דיאלוג עם הפחדים הכי כמוסים

 

 

לינקולן (מימין) ושארפ. מפלס החרדה נוסק

 

הקושי להרפות מהמחשבות הוא מהגורמים העיקריים לנדודי שינה. קצת קשה לקרוא במיטה את סדרת הכתבות של רותי זינגר חרותי על מקרי הרצח הלא מפוענחים ולהירדם בנחת, כאילו כלום. המוות מפחיד. מוות אלים מפחיד מאוד. מוות אלים של מישהו קרוב, שגם אחרי שנים נשאר לא מפוענח, הוא צל ענק שמאיים על כל מעשיך. לא רק בגלל הצורך האנושי כל כך לראות את הפושע נענש, אלא כי השאלות הפתוחות תמיד מפחידות יותר מאשר התשובות המכילות את הפרטים הנוראים ביותר. מחשבות על אותן פרשות שכוחות חזרו אלי כשמצאתי את עצמי מול המסך, צופה בסדרה המעולה "החיים שאחרי" (בי. בי. סי. פריים, שני, 22:00).
 
כצרכן מתוסכל של חומר טלוויזיוני משובח, שלא מסוגל להעביר ערב בחברת מרקחת התרעלה שמגישים רשת-קשת-ערוץ 10, אני מנסה לדוג את מה שאפשר בבי. בי. סי. פריים. בזמנים שחונים במיוחד, אני מסוגל להתרפק גם על "איסטאנדרס", אבל כשמזדמנות לי חוויות כמו "afterlife", אני לא רק מתפעל, גם קצת מתהפכים לי הקרביים, נרשמת התעוררות בבלוטת הדמעות ומפלס החרדה נוסק.
 
הבריטים יודעים לכתוב, יודעים לשחק ויודעים לצלם. זה לא חדש. מול "הישרדות" ו"הדוגמניות", קל מאוד לשבת מול טראש כמו "איסטאנדרס" ולהתפעל מדיאלוגים שנשמעים טבעיים לגמרי ומיכולת משחק מוכחת, והרי אנחנו מדברים בסך הכל על אופרת סבון שעוסקת בחומרים יומיומיים, לא בתככים של איזה בית אופנה מופרך.
 

המדיום והמסר

על "החיים שאחרי" ("afterlife") שמעתי בזכות פורום טלוויזיה בריטית ב"תפוז". הקלטתי כמה פרקים ולא מצאתי את הזמן הראוי לצפות בהם. עד אתמול בערב. אז חיכו לי שלושת הפרקים הראשונים של "החיים שאחרי". ראיתי אותם כמעט ברצף, מה שלא הייתי ממליץ לבעלי לב חלש או רגישות מוגברת (ובדיעבד, גם לא לעצמי). המנה המרוכזת הזו העצימה את החוויה הלא קלה גם ככה של הצפייה. "החיים שאחרי" עוסקת באישה שהיא מדיום. היא רואה רוחות ומסוגלת לתקשר איתן. מולה, מרצה לפסיכולוגיה וחוקר, הטוען שכל עניין התקשור עם מתים הוא תרמית וניצול ציני של אנשים במצוקה.
 
אני חייב להודות שאני לא צרכן טבעי של דברים כאלה. לא ראיתי מעודי "תיקים באפלה" ("x files"), לא התחברתי לכל חיפושי העב"מים ולא ממש איכפת לי מכל הממבו ג'מבו הזה. אלא שהפעם הם הצליחו לערער אותי. הם זה סטיבן וולק שכתב ולזלי שארפ ואנדרו לינקולן שמשחקים בתפקידים הראשיים.
 
בעיני, תפקידה של אמנות הוא לתת לך אפשרות להביט אחרת על חייך. אפשר גם לומר שסימן ההיכר של אמנות גדולה, הוא היכולת לטלטל אותך, ובאופן הזה להפוך אותך מצופה פסיבי, למישהו שהוא חלק מהיצירה. מדד הטלטול הוא חמקמק. כשאני אומר לטלטל, אני לא מתכוון למהפכי עלילה מפתיעים, או למותחן שמשאיר אותך דרוך כקפיץ על מושבך.
 

 

מדובר ביכולת לגרום לך לפקפק בדברים שאתה מאמין בהם. לערוך ספירת מלאי מעודכנת של סט הדעות שלך, לבדוק את תוקפם של הערכים שלך, לשאול את עצמך שוב אם החיים שלך נכונים עבורך והאם לא ראוי לשנות אותם מהקצה אל הקצה. לא כל יצירת אמנות מסוגלת לספק את זה, ויש גם יצירות כאלה שיכולות לצמרר אותך ועדיין תרגיש מרומה, כמו מישהו שעבר מניפולציה בניגוד לרצונו.
 
זה לא חוכמה לייצר מתח או חרדה בצופה. יש נוסחאות לזה, כולל המוזיקה שאמורה ללוות סצנות כאלה. בהכללה גסה, סדרות על פי נוסחה זה מה שמקובל מעבר לאוקיינוס, אצל האמריקנים. בבריטניה, על פי רוב, אפשר בקלות להבחין בחוסר הנכונות ללכת לפי הפורמט. זו הסיבה שתוכן טלוויזיוני מארה"ב מגיע לכל חור בעולם, ואילו דברים כמו "החיים שאחרי" הם מצרך נדיר מחוץ לאיים הבריטיים.
 

התרופות לא עוזרות

ד"ר רוברט ברידג' הוא פסיכולוג שמסרב להכיר באפשרות שיש חיים אחרי המוות. נישואיו התפרקו לאחר שבנו הקטן נהרג בתאונה, כאשר רוברט היה מאחורי ההגה. אליסון מונדי היא לא מדיום קלאסית. היא לא עושה מזה כסף. היא לא נהנית מהיכולת שלה או מתגאה בה, אלא בעיקר רדופה וסובלת. באחת השיחות הראשונות ביניהם, שואלת אליסון את רוברט אם הוא חושב שהיא הוזה ואם תרופות יכולות לעזור. הוא נופל למלכודת והיא אומרת, "אתה חושב שאם התרופות היו עוזרות לא הייתי לוקחת?"
 
אליסון הייתה מעדיפה לא לראות, אבל הבחירה איננה בידה. היא נאלצת לשמוע את כל אותם מתים שממשיכים להשפיע על החיים. רוחות שרוצות הכרה, נקמה, שחרור. בנו המת של רוברט, למשל, רוצה שאבא יפסיק להעניש את עצמו. ילדה אחרת, שנאנסה ונזרקה לנהר, רוצה שהרוצח ישב בכלא. עובר שהפילה בנעוריה אשתו של הכומר, מתעלל בבנם שזכה להיוולד – מה שנראה כסכיזופרניה למביט מהצד.
 
הסדרה לא בוחרת צדדים. היא מביאה את הרציונליות המדעית והאינטואיציה הספיריטואליסטית למחול של התקרבות והתרחקות. מערכת יחסים שנרקמת לאט מתוך מעט אמון, אבל עם הרבה סקרנות. בכל פרק מתבררת בעיה שדורשת דיבור עם עולם המתים. ועם זאת, לעולם לא תוכל לנחש מהסצנה הראשונה מה עשוי להיות כיוון העלילה. מי יהיה זה שימות ומה הוא ירצה.
 
זו סדרה מפחידה. זה לא פחד מסוג "בוווווווווו", אלא אימה קיומית שמזדחלת במעלה הגרון ולופתת אותך. שהרי לא מדובר רק בקונפליקט התיאורטי בין המדע לאמונה. הטענות מהסוג של "יש בדברים יותר מאשר העין רואה" נטחנו כבר עד דק, במיוחד בסדרות מד"ב אמריקניות לצריכה המונית. ב"החיים שאחרי" הקונפליקט הזה הוא משני. כל עניין ה"לא מאמינים לי שאני רואה רוחות וחושבים שאני חולת נפש", הוא בסך הכל תפאורה עלילתית. סיפור העלילה עצמו מנהל, כמעט מעל ראשך, דיאלוג עם הפחדים הכי בסיסיים שלך: איך נכון לשמור ולהגן על הילד שלך, איך תתמודד אם חלילה יקרה הנורא מכל, איך אפשר להישאר שפוי בעולם כל כך אכזר ומאיים. ליוצרי "החיים שאחרי" אין תשובות מן המוכן, אבל זה מה שמשבש אותך ולא נותן לך מנוח גם שעות אחר כך. בקיצור, סדרה מומלצת שלא כדאי לצרוך לפני השינה.

 

 

 

ראיון עם היוצר סטיבן וולק 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On 1 במרץ 2008 at 8:20

    כמציץ מזדמן בבי.בי.סי פריימ וכאנגלופיל שהומר לאנגלופיליה זה לא כבר – יש שם פנינים. למשל, יצא לי לראות פרק של הסדרה "מייטי בוש", סדרה קומית אינטליגנטית מאד.

  • עומר  On 1 במרץ 2008 at 10:58

    thislife
    סדרה שהיא המנון לניינטיז

  • עמי  On 1 במרץ 2008 at 11:34

    אם כבר הזכרת את this life אז אנדרו לינקולן שיחק שם את EGG חלש האופי והנבגד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: