יש לך טיסה, משולמת מראש

אוגוסט. מלבד החום והלחות, זהו חודש השיא של עונת הנסיעות. הטרמינל בנתב"ג עמוס בישראלים מכל הסוגים ונראה קצת כמו הבקו"ם, רק עם טווח גילאים רחב יותר. דווקא עכשיו נזכרתי בימים שטיסה הייתה משהו נדיר וחגיגי. לא סופשבוע בטורקיה או בלונדון, אלא התחלה מרגשת של מסע. הרפתקה עם דרכון ומזוודה.

לא שכולם צריכים ללכת לאיבוד לחצי שנה בדרום אמריקה או בהודו. גם שבועיים בלונדון יכולים להיות מסע. כי בעצם כל העניין הוא לצאת מעצמך, ואנחנו, איך שלא מסתכלים על זה, תקועים בתוך שגרה. המסלול שאנחנו עושים בפקקים לעבודה וממנה, איננו באמת "דרך". הוא מעין המשך של המסדרון שממנו יצאנו אל חדר המדרגות. מסלול של סוסים שכיסו להם את שדה הראייה.

מסע אמיתי הוא תמיד לבד

המצרכים הדרושים כדי לגלות את עצמך, או לחזור למה שהיית פעם, הם כרטיס טיסה בודד (כי מסע אמיתי מתחיל לבד), נגן מוזיקה עם סוללות חזקות ואוזניות איכותיות (כי המוזיקה היא הכנפיים האמיתיות) וכמובן, מחברת חדשה ונקייה לגמרי, או לפטופ, למתקדמים שבינינו (בשביל לתעד את עצמך תוך כדי תנועה).

מינימל בשחור לבן. להתנתק מהוויה מחניקה

כשארבעת הישראלים שהקימו באמסטרדם את מינימל קומפקט עלו על המטוס, הם יצאו למסע שנועד לא רק ליצור מוזיקה במקום שבו אולי יש לה יותר קהל, אלא גם כדי להתנתק מההוויה המחניקה של ישראל, שבה אסור לך להיות אחר מכולם. וגם אם אפשר, ירמזו לך בעדינות ישראלית אופיינית, שלא ממש כדאי לך להתבדל מחבורת הנצורים והצודקים.

מינימל לא ניסתה להסוות את הישראליות של מייסדיה, אבל היא הייתה להקה של מהגרים. קצת לפני האלבום האחרון שלהם. ב-EP שהקדים את "the figure one cuts" ונבלע בתוכו בגרסת הדיסק, הלהקה נתנה ביטוי מזוקק מאוד לחוויה הזו. המיני-אלבום ההוא נקרא "שירי מהגרים", על שם הקאבר של לד זפלין שמופיע בו. חוץ מהביצוע המצוין ההוא, היו שם גרסה שונה של "new clear twist"  ושיר מופלא בשם "I Imagine".

"I Imagine" הוא אולי השיר היחיד של מינימל שפורטיס מוביל. זה לא שפורטיס רק מנגן ושותק באלבומים של מינימל, אבל בדרך כלל הוא נמצא שם בדואט עם בירנבך, כשהדומיננטיות של סמי כסולן איננה מוטלת בספק. השיר הזה הוא ה-"Immigrant Song" של מינימל קומפקט; שיר של חיפוש עצמי וגילוי אינסופי, מסע מהסוג שאפשר לעשות רק הרחק מהבית.

פורטיס ובירנבך בת"א. מי פה המוביל (צילום: יעל)

הלב שקפא הפשיר

השיר מתאר את פורטיס כ"איש עם מזוודה". לא אכפת לו שהוא לא מספיק לישון, לא כל כך משנה לו איפה הוא. הוא פשוט יודע שהגבול הפנימי נפתח רק כשחוצים איזה שהוא גבול ממשי. לא בהכרח בגלל הפעולה של "לעבור את הגבול", אלא כי רק כשמשאירים את השגרה מאחור, כמו בטיול רגלי עם הכלב באמצע הלילה, המחשבות מתחילות לזרום ללא הפרעה. נפתח לך זרם תודעה אינסופי שחשבת שכבר לא יעבור דרכך אף פעם. הלב שקפא הפשיר.

הלילה הראשון בניכר הוא בדרך כלל גם שער לעולם עשיר של חלומות. אף פעם לא כתבתי יומן. ההתמדה היא לא מהתכונות המאפיינות אותי. אבל לא העזתי לצאת מהבית לתקופה של יותר משבוע ללא מחברת צמודה, ותמיד חזרתי הביתה עם דפים מלאים ברעיונות, מחשבות, קטעי סיפורים ושירים. משפטים שנצנצו לי בראש. והכי כיף: בבוקר, כשהיא מונחת ליד הכרית, המחברת הזאת, יחד עם התיאור המפורט של מבול החלומות מהלילה, מסמנת לך שהמחסום היצירתי נשבר.

take me somewhere, where's my travelling case? I imagine, I imagine I am looking for a brand new space I imagine, I imagine Tell me nothing, when we are so… I'll step out… Will you return, will you go and travel? Write me of the beauty and beasts you've discovered Found yourself another place to fall, to hold, to fall Found yourself another place to fall, to hold, to fall Losing sleep but I'm feeling well I imagine, I imagine Open border to a different world I imagine, I imagine Tell me something, where we are? So I'll step out One step down and one step up Found yourself another place to fall, to hold, to fall   (birnbach/sakharof/franken/spigel/fortis)

גלות תמידית

ב"חייב לזוז", הסרט התיעודי המצוין שעשה אבידע לבני על אהוד בנאי שלפני הפריצה הגדולה עם הפליטים, בנאי מדבר על הזרות שהוא הרגיש בארץ, על הרגשת גלות תמידית וחוסר ההבנה של הסביבה ("מתי כבר תמצא עבודה נורמלית?") ועל הצורך לנסוע ל"שם", כי רק אחרי כמה שעות טיסה, במקום אחר, אפשר לחוות את הדברים שאתה זקוק להם. הדברים האלה לא יפתיעו את מי שמכיר את השיר המופנם אך העוצמתי, "יוסף טס ללונדון" שבוצע בהופעות של הפליטים, אבל לא נכנס לאלבום המקורי ולמרבה השמחה צורף להוצאה המחודשת שלו.

החיבור הזה בין פורטיס לבנאי איננו מקרי. בסרט, אגב התיאור של תחושת הניכור כלפי סצינת המוזיקה המקומית של אז, אהוד מספר שהאמן היחיד ש"תפס אותו" היה פורטיס, ושהוא היה הולך אחריו לכל ההופעות, ואנחנו מדברים על ימי כרומוזום וז'אן קונפליקט, כשפורטיס עדיין היה דוגמה ליכולת העיכול המוגבלת של התרבות הישראלית. בתקשורת המקומית הוא עוד נחשב ל"פאנקיסט ההוא".

בנאי מתאר בניסוח פשוט ונזירי את השינוי שהמסע מחולל: השקט, שהוא רק מסך מעלה עולם פנימי עשיר ומבעבע. וכמובן, כאבי הפנטום שבאים באמצע המטבח, כשאתה נזכר איפה היית ואיפה אתה עכשיו. והמרחק הוא לא רק פיזי, הוא חלל שהתמלא בחוויות שהן הדלק של האדם היוצר.

יוסף טס ללונדון בעקבות התקליטים יוסף טס ללונדון מעל העננים שם הוא עמד בתחנת הרכבת בלי פרוטה עם הראש בעננים כן הוא עמד בתחנת הרכבת לא מבין לאן כולם רצים יוסף טס ללונדון… יוסף טס ללונדון בעקבות החלומות יוסף טס ללונדון מרחף על הגגות נגע בצד האפל של החיים בערפל לבד עמד וחיכה לכל החברים יוסף טס ללונדון… אחרי חורף בודד קר וארוך יוסף חזר אל ההורים שם הוא עמד באמצע המטבח לא מסוגל למצוא את המילים כן הוא עמד היה כל כך נרגש על השולחן חיכו התבשילים ואמא אמרה יוסף בא מלונדון כל כך שקט ושונה אמא אמרה שיוסף בא מלונדון כל כך שקט ושונה

מוקדש למאיה שתיכף עולה על מטוס, ולצחי, המהגר הנצחי.