של השכיר.
 
ובסוף היום, אותם אנשים, ושותפיהם להשקפות, הם לא פעם גם אלה שמשכירים לנו את הדירות המעופשות והקטנות להחריד שאנחנו גרים בהן. הרי מדובר לא פעם על אותם אנשים, שפה ושם גם מחזיקים קצת נדל"ן, "בשביל העתיד של הילדים". בינתיים בנדל"ן הזה גרים צעירים שמשלמים הון, בלי שום מתאם בין השכר שלהם למטבע האמריקני, או חלילה לגחמות השוק.  
 
הרי בימים שהדולר הרקיע שחקים והם קיבלו יותר תמורה על היצוא, אף אחד מהם לא שיתף אותנו בחגיגה. להיפך: עובדי התעשייה לא זכו לתוספת כלשהי, שלא לדבר על תיקון שכר המינימום. שכר הדירה עלה אז בלי קשר לאיכותם של ארבעת הקירות, ואפילו לא היה שם שום אלמנט של היצע וביקוש, פשוט הצמדה מעוותת שמשרתת את אלה שיש להם.
 
אבל כן, לשרגא ברוש וחבריו מותר להרוויח. אם מישהו מהגוורדיה הזו מרגיש שהוא מפסיד – מיד המדינה צריכה להתערב, לפצות אותו, להדפיס כסף או לשחרר רזרבות מט"ח, להעלות ריבית או לחתוך ריבית, לא משנה מה, העיקר שיפסיקו את זה. הרי זה ממש "אסון לאומי". ברוש לא התבייש להשוות את העניין למצב הצפון במלחמת לבנון השנייה ולדרוש יחס בהתאם, כלומר תוכנית חירום. אין טעם להסביר כאן למה הרעיון שהעלה נשיא התאחדות התעשיינים להטיל מס על תנועות ספקולנטיות קצרות טווח הוא מופרך ואידיוטי, שלא לדבר על הביצוע שלו, אבל חשוב לקרוע את מסיכות הצביעות מפניהם של האנשים האלה.
 
פתאום הכלכלה החופשית והיד הנעלמה כבר לא קוסמות כל כך כשהקופה רושמת פחות. המדינה, שתמיד מתוארת כפיל בחנות החרסינה של השוק החופשי, היא זו שנקראת, כמו פעם, "לבצע פיחות". עברו הימים, ברוש, שהחברים שלך באוצר ובבנק ישראל יכלו לשחק עם המטבע הישראלי כאילו הוא של אבא שלהם. השקל הזה הוא גם שלנו. ימי הפיחותים היזומים מאחורינו, תודה לאל.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלי  On 20 בינואר 2008 at 8:46

    אתה מביע רגשות ולא מנתח עובדות.
    מה עם בריחת הון,חדירה לשווקים .לפי התאוריה שלך יסגרו מפעלים ויתמעטו מקומות העבודה.

  • איילת  On 20 בינואר 2008 at 11:55

    ולמה שיתן ניתוח כלכלי? הוא כלכלן? וודאי שהוא מביע רגשות, ולמה שלא יביע רגשות? העניינים האלה נוגעים לרוב רובה של האוכלוסיה כאן, זו שלא מצליחה לחיות מהמשכורת הממוצעת ונגררת כל החיים על משכנתא ואוברדראפט, זו שהכבוד שלה נרמס כל פעם שציפי מהבנק מתקשרת וכל פעם שמגיע הראשון לחודש ואתה יודע שאתה שוב בלופּ הזה של חצי-מהכסף-כבר-יורד-עוד-לפני-שהספקתי-לראות-אותו.

    נהפוך הוא, אותי דווקא הצחיקה אמירת ה"אסון לאומי!" שבה בחרו ברוש וחבריו. מזכיר לי קצת את חבורת הפרסומאים השמנים שקמה על שתי רגליה האחוריות בתחילת ינואר זה, לפני 3 שבועות, והכריזה כי הורדת שילוט החוצות האימתני מהבניינים והמתקנים לאורך איילון היא "יום שחור לעולם הפרסום".

    יום שחור, כן? לא פחות מזה.

    אתם בטוחים שם, בעולם הפרסום, שזה המושג שאתם רוצים להשתמש בו? יום שחור? טוב שלא הלכו על "שואה", בכלל…
    נכון שהיתה פגיעה ממשית בעמלות השמנות של הפרסומאים ושל חברות המדיה והשילוט (ממש סוחט דמעות) אבל מכאן ועד "יום שחור" המרחק גדול, והנוהג של עשירי ישראל להתבטא בצורה כזו כל פעם שלוקחים להם שקל מהכיס, הוא דוחה, שלא לומר ערמומי.
    הוא דוחה בעיקר בגלל שאנחנו יודעים טוב מאוד שמחר, הם והחברים שלהם בממשלה, ימצאו דרך מקסימה, משובבת במיוחד ונוגעת ללב להשיג את השקל הזה חזרה- והוא יבוא מהכיס שלנו.

    מישהו אמר "עמלת שורה" או משהו?

  • אילן  On 20 בינואר 2008 at 13:52

    ממשכורת ממוצעת אפשר להתקיים בכבוד יש לחיות בצורה מחושבת ובהתאם לאפשרויות.

  • אורה לב-רון  On 20 בינואר 2008 at 15:44

    מי שיכול לומר שהצרה שלו היא "אסון לאומי" סבור שהלאום זה הוא.
    ההון יברח? הון לא בורח. יש רק בעלי הון שמקוששים אותו כאן ומשום מה מרשים להם להוציא אותו מכאן.
    אילן: מרבית העובדים במשך משתכרים פחות ממשכורת ממוצעת.

  • איל  On 20 בינואר 2008 at 16:29

    אני מסכים עם רוח הדברים.
    עם זאת, כיצואן זעיר, הירידה בשער הדולר מחקה את כל הרווחים (הלא גדולים) שלי.
    ונותרתי חסר הכנסה.

  • דרור  On 25 בינואר 2008 at 17:24

    ואוייבי התרבות העברית.
    צריך להוקיע אותם על המצב אליו דרדרו חברה שלמה.

  • יעל  On 27 בינואר 2008 at 7:46

    דרור
    כלכלת שוק שפויה איננה קומוניזם. ללא בעלי הון אל תצפה לשום צמיחה כלכלית.תעסוקה ורווחה לאדם העובד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: