האהבה תפריד בינינו, הבמאי יחבר

"כל החברים בלהקות האחרות עלו לבמה כי הם רצו להיות כוכבי רוק.

ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם שום ברירה"

טוני ווילסון

 

רובנו, גם אלה שגדלו באייטיז על ג'וי דיוויז'ן, מכירים את הסיפור מהסוף: היה הייתה להקה דיכאונית ואפלה שהסולן שלה התאבד בתלייה. מכיוון שכך, האזנה לשני האלבומים שהוציאה הלהקה עד אותו יום במאי 80', וגם כל מה שיצא אחר כך, היא האזנה שעומדת תחת הרושם הזה. הסיפור האמיתי, כמו תמיד, הוא הרבה יותר מורכב.
 
להקות דיכאוניות היו ויהיו. המיתולוגיה שדבקה בג'וי דיוויז'ן עשתה לה עוול מסוים. מי שזכה להקשיב להם בזמן אמת יכול היה להתרשם מהעוצמה של השירים, אבל לא הייתה לו שום סיבה לראות בהם מכתב התאבדות מתמשך. הרי אם מדברים על התאבדות, למוריסי או לרוברט סמית יש חומרים הרבה יותר "מרשיעים".
 
ובניסוח קצת יותר ברור: אם רוברט סמית היה מתאבד אחרי שהקיור סיימו את הקלטת האלבום "פורנוגרפיה" ב-82', דורות שלמים של מאזינים היו מפרשים כל מילה בשירים המאוד מאוד מורבידיים של האלבום ההוא כמנבאת את המעשה הנמהר המתקרב. אלא שסמית חי עד היום, וככל הנראה חייו בורגניים למדי. למזלנו הוא נשאר כאן מספיק כדי לשבור עוד כמה שיאים כמו "דיסאינטגריישן" (1989).
 
המשוואה ג'וי דיוויז'ן = דיכאון, היא כמעט עלבון לאינטליגנציה, והסרט של גראנט ג'יי מוכיח את העניין. יש כל כך הרבה להקות דיכאוניות, חלקן מתוך בעיות נפשיות, שדיכאון, במובן הקליני שלו מופיע אצל יוצריהן בתיק הרפואי, יש גם להקות של פוזה דיכאונית. אף אחת לא מתאימה לתיאור של ג'וי דיוויז'ן. ובכל מקרה, אם שירי דיכאון זה כל מה שהיה לקרטיס וחבריו לתת לנו, סביר להניח שהם לא היו זוכים למקום שהם קיבלו בהיכל התהילה של הרוק.

"הצליל מתוך בתים הרוסים"

ג'וי דיוויז'ן, בדיוק כמו ההשפעות המוכרות על קרטיס – הולווט של לו ריד וג'ון קייל, "מושבת העונשין" של קפקא, וטכניקת הקאט-אפ של ויליאם בורוז – הייתה ניסיון לומר משהו עמוק, מאתגר ומרגש על החיים המודרניים. אם קוראים היטב את הטקסטים של קרטיס, קל מאוד לראות את המחויבות שלו לדבר הזה. "הייתה תחושה שהוא הבעיר משהו מעצמו בשבילנו", אומר בסרט אחד מחבריו על האווירה בהופעות של הלהקה.
 
קרטיס רק רצה להגיד את מה שהיה לו בפנים. הוא לא התיימר להיות דובר של דור או לייסד ז'אנר מוזיקלי חדש, בטח לא גיבור של מתבגרים מתוסכלים שמוצאים רומנטיקה במילה "דיכאון". הקטעים בסרט שבהם מדברים פיטר הוק וברנרד סאמנר מדגישים את הדבר הזה. הם היו ילדים. רוח הפאנק העניקה להם את היכולת לחלום על יציאה מהמסלול המוכתב מראש במנצ'סטר של שנות ה-70. ארבעת הבחורים הלא ממש אפויים האלה לא יכלו להבין בזמן אמת שהם עושים משהו גדול באמת, משהו שיאפשר להם להסתכל על הגיבורים שלהם בלי להתנצל.


 

הוקי מספר על הרגע שבו סיפרו לו שקרטיס התאבד. הוא היה בדרכו לאכול את ארוחת הצהרים של שבת. הטלפון צלצל ומישהו מהמשטרה אמר לו שהוא מחפש את המנהל של הלהקה ולא מוצא אותו. הוקי לא התרגש. "אני מצטער לומר לך, אבל איאן קרטיס מת", אמר הקול. הוקי אמר, "אוקיי". סגר את הטלפון וחזר לארוחה. כשהחברה שלו שאלה מי התקשר, הוא סיפר לה באגביות את מה ששמע ועדיין לא עיכל.

האנקדוטה הקטנה הזו ממחישה עד כמה הם היו ילדים. כמה משפטים אחר כך הוא מתוודה שלא הלך לראות את קרטיס אחרי המוות, ושהוא מצטער על זה עד היום. כשאתה ילד, קשה מאוד לשכנע אותך ללכת לטקס אשכבה ולראות שם גופה מונחת בתוך ארון, ועוד של חבר טוב שלך.
 

"יכולתי לחיות קצת יותר טוב עם המיתוסים והשקרים"

וידוי קטן: עוד לא ראיתי את "קונטרול". הסיבות הן בעיקר טכניות-לוגיסטיות, אבל אני מודה שסרטים כאלה תמיד סובלים מרף ציפיות לא הגיוני, ובדרך כלל גם לא עומדים בציפיות ממוצעות ומטה. העיסוק ב"סיפור שהיה באמת" באמצעים אמנותיים, תוך שימוש בספר שכתבה אחת הדמויות המרכזיות, ועוד כזו שיש לה לא מעט אינטרסים, מטילה ללא ספק צל ענק על היכולת של במאי כלשהו להגיע לתוצאה ראויה. אני אראה את "קונטרול" גם אם הוא רע, אין לי ברירה. בינתיים, ולאור האמור לעיל, ההישג של "ג'וי דיוויז'ן" של גראנט ג'י מאוד מפתיע ומשמח.
 
כמעט שלושים שנה מאז שאיאן קרטיס תלה את עצמו, הוא ממשיך לרתק את המאזינים ומסתבר שגם לא מעט קולנוענים. קורבין הוא מעריץ ותיק שתמונות הסטילס של הלהקה שצילם הפכו לקלאסיקה בעצמן. מאז הוא הפך לבמאי קליפים מצליח שעבד המון עם דפש מוד. להקה לא רעה, אבל מאלה שקל לראות כמה הן שבויות באימג' ועד כמה חשוב להן לייצר את התדמית ה"נכונה".

 

"האינסטינקטים עדיין יכולים לבגוד בנו"

גראנט ג'י הוא גם במאי קליפים מצליח. הוא האיש מאחורי הדימוי המהפנט של תום יורק באקווריום המתמלא במים בסרטון של "no surprises", והוא גם זה שביים את סרט ההופעה של רדיוהד בעל השם האירוני "meeting people is easy". אגב, גם מייקל ווינטרבוטום עסק באופן לא מספק בסיפור של הלהקה ב"אנשי המסיבות" שהתמקד יותר בטוני ווילסון. ווינטרבוטום גם שילב שירים של ג'וי דיוויז'ן בסרטיו האחרים.
 
הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורבין צולם בשחור לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה.

ג'וי דיוויז'ן במנצ'סטר. עיר בשחור-לבן, בלי עתיד

באופן לא מפתיע, דברה קרטיס לא התראיינה לסרט של ג'י ורוב הדברים שהיא אומרת מובאים כציטוטים המופיעים כטקסט כתוב על המסך. מי שכן מדברת בסרט ומספקת בכך לא מעט מהסקרנות הטבעית, היא אניק הונורה, האישה האחרת. שמספרת בין היתר על התקופה שבילתה עם קרטיס והלהקה בזמן ההקלטות של "closer". קרטיס נקרע בין החיים עם אשתו ובתו הקטנה לבין בחירה בהונורה.
 
האפילפסיה שהתפרצה והתרופות שקרטיס נאלץ לקחת נגד ההתקפים החמירו את הבעיות, הקטינו את יכולתו להתמודד עם ההחלטות האישיות והמקצועיות שהוא היה צריך לקחת. לא מפתיע לגלות שה-18 במאי 80' לא היה הפעם הראשונה שבה קרטיס ניסה לברוח מכל זה. סאמנר מדבר בסרט בכנות מצמררת על עוד שני מקרים. הוא מספר איך חצה עם קרטיס את בית הקברות לאחר הניסיון השני ואמר, "איזה מזל יש לך, היית עלול להיות פה" וקרטיס השיב לו ב"כן" אדיש, כאילו העניין לא נוגע אליו. במבט לאחור, סאמנר מאמין שזה היה היום שבו קרטיס החליט סופית להצליח בפעם הבאה.

"הטינה מרקיעה שחקים, אבל לרגשות אין לאן לגדול" 

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. הוא מתאר את העיר ואת האווירה סביב הלהקה כמעט בלי להשתמש בטכניקות מעצימות כמו חיתוכים דרמטיים או הלבשה של ציטוטים מהשירים על אירועים ספציפיים. מורגש שהוא הקפיד להימנע מלייצר אפקט רגשי זול. לא רק בגלל עניינים של טעם טוב, אלא כי ממילא הסיפור מספר את עצמו לבד. מקסימום רואים תמונות סטילס של מקומות ההתרחשות תוך דיזולב עדין לתמונה עכשווית מאותם אתרים. "מקומות שהיו ואינם", קורא לזה הבמאי בכיתוב.
 
ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.
 
סרט כזה לא שולח אותך למסע של קסם ואובדן, אלא ממלא אותך בהשראה. אתה מבין עד כמה אתה מוכרח לצאת מאולם הקולנוע ולחיות לחיות לחיות. ולא פחות חשוב: לספר על זה, כלומר, לכתוב על זה, להלחין את זה, לשיר, לנגן. כוח עצום של חיים בתוך האפילה.
 
 
 

וכמה מילים בנושא הקהל:

העובדה ש"קונטרול" של אנטון קורבין מציג עכשיו בהקרנות סדירות פחות או יותר, מחדדת את השאלה ששאלתי את עצמי לגבי הקהל המועט שהגיע בחמישי בחצות לאולם הגדול של הסינמטק. מה שגם גרם לכך שהנהלת הסינמטק העבירה את ההקרנה של יום ו' לאולם הקטן.

אם לסרט עלילתי בעל אפיל "אמנותי" בשחור-לבן על ג'וי דיוויז'ן יש קהל בעיר הזאת, איך זה שלסרט תיעודי על הלהקה אין כמעט צופים. העובדה שהסרט הוקרן לא מזמן בפסטיבל הקולנוע הבריטי, ושבשבוע שעבר נקבעו שתי הקרנות במסגרת "דוק אביב" לא מסבירה את זה. עדיין מדובר בסוג של הקרנה חד פעמית. אפשר לקוות שכותרות התרגום לעברית, מרמזות שהסרט מיועד להפצה מסחרית, או לשידור בטלוויזיה בקרוב.

(כל הכותרות בטקסט הן ציטוטים מתורגמים משירי הלהקה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש  On 6 באפריל 2008 at 17:55

    לפעמים שאני רואה סרטים, מכל מיני סוגים, על להקות שאני אוהבת, זה עושה לי סוג של טרן אוף, מכל מיני סיבות.

    אני יותר אוהבת לקרוא על הסרט מאשר לראות אותו.
    אז הנה קראתי, אז אני לא צריכה לראות..תודה

    וד"ש לאבי (-:

  • שרון רז  On 7 באפריל 2008 at 8:11

    סיפור עצוב מאוד
    אתה צודק שיש כמה מוזיקאים נוספים כמו רוברט סמית, מוריסי ועוד כמה שאם הם היו מעלימים את עצמם מהעולם זה לא היה הפתעה גמורה והם היו נהפכים לאייקונים עוד הרבה יותר גדולים, בעצם הם אייקונים גדולים גם בחייהם
    הצילום הזה שלהם על הרקע של מצ'סטר (בשלג?) מהמם, צילום ענקי
    את קונטרול טרם ראיתי, הוא עדיין מציג אך רק בלילות לצערי

  • שרון רז  On 7 באפריל 2008 at 8:13

    מנצ'סטר

  • עמי  On 13 באפריל 2008 at 18:34

    אני חושב שאת מטילה עלי אחריות קצת יותר מדי גדולה. לא בטוח שהרשימה הזו יכולה להחליף את החוויה של הסרט.

    אין ספק שלקרוא טקסט על סרט (או דיסק) שמעניין אותך זה מספק איזשהו צורך; סקרנות, חשש מהטרן-אוף שאת מדברת עליו וכו'.
    אבל אי אפשר להסתפק בזה, בטח לא במקום סרט של שעה וחצי שאני די מאמין שלא יגרום לך שום טרן-אוף.

    ואם לא שכנעתי אותך, בחמישי אני אוכל להשוות את הסרט הנ"ל ל"קונטרול", אולי הצפייה הזו תוליד עוד פוסט.

  • סנדי ש  On 14 באפריל 2008 at 15:37

    אז אני אחכה ללידה של הפוסט הבא..

    בכל מקרה זה גם עניין של זמינות- אין לי כ"כ אפשרות להיות במקום הנתון ההוא בזמן הנתון ועוד תירוצים

    יש עוד עניין: האזנה למוזיקה יוצרת קשר "אינטימי" שנוצר ביני לבין הזמר, משהו מאוד אישי וסרט עליו הופך את הזמר לאחד של כולם והוא הרי רק שלי! הוא שלי!
    הבנת? זה לא עובר לי עם הגיל…

  • סנדי ש  On 14 באפריל 2008 at 15:56

    ועוד משהו:
    יש אנשים שאני כן "מרשה" להם לאהוב את הזמר שלי ויש אנשים שמעצבן אותי שהם גם אוהבים אותו, כאילו הוא שלהם…

    לך אני מועילה בטובי להרשות (-:

  • איילת  On 16 באפריל 2008 at 1:26

    ואתה יכול להיות שקט ובטוח שהסרט הולם את רף הציפיות. לך לראות, ויפה שעה אחת קודם.

  • הילה ג.  On 19 בדצמבר 2009 at 12:24

    הסרט היה מהמם בצורה הארצית בה הציג את הלהקה ואת הסובב לה.הטקסטים בתרגום מעולה היו מעוררי השראה וגאוניים ועשו לי חשק להשיג את כולם לכרוך אותם ולקרוא על הקדרות האפלולית המורכבת והמושקעת,בניגוד חריף לטקסטים של רוב הלהקות רוק בזמננו.
    קרטיס כובש בגאוניות שלו,בחיפוש אחר אהבה,בחוסר רצונו להתייפייף למען הקהל ובמחלה האיומה שמדכאת אותו.מומלץ לחובבי מוסיקת הרוק בחום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: