כל הנאמנות הזאת וכל התשוקה הזאת

 

 
זה כמו טקס שאתה יודע איך הוא יסתיים. השיר הזה עבור אלג'יר ואביב גדג' הוא כמו 'מאיה' בהופעות של שלום חנוך. אתה יודע שהוא לא יירד מהבמה בלי לתת לך את השיר הזה לפני שכולם הולכים הביתה. אז לא.

בהופעה האחרונה של אביב גדג'. אחרונה לפני הפסקה קצרה לצורך הקלטות, "נאמנות ותשוקה" נעלם מהסט ליסט. לא כהדרן, כמו תמיד, ולא כחלק מרצף השירים שלפני ההדרן. אין. השיר הזה פשוט לא היה שם.
 
לא מדובר בהתעקשות סתם. "נאמנות ותשוקה" הוא לא רק שיר הנושא של האלבום הראשון של אלג'יר. הוא לא רק הרפתקה מטלטלת של יותר מעשר דקות. גרסת ההופעה, שממשיכה להשתפר כל הזמן, היא טקס דתי של היטהרות וזיכוך. יותר מזה, השיר "נאמנות ותשוקה" הוא תמצית המהות של אביב גדג' כתמלילן וכמלחין.

כשהשיר הזה נכתב, גדג' היה בן 17. ובאמת, רק ילד בן שבע עשרה יכול להרשות לעצמו להיות כל כך שאפתני ומלא פאתוס כדי להשיג פסגות רגשיות מזוקקות כל כך. מוזיקלית, השיר נע בין קטעים שקטים לדיסטורשן גיטרות עצבני, כשהלחן מחלק את עצמו בין "השיר" לבין "הנאום", כמו גם בין מצבי רוח שונים בתוך הטקסט.

אביב גדג'. דמות בת יגון (צילום:אבי נתן)

 
כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק – הקוצים בעיניים

 

 

החזרה על הקטע הזה, על רקע של גיטרה שקטה וחולמנית פותחת את הסאגה. כמו ב"צרפת", השיר הפותח את האלבום, שמדבר על חתונה שנגמרת בהתקפת טירוף ובדם, יש לנו גיבורה. דמות בת יגון. חסרת כיוון, על סף שיגעון. האצבע על הדופק נועדה לחוש מתי תבוא ההתפרצות הבאה. היא עצמה לא יודעת מתי זה יקרה.
 
"הקוצים בשיער" הם ביטוי ברור למרדנות, אבל גם הכרזה אנטי מינית – לא מדובר בגיבורה של סרט רומנטי בהצגה יומית. אין לה שיער חלק ונשי, אלא תספורת קצוצה ודוקרת, ממש כמו מה שמתחולל אצלה בפנים. השיער המעוצב "קוצים" נועד לדקור את מגע היד, ומן הסתם, לדקור את העיניים של מי שצופה בה.
"הקוצים בעיניים" הם הבריחה מהאור. היא מעדיפה לעצום עיניים, לא לראות. עצם החזקת העיניים פקוחות כואב לה כמו קוצים על האישון.

הנאום:
"יופי כיופייך לא ראיתי מימי – מי את?
השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות – סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקורדיון נקרע, קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם –
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי – "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה הוא תופס אותה נושף בעורפה
וכולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
 

הגיטרות נתקפות אמוק ומתוך הבליל עולה קולו החותך של גבריאל. השורה הראשונה, "יופי כיופייך לא ראיתי מימי, מי את" היא ציטוט משיר של פנחס שדה שנקרא 'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה'. חשוב לצטט כאן את המשך השיר: "אולי אקראך בשם מוות. / לו באת ואמרת לי: "אני המוות". הייתי הולך עמך, בשמחה." זהו כל השיר.

גבריאל בלחסן. קולו החותך (צילום: אבי נתן)

גם גדג' נאבק בשיר שלפנינו עם המוות, אבל הולך איתו. הוא נכבש בעוצמה שלו וביופי החד, הפוצע. זהו יופי של שבר, של חורבן גדול. היופי המופלא של השושנים חייב להפוך לדם. סכין הגילוח שעל הפנים לא באה לסלק זיפים סוררים. מספיק רק אובדן זמני של הגיון והנה היא חותכת בבשר עצמו. התחושות של היופי באמנות, במוזיקה מתחלפות בהרס: אין יותר כינור, אין אקורדיון, השפתיים מעלות קצף כמו בהתקף אפילפסיה והסוס המת הוא אותו סוס שלפי האמרה הידועה, "כשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו בשיניים".

הדם הוא הנפש 

המשורר מבקש לנתק את עצמו מהמשפחה. מכל דבר שיגביל אותו. הוא מורד וגורם צער וכאב, אבל גם חוטף מכות. האמת שלו נשארת חיה. הדם, והרי הדם הוא הנפש, מתפיח את הורידים, מאיים להתפרץ החוצה. האלימות סופה שתפרוץ. תרצו, הרי זו נבואה המגשימה עצמה. ואולי כלי הדם התפוחים הם כמאמר שיר אחר, 'בתוך התחתונים'. מה שמחבר אותנו מחדש אל דמות הנערה בתחילת השיר. היא מנסה לפתות אותו. קוראת לו, מבטיחה לו נחמה ומזור מהכאב. מבחינתו זו עוד בגידה בעצמו. הרי ב"קח את הזעם" הוא אמר בעצמו: "נשים מפריעות לאמנות. נשים עושות רע בלב. נשים עושות רע בגוף". והנה היא מבטיחה טוב בגוף. והם רוקדים. מניפים רגליים בנעליים איטלקיות, הוא נוגע בה והקהל, שאפשר להסיק מ"צרפת" שהוא קהל של חתונה, מוחא כפיים. שיהיה ברור – מחיאת הכפיים כואבת לו.
 
מחיאת הכפיים של הקהל מצביעה בעצם על חוסר ההבנה המוחלט של הסיטואציה. הקהל פשוט אטום כלפי המהות המורבידית, האפלה של האחרית. של ניסיון האונס שכמעט מתרחש מול עיניהם. היא אמנם לא מתנגדת, אבל האגרסיה הופכת את הכל לכפוי.
ולמה המשורר נהיה זונה? בגלל ההתמכרות לעולם החושני שיש לאישה להציע. כל הרוך והעונג נגמר בהרס של כלי הביטוי האמנותי (הכינור והאקורדיון) בדם ובהתפוררות מוחלטת של הכל. התפקיד של המשורר, מנקודת המבט הנאיבית או מפוכחת של הכותב, נמצא בהתבוננות מבחוץ. כל השתתפות הופכת אותו לזונה ואת עולם היצירה לשדה קרב.
 
 
אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח"
שפתי תפתח:
 

 

המשורר מחפש את הטיפה המרה. משהו שירגיע את יצריו ואת האלימות הגלויה שהוא רואה בכל. היא מתמסרת. אין לה דרישות. הוא חולם על קדושה ומקבל קדֶשה. היא מציעה לו את עצמה בכל תנועה. רומזת בשפתיה, מורחת שמן על השיער, מקדשת את עצמה לקראתו. היא נוטלת מהתפילות שלו את תפילת שמונה עשרה ומוסיפה לה. 'רגלי תפשק'. מנסה לטעון במשמעות דתית את המפגש ביניהם. 'שפתי תפתח' היא הפתיחה הידועה לכל תפילות 'העמידה'. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".
  
   
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת מסוכן
בודק את הדופק – הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך למקצוען
וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער – הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
 

 

כאן כבר מתערבבים התמונות של ניסיון ההתאבדות של גיבורת השיר עם הכלב החולה שהמשורר בוחר לגאול אותו מיסורי הגסיסה בדרך מצמררת של הטבעה בנהר. הדופק נעלם, העיניים נעצמות מפני קרני השמש. המוות הוא פתרון נורא אבל אולי היחיד. ובכל מקרה, מי שבוחר "לשחק" ביגון מוצא את עצמו נסחף הרחק ללב ים.
ויש כאן גם רסיס של תמונה מהבית: ריח הבישולים העולה מהמטבח לא משכיח לרגע שבסלון נמצאים מי שמוכנים להרוג אותך כל רגע. זה לא אבחנה בין טוב לרע – זה הבית. יש בו גם וגם.
 
ועכשיו כבר די ברור שמחיאות כפיים שמגיעות בשורה סמוכה ל"כיתת יורים" הן בטח לא משהו שמח. הרעש של המחיאות מכסה על זעקות הכאב וחוסם כל אפשרות להסביר מה עובר עליך. הם שמחים ומוחאים כפיים, לך תספר להם שאתה כולך מדמם מבפנים.
  
 
מעליי שמים אירופאים
ו-7 גברים בחדר השינה. ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת:
הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמים יפלו.
וכל הילדים יתחילו לרוץ.
 

השמש שמילאה קודם את השמיים ודקרה את העיניים הלכה. העננים הופכים את המראה לאירופי משהו. הגיבורה נלקחת הצידה, לחדר. לא ברור אם יש כאן שוב רמיזה לסיטואציה של כפייה. לא מינית בהכרח, אלא ניסיון לגרום לה לעשות משהו שהיא לא רוצה, להתחתן, נניח. (זוכרים את "צרפת"?)

מימוש הרצון 

זריקות ההרגעה וכדורי השינה לא עוזרים, כי לא מדובר באיזו "הפרעה" אלא ברצון חופשי ובסבל הכרוך במימוש הרצון. זה "הכאב המופלא". זו גם הסיבה ששבעה גברים חזקים ומצוידים, כלבי ציד או חומרים מטשטשים לא יעזרו. היא לא רוצה והיא סובלת בגלל זה, אבל היא לא נכנעת.
 
כשעולה על המסך הכיתוב "לאחר שנה", אפשר לראות מיטה של בית חולים. הוא יושב לידה והיא כבר לא מה שהיא הייתה. בקושי מסוגלת לדבר. רק שביבים קטנים נשארו ממנה. זה כבר לא אותו דבר מאז שכל החומרים התחילו להסתובב לה במחזור הדם.

"כשאת חולמת אני מתמוטטת" – הפנייה בלשון נקבה נועדה להדגיש את הסבל המתעצם. החלום הוא רק בריחה חסרת סיכוי ומחוץ לחלום הכל קורס. ושוב ההרס הוא משאלת לב: אם כך נראה הסדר הקיים, אם זו המציאות, קחו אותה ממני. מצדי, שהשמיים יפלו ושיילך לעזאזל העולם כולו. 
 

 
המייספייס של אביב גדג'

הפורום של אלג'יר

בועז כהן על אלג'יר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש  On 18 בפברואר 2008 at 13:37

    ידעתי שיש אלג'יר כבר מזמן ובלחסו, אבל רק לא מזמן התחלתי לשמוע אותם ואפילו במקרה שמעתי אותם כשקראתי את זה..תודה.

    יש קסם בבנים ששרים על "פסיכיו"…

    The confusion in her eyes it says it all
    She's lost control…

  • בועז  On 18 בפברואר 2008 at 14:42

    פרוייקט אלבומי הבכורה של 7 לילות התעלם לחלוטין מאלבום הבכורה המופלא של אלג'יר, כשבו זמנית הם מכלילים ברשימה את, נניח, אלבום הבכורה של…אתניקס.

  • ממש מיוחדגג  On 18 בפברואר 2008 at 16:14

    הדרמה הילדותית הזאת. והקול הנורא שלו עם השינשון שפשוט אי אפשר לשמוע. והכי נמאס לי לקרוא עליו טקסטים נשפכים ומתמוטטים כמוזה. אבל נו, עניין של טעם

    זה כבר הבלוג השמיני הנשפך שאני קוראת עליו ופשוט נמאס לי מכל נהרות התשפוכת האלה

    "לא חשבתי שאמות צעיר כל כך"
    בקול משונשן ודי שטוח, זה לא התמוטטות מופלאה, זה לא עילוי, זה סתם סער בדישי

  • שגיאB  On 18 בפברואר 2008 at 22:49

    ב"השרת העיוור": http://www.hasharat.co.il/html/article_3624.php
    אחלה טקסט, עמי.

  • לבועז  On 18 בפברואר 2008 at 23:33

    לא יכתבו על אלג'יר, או שיכתבו עליהם איזה טור קטילות ילדותי,

    איזה מוזיקאי נורמלי ירצה הכרה מהרז שכניקים למיניהם?

    הלוואי שהאלג'יריאדה תישאר מחוץ למשחק, יהיה יותר כיף להעריץ אותם

  • עמיחי  On 21 בפברואר 2008 at 8:13

    שיר גדול וניתוח מעניין מאד, אבל אלג'יר זה לא ש"י עגנון. ברור שאביב כותב טקסטים מדהימים, אבל כל ההתייחסות המגוחכת הזאת על "המשורר" גורמת לתמונה מעוותת. אביב מעל הכל הוא אמן רוק. גראנג'יסט יהודי אתני שכזה….

  • עמי  On 21 בפברואר 2008 at 10:20

    עמיחי היקר,
    לא הבנת את כוונתי.
    זה לא העניין. כשאביב כותב על משורר שנהיה זונה, הוא כותב על "דמות" שנקראת "משורר". ולכן – כל ההתייחסויות שלי בפוסט ל"משורר" לא מדברות על מי שכתב את השיר, אלא על הדמות שנקראת כך.

    אם תשים לב, יש בשיר שתי דמויות: הבחורה והמשורר. כל השיר מדבר על האינטרקציה הגלויה והסמויה ביניהם. איך הוא רואה אותה, איך היא באמת, איך הסביבה מגיבה אליה, איך הסביבה מגיבה אליו וכו'

  • עמיחי  On 21 בפברואר 2008 at 22:45

    אה הבנתי. טעות שלי.
    כנראה קראתי יותר מידי פירושים ספרותיים מופלצים שכאלה שכבר בראש שלי הכל כזה

  • רוני.  On 11 במרץ 2008 at 11:37

    תודה עמי
    לא הכרתי את הציטוט מהשיר של פנחס שדה, והוא טוען עבורי את נאמנות ותשוקה במשמעות חדשה.

    לגבריאל יש כעין תשובה לשיר הזה באלבום האחרון שלו:

    אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים.

Trackbacks

  • By המבוקש מס' 2 on 19 בפברואר 2008 at 7:24

     
    הניתוח "הנקי" ללא המושגים החברתיים, מעמדיים, אתניים ופוליטיים משכיחים את התפקיד של אמנות שנוצרת מתוך חברה ומדברת אל הקונפליקטיים המרכזיים המרכיבים את סתירותיה. אפשר באופן פשוט לנסח סדר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: