צונאמי ציוני, גאווה מול ציניות, ודגל כחול לבן

 

בשנה שעברה כתבתי כאן על הקושי לשמוח ביום העצמאות. מעל המילים ריחפה האמירה של בועז, "בימים האלה, או שאתה סוציאליסט, או שאתה אכזרי". חשבתי שוב על המשפט הזה לאחרונה, כשהדי יום העצמאות ה-60 החלו להגיע אל אקווריום הזכוכית שלי.
 
אני לא מי יודע מה ציני בדרך כלל, אבל פטריוטיזם מיד מפעיל אצלי את השריר הזה. אלא שהציניות שלי לגבי ממלכתיות מתלהמת, לגבי ג'יבריש של נאומים בטקסי החג, ולגבי תופעות כמו דגלים על המכוניות, לא עמדה לי כשאיתי, עוד מעט בן שלוש, הגיע מהגן עם שירים על הדגל שלי שהוא כחול ולבן, ועם הדיבורים על זה שיש יום הולדת למדינה. פתאום, אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להרגיש גאווה על העובדה הכמעט מובנת מאליה (לפחות עבור הדור שלי), שבאמת יש לנו מדינה וטוב שכך.

 

ובליבה חומה. דגל הלאום וגדר ההפרדה

היומיום, באופן טבעי, דוחה הצידה את תחושת הגאווה הזו. לא רק אצל צינים מקצועיים. כל כך הרבה סיבות יש לנו לכעוס על מה שקורה פה, שקצת קשה להתרשם מהעניין השקוף הזה, או לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה ישראל קיימת. הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג.

 

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. שנים נואמים מנהיגי ישראל באוזנינו על שאיפתה של ישראל בשלום עם שכנותיה. יש תקופות שקשה לקדם את הרעיון הזה, יש ימים שהוא במרחק טיסה. לא תמיד היו מנהיגינו אשמים בכך שהשאיפה הנשגבת לא התגשמה. ובכל זאת, לא היה מנהיג לישראל שלא החמיץ הזדמנות להפוך את האוטופיה הרחוקה לעובדה קיימת. לפעמים הייתה זו החמצה של יהירות, לפעמים של עיוורון מדיני, לפעמים בגלל שיקולי קואליציה. כן, היו סרבנים עקרוניים, כאלה שלא היו מוכנים לשלם מחיר טריטוריאלי ואמרו זאת בגלוי, ואותם אני דווקא מעריך בשל כך, אבל מי שיבדוק יראה כמה שמדובר בבודדים. הרוב טענו שאנחנו מאוד רוצים שלום, זה פשוט שהצד השני כולו חיות דו רגליות צמאות דם.
 
אבל עניין השלום הוא רק דוגמה. החסך העמוק בישראל בת השישים בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו. 
 
 

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

 

קל להגיד "כולם מושחתים" ולפטור את עצמנו מהתמודדות. האמירה הזאת חמורה כי היא משחררת גם אותנו וגם את נבחרינו מאחריות כלשהי, ואפילו מהצורך להצטדק. ח"כ שנחשד במשהו לעולם לא יופיע בתקשורת נכלם ויבקש מחילה משולחיו, או לפחות יפגין צניעות כלשהי, כשהוא מסביר שהוא יגן על עצמו מפני הטענות נגדו בדרכים המקובלות.

החשוד המורם מעם מיד יפנה בעזות מצח אל המדיה ויתקוף את הפרקליטות ש"רודפת אותו", את היועץ המשפטי ש"סימן מטרה", את המשטרה שיש לה "אינטרסים זרים", ולפעמים גם את התקשורת ש"שופכת את דמו". אם הוא מהימין, הוא יאשים את המערכת בשמאלנות ויטען שבגלל דעותיו מנסים להרחיק אותו מעמדת כוח. אם הוא דתי או מזרחי (או גם וגם, שמעתי שיש מפלגה כזאת) אז ברור שהאישומים נגדו מבוססים על גזענות ושנאה עיוורת למגזר שהוא נמנה עליו. גם אם העבירה לא קשורה כלל לתפקידו הפוליטי, כמו העסקת עובדים זרים ללא רישיון או מעשה מגונה, עדיין הוא הנרדף והמסכן. 
 

ג'יבריש של טקסים ממלכתיים

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו. 
 

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?" 

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.
 
העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.
 
האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שיוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

 

         לפני שער החוק. האות מתה והחזקים חוגגים

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו. 
 

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום" 

לאחרונה, יצא פרופ' אהרן ברק, עילוי משפטי ונשיא בית המשפט העליון בדימוס למתקפה על שר המשפטים בשל ניסיונו של האחרון להכניס שינויים במערכת המשפט. החשש מפוליטיזציה של בית המשפט הוא אמיתי. סכנת ההשחתה רובצת בפתח ונוהמת ללא הפסקה. אין ספק שבין ברק לפרידמן, אדם הגון צריך לתמוך בברק. אלא שזה לא מספיק. גם מחנה ברק צריך להתעורר. עם כל הכבוד לגאונים שעומדים למעלה, מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה.
 
מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?
 

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? יקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות". 

 

כובע נגד שמש. לא מתעסקים בדברים כאלה

 

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

 

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. אם כבר מדברים על עצמאות, שר האוצר הוא התפקיד הכי לא עצמאי שיש. זהו מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

גם התרבות הישראלית פורחת. כל מי שמספר לכם שפעם היה יותר טוב, פשוט תקוע. יש היום פחות הגמוניה, פחות צורך לרצות את ההמון ויותר אפיקים ליצירה ולהפצתה. הרוב תמיד יעדיף תרבות רדודה ותמיד יקבל את שלו, בכל מקום. ההבדל הוא שבשני העשורים האחרונים, גם מי שלא מסוגל לאכול את מה שנותנים לו, יכול למצוא תרבות לטעמו. העובדה שקשה להתפרנס מזה היא עצובה, אבל היא נובעת בעיקר מגודל האוכלוסייה. לא רק מה שרדוד מצליח, היום גם האיכות יכולה להגיע לקהל.

 

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות" 

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.
 
אז כשאיתי חזר מהגן, עם "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" שרתי איתו בשמחה ואחר כך השמעתי לו את "סוויטת יום העצמאות", שלא ילמדו בגן ולא בבית הספר. אז כן, זה שיר מורכב מדי עבור ילד בגילו מכדי לעמוד על המשמעויות, אבל זאת המורשת שלי לחג הזה, ויום אחד הוא יבין. וחוץ מזה, גם אצל אבא אפשר ללמוד שירים, לא רק בגן.
 

 

 

 

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ'). 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 7 במאי 2008 at 21:36

    פוסט כואב אבל מאופק, לא מתלהם ולא מתפנק. פשוט וישר.

    כתיבה צנועה וכובשת. יישר כח.

  • אחת מהצפון  On 7 במאי 2008 at 23:22

    לא, הציבור לא יבחר באדם שוחר טובתו.
    הוא צחק על לובה אליאב, על תמר גוז'נסקי והאחרון היה עמיר פרץ. הוא מעדיף מושחתים כי הם "פיקחים" ואנחנו מעדיפים כאלו על אנשים הגונים.
    תארת יפה את המצב אבל האשם הוא בנו. אנחנו לא יודעים להיות מדינה עדיין. קהילה-כן. משפחה-בטח. אבל ציבור של מליונים? טרם.
    אנחנו מתחמנים את המדינה וכועסים שמתחמנים אותנו. אנחנו אגואיסטים לתפארת וממליכים דומים לנו. אם אנחנו לא נשתנה, גם המנהיגות לא.

    חג שמח

  • תומר  On 8 במאי 2008 at 9:59

    מעבר לכך שהגירוד תמיד יהיה שם ואנחנו לא נצא ממנו ישנה מן תחושה שהשליטים יודעים מתי לנצל את נקודות החולשה שלנו.
    הזיקוקים ומפעלי הראווה נופלים על עיניים רטובות כאשר דמים רבים מתנקזים לערב אחד רגעי שהמשמעויות העמוקות שלו בכלל לא מובנות – המדינה יודעת לתת פתרונות רגעיים וארעיים."ציניות הו ציניות…דם דם נשפך בכל סיבוב..".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: