התפוררות בטיול גיבוש

במקור הופיע הקטע הזה כפוסט אורח אצל גיאחה בפרויקט המרתק "ספירת העונג: מההתחלה".

 

דיסאינטגריישן. ככה נראית יצירת מופת

כשקניתי את האלבום הזה, ב-89', האנגלית שלי לא הייתה משהו, וגם לא הייתה וויקיפדיה שממנה אפשר ללמוד למשל ש-”Plainsong” זה לא סתם “שיר פשוט”, אלא מה שקוראים בלטינית “קנטוס פלאנוס”, כלומר מזמור כנסייתי קתולי. באותו זמן, בשיעורי ספרות 5 יחידות בתיכון, “שיר פשוט”, הפתיח המונומנטלי של הקיור לאלבום דיסאינטגריישן והרומן “סיפור פשוט” של ש”י עגנון על האהבה הנצחית והבלתי מושגת של הירשל ובלומה התכתבו ביניהם. זו הייתה כל האינפורמציה שהייתי צריך.

שיר ראשון באלבום הוא הזמנה למסע, במיוחד כשמדובר באלבום קונספט. אלא שלא פעם, האינטרו באלבומי קונספט הוא רק פרוזדור. לא באמת שיר, אלא רק הצהרת כוונות. הבעיה עם הצהרת כוונות היא שהרבה פעמים הפער בינה לבין מימוש הכוונות מוליד תסכול עמוק. אצל הקיור, “Plainsong” הוא לא רק הצהרה, הוא ה-DNA של האלבום. יותר מזה: באיזשהו שלב, אפשר לשמוע בתוך “Plainsong” את דיסאינטגריישן כולו. אתה מקשיב לשיר הזה, ובאחורי ראשך כבר מתנגנים “Closedown” ו”Prayers for Rain”.

רוברט סמית מודל 89'.

דארק דארק דארק

קולד קולד קולד

“Plainsong” נשמע חף ממאמץ. סמית טובל מכחול בצבע מים ומרפרף על הבד. לוחש לאט ובשקט. הוא לא צועק, ובכל זאת הקול שלו מגיע עד ל”קצה העולם”. פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר.

הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים.

האוזניים מצטעפות על ההד שמולבש על הקול של סמית כשהוא שר דארק דארק דארק קולד קולד קולד. המילים נמסכות זו לתוך זו. המשמעות שלהן חשובה ולא חשובה. אם אתה מבין למה הוא מתכוון, ממילא לא תוכל לעצור בשבעים ושתיים הדקות הקרובות, שאין בהן אפילו דקה אחת מיותרת.

ארבע בבוקר, על אחד מהחופים של הכנרת. טיול גיבוש של כיתה י’. אני לא רוצה להיות שם. לא מסוגל להיות חלק מזה. אבל אני שם, כי אין מה לעשות. באוזניים, הפגישה הראשונה שלי עם הקיור. איזה מזל נפל בחלקי, להתחיל את הרומן עם הלהקה הזאת בדיוק כשיוצא “דיסאינטגריישן”. אני מריץ את הקסטה להתחלה ומאזין שוב. סמית שר מאופק, לא מתמסר, גם לא למוזיקה שמסביבו. אבל הוא שם, מאחורי הקלידים והגיטרה ההיא. הוא פשוט שם כי זה המקום שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 6 במרץ 2008 at 22:18

    נהדר
    תיארת את זה מקסים
    שיר פתיחה עצום, גדול מהחיים ומרגש לאלבום ענק של להקה שהיא איש אחד מאוד מאוד מוכשר
    אני חולה על הקיור, אכן המרפא

  • חיים חן  On 29 באוגוסט 2012 at 22:25

    כל מילה בסלע, באמת אין שניה מיותרת באלבום וכל מילה נוספת תהיה מיותרת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: