שי לוסט קונטרול אגיין

 

אני לא בדיוק מבקר קולנוע, והסרט הזה כבר רץ כבר כמה זמן, אבל התחלתי ולכן אסיים

על הקשר בין הצלם ובמאי הקליפים אנטון קורבין לג'וי דיוויז'ן קראתי לראשונה בספטמבר 88'. באותה שנה גיליתי את הלהקה בזכות האוסף "substance", שיצא אז וכלל מספר קטעים בולטים ונדירים יחסית שלהם. בין היתר, זה היה אריך הנגן הראשון של ההרכב שכלל את השיר האולטימטיבי שלהם, "האהבה תפריד בינינו". בחברת התקליטים החליטו להפיק קליפ לשיר "אטמוספיר" ולקחו לשם כך את קורבין. אני זוכר היטב את יובל לוי קוטל את הקליפ הזה בטורו במוסף "קליפ" של עיתון "חדשות" המנוח.
 
"רציתי לכתוב 'גותי', אבל גותי זה פופ לעומת הקליפ הישועי הזה", כתב לוי לאחר שתיאר בסלידה גלויה את הקליפ ובו קבוצה של נזירים לכאורה הנושאים את תמונתו של איאן קרטיס בתהלוכת אבל איטית, בשחור לבן כמובן. קורבין היה כבר במאי קליפים מוכר ומוערך, שעבד עם אקו והבאנימן, עם ג'וני מיטשל, ואיך לא, עם דפש מוד, אבל הדברים הנכוחים של יובל לוי נגד הגישה שהפגין קורבין כלפי קרטיס בשיר הזה, גרמו לי לחשוש מאוד לגורל הדמות של סולן ג'וי דיוויז'ן, כששמעתי לפני יותר משנתיים שקורבין עובד עם סרט עלילתי שלם על קרטיס.


 

אם לפני עשרים שנה הרעיון ההזוי של הפיכת קרטיס למרטיר היתה ראוי לגנאי, היום בוודאי גישה כזאת היא בלתי נסבלת, שלא לומר מגוחכת. והרי כבר אז, ב-88', היו לא מעט מקורבים לקרטיס שהתקשו לעכל את הקליפ שהפך את הבחור המוכשר, אבל הרגיל למדי שהכירו, לדמות אפלה המוקפת יגון ומהווה מטרה לפולחן כסמל הדיכאון בהתגלמותו.
 
כמו שכבר כתבתי פה, הניסיון להפוך את ג'וי דיוויז'ן ללהקת דיכאון חוטא מאוד לעומק היצירה של הלהקה ולאיכות המוזיקה שהשאירה מאחור. להדביק על הלהקה הענקית הזאת תווית של שירי התאבדות, זה בערך כמו לומר שאביב גפן הוא זמר מחאה. זה נכון שהמילה "שמחה" בשם הלהקה הייתה אירונית, אבל האמנות של קרטיס לא הייתה פוזה של תוגה וסבל אינסופיים.
 
זו הסיבה שגם הביקורות הטובות, לא שכנעו אותי ללכת ל"קונטרול" בהזדמנות הראשונה. אפילו השם שקורבין בחר לסרט, חיזק אצלי את החשש מניסיון האלהה פאתטי בסגנון הקליפ של "אטמוספיר". לא רציתי להיווכח שזה נכון. הסרט הגיע לארץ ואני חיכיתי, ולא הלכתי. ואז חיכיתי עוד קצת. ואז פתאום, אחרי שראיתי באותה הקרנה כמעט חד פעמית, את "ג'וי דיוויז'ן", הסרט התיעודי על הלהקה, לא יכולתי שלא להשלים את החוויה בצפייה במוצר של אנטון קורבין, ומה שיהיה יהיה.

חוץ מקרטיס, כולם שקופים 

בניגוד לסרט של גרנט ג'י, קורבין באופן כמעט מפתיע, בחר להתמקד בקרטיס ובעולמו הפנימי. הנעורים שלו, הפגישה עם דבי, העבודה שלו, הלבטים והאפילפסיה. חיי הנישואים של איאן ודבי מקבלים תשומת לב השווה לזמן המסך הכולל של שלושת החברים האחרים בלהקה, כולל הסצינות של ההופעות. אם לא היינו יודעים מי הם ברני סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס, עוד יכולנו לחשוב שמדובר בחבורת מוגבלים שכל כישרונם מסתכם בהפעלת כלי הנגינה שלהם.

ההרכב המקורי, מימין: הוק,סאמנר, קרטיס ומוריס. זמן מסך מצומצם

מוריס מתופף על ברכיו באובססיביות ומדבר על מערכות תופים בהתלהבות ילדותית, הוקי מלהג על כל מיני הבלים וסאמנר שותק רוב הזמן. טוני ווילסון עוד זוכה לפחות מזה: הדמות שלו היא של פוץ אנגלי קלאסי, מישהו שתרומתו לתהילתה של הלהקה קרובה לאפס.
 
מצד שני, החיים של קרטיס, וגם מותו כמובן, מטופלים היטב. אז גם מתחוורת הבחירה בשם "קונטרול". הסיפור של קרטיס לפי קורבין, ולפי דברה אלמנתו, שעל פי ספרה נכתב התסריט, הוא על בחירה בלתי אפשרית, ציפיות שלא ניתן לעמוד בהן ובעיקר, תחושה שהדברים יוצאים משליטה. באופן מפתיע, התיאור של חוסר השליטה משתקף על פי רוב בביטוי האנגלי "out of hand", ולא בהטיות של שם הסרט.
 
הבחירה הבלתי אפשרית, היא כמובן בין אשתו של קרטיס לבין אניק, המאהבת שפגש באחת ההופעות של הלהקה. קרטיס, בניגוד לשאר חברי הלהקה, התחתן בגיל צעיר וכשג'וי דיוויז'ן התחילו להצליח, קרטיס היה רק בן 22 ואבא לתינוקת. ההחלטה להתחתן נראתה לו טעות איומה שאי אפשר לתקן, הגורל באחת מהתגלויותיו האכזריות ביותר. הוא אוהב את אניק ואת דבי, אבל לא מסוגל לבחור. הוא מחויב לדבי בגלל שהייתה לצידו בימים שהיה "סתם אחד", אבל רוצה להיות עם אניק, שאהבתו אליה נגועה בכאב מהרגע הראשון.

סם ריילי כקרטיס. הפנים משקפים את ההיקרעות

 

ההצלחה של אלבום הבכורה של הלהקה, "unknown pleasures", יצרה סביב קרטיס הילה שיותר מכל מפחידה אותו. הוא לא נהנה מהתהילה, הוא סובל ממנה. הסרט, באמצעות המשחק המצוין של סם ריילי כקרטיס, מיטיב לשקף את החשש הזה. הפנים של ריילי משקפים את ההיקרעות הזו, בין הספקות והלבטים: מה יהיה אם הוא לא יצליח לכתוב שירים חדשים שיעמדו ברמתו של האלבום הראשון? מה יהיה אם זה כל מה שיש בו מבחינת כישרון? האם הוא מסוגל להמשיך בהופעות ובאורח החיים הכרוך בהן, לאחר שהוא מאובחן כחולה אפילפסיה ומולעט בתרופות שהופכות את הכל לעוד יותר מסובך?

בחר בחבל 

אז אין לו שליטה על חיי האהבה שלו, אין לו שליטה על הקריירה המקצועית ולא ברור לו לאן היא הולכת, אין לו שליטה על הגוף שבוגד בו שוב ושוב בהתקפי גראנד מאל שמעצימים את תחושת האפסות שלו מול הכוחות שנוטלים ממנו את המושכות. ואז באה הנסיעה לארה"ב. להקה מצליחה ומוערכת שעומדת על סף פריצה גדולה לקהל פוטנציאלי עצום מימדים, ובפנים השד שאומר שכל זה לא באמת, כל זה מקרה.
 
פתאום, אתה לא מתפלא שהוא בחר בחבל ובגלגלת. אתה לא כועס על הבחירה שלו, כי אתה מצליח להזדהות. וכל זה בזכות הסרט. בזכות הבחירות הנבונות ומלאות האנדרסטייטמנט של קורבין, אותו אחד שכנראה לא הכיר את הביטוי הזה לפני עשרים שנה.
 
הבחירה בצילום שחור לבן כאמצעי אמנותי, היתה יכולה בקלות לגלוש למחוזות המניירה, או למגבלה שמזיקה ליכולתו של הסרט כולו להתגבר על נתוני הפתיחה הדי בעייתיים שלו. אבל גם כאן קורבין מפתיע לטובה. השחור לבן עוזר לאפיין את הדמות של קרטיס, כמו גם את האווירה של מנצ'סטר כעיר ללא עתיד עבור צעיריה. הפריימים מאוד מסוגננים, אבל לחלוטין לא הייתה כאן הסתמכות על הארט והצילום כפיצוי על בעיות תסריט או הדרכת שחקנים מרושלת, להיפך. השלמות הצורנית מוסיפה אמינות, אבל בלי הפעלה נכונה של הקאסט, זה לא היה עובד. וזה עובד.
 

קורבין על הסט. לא גלש למניירה

עוד עניין שמעיב על סרטים מהסוג של "קונטרול", הוא איכות השחזור. אתה יכול לקחת את השחקנים הכי טובים, לצלם פריימים מוקפדים עד רמת המילימטר, אבל אם יגידו שהשחקן לא דומה לדמות האמיתי שאותה הוא מגלם – הפסדת. וגם להיפך, אם תמצא את הכפיל של קרטיס, של ג'וני קאש, של דילן, אבל מעבר לדמיון הזה השחקן יהיה אידיוט – גם הפסדת. "אני לא שם" של טוד היינס דילג מעל המשוכה הזו בטריק מחוכם. כולם יודעים שגיבור הסרט הוא בוב דילן, אבל שישה שחקנים שונים מגלמים אותו במהלך העלילה, והשם המפורש של הדמות שעליה מבוסס הסיפור לא נאמר אפילו פעם אחת.
 

הם כן שם

קורבין לא העז ללכת בדרך הזו, אבל למזלו, הוא גם לא היה צריך. הקאסט שלו יודע לעבוד והשחזור של מנצ'סטר ושל שנות השבעים בכלל עובד מצוין, עם כמה רגעים מצמררים ממש. למשל ההופעה של הלהקה בתוכנית הטלוויזיה של טוני ווילסון. בסרט התיעודי, וגם ביו טיוב, אפשר לראות את התיעוד המקורי. ב"קונטרול", קורבין השיג לא רק העתק של התנועות או של זוויות הצילום, ריילי וג'ו אנדרסון שמגלם את הוקי ממלאים את המסך באופן כזה שאין לך להאמין להם. הם כן שם.
 
ובכלל, סם ריילי לא רק נראה כמו קרטיס, הוא מפליא להיות קרטיס בכל מה שנוגע לכשרון וליכולת משחק. זה רק פריט טריוויה מעניין, אבל ריילי, שאפילו אלמנתו ובתו של קרטיס סיפרו על הדמיון המדהים בינו לבין המקורי, שיחק ב"אנשי המסיבות", דווקא את מארק אי סמית מנהיג הפול. בסרט ההוא ריילי נראה די דומה לסמית. קורבין לא התאפק ותקע בדיחה פנימית ב"קונטרול" בדיוק על העניין הזה: רוב גרטון, מנהל הלהקה אומר לריילי-קרטיס במהלך איזו שיחת קיטורים, "זה יכול היה להיות יותר גרוע, יכולת להיות הסולן של הפול". אז גם "קונטרול" היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. תודה לאל, הוא לא. 
 

נטלי קרטיס, הבת של, על חוויות מביקור על הסט

מוריס, הוקי וסאמנר על הצפייה בסרט

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 11 במאי 2008 at 17:46

    ת ו ד ה

    טרם צפיתי לצערי
    אני בספק אם הוא עדיין מציג

  • סנדי ש  On 11 במאי 2008 at 18:57

    תודה

    כתבת יפה
    אני אראה בקרוב..

  • גיאחה  On 11 במאי 2008 at 20:47

    לא יודע, ציפיתי אולי ליותר, אבל בעיניי הסרט הזה פשוט לא עובד, ובדיוק מהסיבה ההפוכה לזו שציינת, אם יורשה להוציא אותך מהקשרך, בגלל " הסתמכות על הארט והצילום כפיצוי על בעיות תסריט או הדרכת שחקנים מרושלת".

    התסריט הזה היה בעייתי לגמרי, ולדעתי הוא לב הבעיה. לקראת סוף הסרט הבנתי שלא אכפת לי מהדמויות, ש"קונטרול" נפל לבור הכי צפוי: הוא סרט למכורים בלבד. וככזה, הוא מספק כל מי שג'וי דיוויז'ן בנפשו. אבל כמי שפשוט בא לראות סרט טוב, נשארתי עם חצי תאוותי בידי.

  • סנדי ש  On 24 במאי 2008 at 0:09

    ראיתי וכמכורה, כמו שגיאחה קורא לזה, לא אהבתי.

    כמעט משעמם

  • עמי  On 25 במאי 2008 at 2:00

    אני מודע לבעייתיות של הסרט. יכול להיות שאם לא הייתי צופה לפני כן ביצירה המשלימה, התיעודית, הייתי יוצא מ"קונטרול" עם אותה התחושה.

    אני דווקא הרגשתי שהבחירה של קורבין לתת לסיפור של איאן את מלוא תשומת הלב, על חשבון המוזיקה ועל חשבון הדמויות שאינן הזוג קרטיס, מעניקה לסרט נפח ומאפשרת לי לוותר על האכזבה שכבר התכוננתי אליה והבאתי אותה מהבית.

    אני לא חושב שזה סרט למכורי ג'וי דיוויז'ן, והנה סנדי כמעט השתעממה. המכורים היו רוצים יותר תשומת לב למוזיקה ולתיאור הסביבה שבה היא נוצרה. במקום זה הם מקבלים הרבה קונפליקטים של בחור צעיר, שיכול היה להיות גם פקיד בבנק. מי שרצה אגדה סטייל ג'ים מוריסון הממלא עצמו בחומרים עד לאותה סצינת אמבטיה מפורסמת בפריז, קיבל במקומה סיפור על פועל של רוקנרול עם עולם פנימי מתפורר ועולם חיצוני מדכא עד עפר.

    הסרט הזה, בהנחה שגיאחה צודק, פונה לפלח עוד יותר קטן מאשר מעריצים שרופים. הקהל שקורבין בונה עליו רוצה להבין את קרטיס, גם אם זה אומר שלא יתעסקו כמעט במוזיקה, או ביחסים בתוך הלהקה.

    ואם כבר, אולי כל זה לא יהיה שלם בלי הסרט של קווין יואיט ופול מורלי שנקרא "ניו אורדר סטורי".

  • סנדי ש  On 27 במאי 2008 at 8:34

    אני לא יצאתי מהסרט עם הבנה של קרטיס. אלא להפך. סיפור החיים שמוצג בסרט לא בהכרח מוביל להבנת הבחירה בחבל ובגלגלת ואפילו לכעס עליה, אם הוא רק היה מחכה עוד קצת דברים היו יכולים להסתדר. אם כבר יותר "הגיוני" שהתרופות הן אלו שגרמו להתדרדרות במצבו הנפשי ולראיה נוראית של הכל- שזו בהחלט יכולה להיות תופעת לוואי של תרופות כאלה.

    גם לא ברור מה קרה באמת, הסיפור, אחרי הכל, מבוסס על ספר שדבי כתבה, שם איאן עצמו מציע לה נישואים והרעיון להביא ילד לעולם בא ממנו, לא מובן מה נשבר לו בדרך ולמה הוא לא לוקח על זה אחריות, הם היו יכולים להגיע להסדר הוא לא היה צריך למות כמו איזה ילד קטן. שהיה מחכה עוד קצת, זה מעצבן אותי.

    מה זה ניו-אורדר סטורי?…

  • עמי  On 28 במאי 2008 at 13:58

    הרי זה מה שאומרים תמיד. ולא שזה לא נכון, אלא שזו עמדה שיפוטית. אם הוא היה שואל אותי אם להתאבד, בוודאי שלא הייתי ממליץ על כך. אבל כשמוגש לי הסיפור הזה וסופו ידוע, אני מצליח לגלות אמפטיה לסבל של קרטיס ולתחושת חוסר המוצא.

    אין ספק שהתרופות החמירו את הבעיות שלו, ויכול להיות שאם הוא לא היה חולה באפילפסיה ונאלץ ליטול את התרופות ההן, זה לא היה נגמר ככה. שלא לדבר על ההתפתחות הפרמקולוגית, הרי היום התרופות למחלה מן הסתם פחות מסוכנות ופחות עתירות בתופעות לוואי.

    לגבי פירוק המשפחה "בהסדר" ולקיחת אחריות: אני מזכיר לך שאנחנו מדברים על תקופה אחרת, שלושים שנה אחורה. לא כל אחד, אפילו סולן של להקת רוק, היה מסוגל לחשוב על גירושים כפתרון.

    אין סתירה בין העובדה שהוא הציע לדבי להתחתן ולהביא ילד, לבין העובדה שנשבר לו. הוא היה צעיר מאוד ודי ברור מהסרט שההחלטות האלה שלו היו אימפולסיביות למדי. ועדיין, למרות שהוא הרגיש כלוא, הוא לא היה מסוגל לחזור בו ולהיפרד מדבי ולהפוך את הרומן האסור למשהו לגיטימי. תקראי לזה שמרנות, תקראי לזה מבנה אישיות מזוכיסטי, שמבוסס על מחויבות לפני הרצון הפרטי, אבל אני מאמין לזה.

  • עמי  On 28 במאי 2008 at 14:01

    הוא סרט תיעודי על הלהקה שיצא רק ב-DVD. אני מכיר אותו בסט אחד עם אוסף הקליפים. הסט נקרא בשם ניו אורדרי אופייני: new order item

  • מיכל  On 1 בנובמבר 2009 at 0:49

    רק רציתי להגיב בקשר למה שרשמת, ש"קורבין באופן כמעט מפתיע, בחר להתמקד בקרטיס ובעולמו הפנימי. … אם לא היינו יודעים מי הם ברני סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס, עוד יכולנו לחשוב שמדובר בחבורת מוגבלים שכל כישרונם מסתכם בהפעלת כלי הנגינה שלהם".
    אני חושבת שהבחירה של הבמאי להתמקד רק באיאן קורטיס היא בחירה מעולה, מכיוון שהסרט עצמו מבוסס על הספר touching from a distance שנכתב ע"י דברה קרטיס, אישתו של איאן. אישתו מעולם לא נסעה עם הלהקה למסעי ההופעות, וגם כנראה לא הכירה את חברי הלהקה באופן אישי מדי, ולכן טבעי שלא תפרט עליהם הרבה. הספר – ולכן גם הסרט – הוא סיפור על איאן קרטיס – האדם, ולא על ג'וי דיוויז'יון – הלהקה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: