יש לך טיסה, משולמת מראש

 

אוגוסט. מלבד החום והלחות, זהו חודש השיא של עונת הנסיעות. הטרמינל בנתב"ג עמוס בישראלים מכל הסוגים ונראה קצת כמו הבקו"ם, רק עם טווח גילאים רחב יותר. דווקא עכשיו נזכרתי בימים שטיסה הייתה משהו נדיר וחגיגי. לא סופשבוע בטורקיה או בלונדון, אלא התחלה מרגשת של מסע. הרפתקה עם דרכון ומזוודה.

לא שכולם צריכים ללכת לאיבוד לחצי שנה בדרום אמריקה או בהודו. גם שבועיים בלונדון יכולים להיות מסע. כי בעצם כל העניין הוא לצאת מעצמך, ואנחנו, איך שלא מסתכלים על זה, תקועים בתוך שגרה. המסלול שאנחנו עושים בפקקים לעבודה וממנה, איננו באמת "דרך". הוא מעין המשך של המסדרון שממנו יצאנו אל חדר המדרגות. מסלול של סוסים שכיסו להם את שדה הראייה.

מסע אמיתי הוא תמיד לבד

המצרכים הדרושים כדי לגלות את עצמך, או לחזור למה שהיית פעם, הם כרטיס טיסה בודד (כי מסע אמיתי מתחיל לבד), נגן מוזיקה עם סוללות חזקות ואוזניות איכותיות (כי המוזיקה היא הכנפיים האמיתיות) וכמובן, מחברת חדשה ונקייה לגמרי, או לפטופ, למתקדמים שבינינו (בשביל לתעד את עצמך תוך כדי תנועה).

מינימל בשחור לבן. להתנתק מהוויה מחניקה

 
כשארבעת הישראלים שהקימו באמסטרדם את מינימל קומפקט עלו על המטוס, הם יצאו למסע שנועד לא רק ליצור מוזיקה במקום שבו אולי יש לה יותר קהל, אלא גם כדי להתנתק מההוויה המחניקה של ישראל, שבה אסור לך להיות אחר מכולם. וגם אם אפשר, ירמזו לך בעדינות ישראלית אופיינית, שלא ממש כדאי לך להתבדל מחבורת הנצורים והצודקים.

מינימל לא ניסתה להסוות את הישראליות של מייסדיה, אבל היא הייתה להקה של מהגרים. קצת לפני האלבום האחרון שלהם. ב-EP שהקדים את "the figure one cuts" ונבלע בתוכו בגרסת הדיסק, הלהקה נתנה ביטוי מזוקק מאוד לחוויה הזו. המיני-אלבום ההוא נקרא "שירי מהגרים", על שם הקאבר של לד זפלין שמופיע בו. חוץ מהביצוע המצוין ההוא, היו שם גרסה שונה של "new clear twist"  ושיר מופלא בשם "I Imagine".

"I Imagine" הוא אולי השיר היחיד של מינימל שפורטיס מוביל. זה לא שפורטיס רק מנגן ושותק באלבומים של מינימל, אבל בדרך כלל הוא נמצא שם בדואט עם בירנבך, כשהדומיננטיות של סמי כסולן איננה מוטלת בספק. השיר הזה הוא ה-"Immigrant Song" של מינימל קומפקט; שיר של חיפוש עצמי וגילוי אינסופי, מסע מהסוג שאפשר לעשות רק הרחק מהבית.

פורטיס ובירנבך בת"א. מי פה המוביל (צילום: יעל)

 

הלב שקפא הפשיר

השיר מתאר את פורטיס כ"איש עם מזוודה". לא אכפת לו שהוא לא מספיק לישון, לא כל כך משנה לו איפה הוא. הוא פשוט יודע שהגבול הפנימי נפתח רק כשחוצים איזה שהוא גבול ממשי. לא בהכרח בגלל הפעולה של "לעבור את הגבול", אלא כי רק כשמשאירים את השגרה מאחור, כמו בטיול רגלי עם הכלב באמצע הלילה, המחשבות מתחילות לזרום ללא הפרעה. נפתח לך זרם תודעה אינסופי שחשבת שכבר לא יעבור דרכך אף פעם. הלב שקפא הפשיר.

הלילה הראשון בניכר הוא בדרך כלל גם שער לעולם עשיר של חלומות. אף פעם לא כתבתי יומן. ההתמדה היא לא מהתכונות המאפיינות אותי. אבל לא העזתי לצאת מהבית לתקופה של יותר משבוע ללא מחברת צמודה, ותמיד חזרתי הביתה עם דפים מלאים ברעיונות, מחשבות, קטעי סיפורים ושירים. משפטים שנצנצו לי בראש. והכי כיף: בבוקר, כשהיא מונחת ליד הכרית, המחברת הזאת, יחד עם התיאור המפורט של מבול החלומות מהלילה, מסמנת לך שהמחסום היצירתי נשבר.
 

 

take me somewhere, where's my travelling case?
I imagine, I imagine
I am looking for a brand new space
I imagine, I imagine
Tell me nothing, when we are so…
I'll step out…
Will you return, will you go and travel?
 
Write me of the beauty and beasts you've discovered
Found yourself another place to fall, to hold, to fall
Found yourself another place to fall, to hold, to fall
 
Losing sleep but I'm feeling well
I imagine, I imagine
Open border to a different world
I imagine, I imagine
Tell me something, where we are?
So I'll step out
One step down and one step up
 
Found yourself another place to fall, to hold, to fall

  

(birnbach/sakharof/franken/spigel/fortis) 

 

 

גלות תמידית 

ב"חייב לזוז", הסרט התיעודי המצוין שעשה אבידע לבני על אהוד בנאי שלפני הפריצה הגדולה עם הפליטים, בנאי מדבר על הזרות שהוא הרגיש בארץ, על הרגשת גלות תמידית וחוסר ההבנה של הסביבה ("מתי כבר תמצא עבודה נורמלית?") ועל הצורך לנסוע ל"שם", כי רק אחרי כמה שעות טיסה, במקום אחר, אפשר לחוות את הדברים שאתה זקוק להם. הדברים האלה לא יפתיעו את מי שמכיר את השיר המופנם אך העוצמתי, "יוסף טס ללונדון" שבוצע בהופעות של הפליטים, אבל לא נכנס לאלבום המקורי ולמרבה השמחה צורף להוצאה המחודשת שלו.
 
החיבור הזה בין פורטיס לבנאי איננו מקרי. בסרט, אגב התיאור של תחושת הניכור כלפי סצינת המוזיקה המקומית של אז, אהוד מספר שהאמן היחיד ש"תפס אותו" היה פורטיס, ושהוא היה הולך אחריו לכל ההופעות, ואנחנו מדברים על ימי כרומוזום וז'אן קונפליקט, כשפורטיס עדיין היה דוגמה ליכולת העיכול המוגבלת של התרבות הישראלית. בתקשורת המקומית הוא עוד נחשב ל"פאנקיסט ההוא".

בנאי מתאר בניסוח פשוט ונזירי את השינוי שהמסע מחולל: השקט, שהוא רק מסך מעלה עולם פנימי עשיר ומבעבע. וכמובן, כאבי הפנטום שבאים באמצע המטבח, כשאתה נזכר איפה היית ואיפה אתה עכשיו. והמרחק הוא לא רק פיזי, הוא חלל שהתמלא בחוויות שהן הדלק של האדם היוצר.
 
 

 

יוסף טס ללונדון
בעקבות התקליטים
יוסף טס ללונדון
מעל העננים
שם הוא עמד בתחנת הרכבת
בלי פרוטה
עם הראש בעננים
כן הוא עמד בתחנת הרכבת
לא מבין לאן כולם רצים
יוסף טס ללונדון…
 
יוסף טס ללונדון
בעקבות החלומות
יוסף טס ללונדון
מרחף על הגגות
נגע בצד האפל של החיים
בערפל לבד עמד
וחיכה לכל החברים
יוסף טס ללונדון…
 
אחרי חורף בודד קר וארוך
יוסף חזר אל ההורים
שם הוא עמד באמצע המטבח
לא מסוגל למצוא את המילים
כן הוא עמד היה כל כך נרגש
על השולחן חיכו התבשילים
 
ואמא אמרה
יוסף בא מלונדון
כל כך שקט ושונה
אמא אמרה שיוסף בא מלונדון
כל כך שקט ושונה

 

מוקדש למאיה שתיכף עולה על מטוס, ולצחי, המהגר הנצחי. 

 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  On 28 באוגוסט 2008 at 7:03

    למסע האמיתי לא צריך אוזניות ונגן מוזיקה. במסע האמיתי צריך להקשיב למוסיקה הפנימית. במסע כזה המוסיקה שאתה אוהב היא רק רעש שמפריע להקשיב למוסיקה שיש בך.

    אני הייתי מוותר גם על המחשב הנייד (והנייר עם העפרון). איכשהו תיעוד לא מסתדר לי עם מסע פנימי.

  • ניקיטה  On 28 באוגוסט 2008 at 9:39

    כידוע 'אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים' …איך אדם יכול לצאת למסע פנימי בשביל לצאת מעצמו, וכול זה לבד?
    האם מישהו באמת יצא למסע פנימי לבד ויצא מעצמו?
    האם שינוי של מקום פיסי ושיגרה פיסית משנה משהו בדפוסי התפיסה והמחשבה שלנו?
    האם המוסיקה של מינימל קומפקט יותר מעניינת או משהו בגלל שנעשתה מחוץ לתחום הפיסי המוכר?

  • יעל  On 28 באוגוסט 2008 at 19:13

    * האלבום "אהוד בנאי והפליטים" שיצא ב-1988 גרם לפורטיס את סחרוף (שהיו אז באירופה עם מינימל) להתחיל לחשוב שאולי יש קהל למוזיקה שונה בארץ.

    * פורטיס במשך שנים ארוכות היה אוהב לדמיין שהוא תייר בנסיעותיו בארץ, שהוא לא מבין את השפה על השלטים ומסתכל על המציאות סביבו בעיניים של זר.

    ואני מסכימה עם עמית, לפחות באופן חלקי – כיף שיש איתך מוזיקה ולעתים אתה מאוד זקוק לה, אבל בדרך כלל אני מטיילת ללא נגן או משאירה אותו בתיק. לעתים המוזיקה מנגנת בתוכך כל כך חזק, שאין טעם להפריע לה עם עזרים חיצוניים.
    (ולפטופ זה כבד. ובטח לא כלול בתקציב התרמילאי שלי)

  • אודיה  On 31 באוגוסט 2008 at 15:04

    יש משהו במסע,ובמיוחד במסע שמתחיל לבד,שמראה לעצמך -אותך.
    "בלבד הכי גדול אתה מוצא את עצמך".בגלל זה הצורך לצאת מהחממה שבנינו לנו-הרחוב המוכר,השגרה, הדעה שיש למוכר בחנות עלי.

    עמי,מאוד אהבתי את מה שכתבת.מניסיוני גם מסע מבאר שבע לתל אביב,או לחבל הבשור זה מסע, מה המיוחד שבחול? .

  • עמי  On 1 בספטמבר 2008 at 16:58

    עמית – אולי באמת לא הדגשתי את העניין, אבל המוזיקה היא אפשרות. חשוב שהיא תהיה זמינה, במיוחד בתנאי המזעור שיש היום. אין ספק שחשוב לא פחות להקשיב ללב, לים ולכאב ולפתוח חלון לרוחות הצפון (או הדרום, לפי מה שמתאים). וכן, כמו שיעל אומרת, לפעמים המוזיקה ממילא מנגנת חזק גם מבפנים.
    לגבי התיעוד – זו רק אופציה. וזה לא בדיוק תיעוד, אלא שימוש בניתוק הזמני מהסביבה כדי להתניע תהליך יצירתי.

    ניקיטה – כן, כמו הברון מינכאוזן שהציל את עצמו מטביעה בכך שמשך את עצמו החוצה מהמים בשערות ראשו, אדם יכול להתיר את עצמו, אבל מן הסתם יש מגבלות להתרה הזו. היציאה מסדר היום הקבוע שלך מאלצת אותך לבחור את פעולותיך. אתה נדרש למלא את היום שלך בבחירות שאינן מוכתבות מבחוץ, לא על ידי הבוס, ההורים, בני זוג, או כל לחץ חברתי אחר. (וכמה בחירות מוכתבות כאלה אנחנו עושים כל יום?)

    ולגבי מינימל, אני בהחלט חושב שלמוזיקה שלהם, יש ערך חופש מוסף, בשל העובדה שהיא נוצרה מחוץ למטריצה הישראלית ואפילו התל אביבית של זמנה. חברי מינימל בחרו להיות בשוליים כדי לא להתפשר אמנותית וגילו שאי אפשר להיות שוליים בת"א של תחילת האייטיז: או שאתה הופך לחלק מהזרם המרכזי, או שאתה עב"ם שאנשים מתבוננים בו בתימהון מהול ברחמים (ולא מקשיבים לך בכלל). תרצה או לא תרצה, אתה נאלץ לבחור. פורטיס לא רצה להיות "המשוגע". הוא רצה ליצור משהו משמעותי עבור קהל שירצה לשמוע, ושגם יאפשר לו לחיות מזה. אולי היום אפשר לעשות את זה גם כאן. בתקופה ההיא, זה היה פשוט בלתי אפשרי.

    וזו בעצם גם התשובה לאודיה. חו"ל הוא מקום שמאלץ אותך לראות דברים אחרת, ובגלל מחסום השפה, גם להתנסח בצורה אחרת. אם אתה מתחיל לתרגם את הדברים שאתה רוצה לומר כדי לתקשר, לאט לאט אתה תתחיל לתרגם גם את המחשבות שלך, גם את אלה שאין לך צורך לומר בקול.
    קשה להבין עד כמה השפה יכולה להיות מגבלה, אם שלא מנסים מדי פעם לעמוד מחוצה לה ולהתנסח בתחביר שלא עובד אצלנו בשימוש יומיומי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: