תל אביב נכנסת לטריטוריה דובית

הדברים הופיעו לראשונה ובגרסה קצת שונה ב"גלובס"

לפני שנשוב בקרוב אל הקלפיות כדי לבחור שוב בין שלוש מפלגות שמציעות בדיוק את אותו שום-דבר, ושלאחריהן צפויה שוב ממשלת כלאיים, שלא תתקדם לשום מקום, אולי כדאי לנסות ללמוד משהו ממה שקורה בבחירות הקרובות יותר, אלה של היום, בארה"ב ואלה של השבוע הבא, ברשויות המקומיות כאן אצלנו.

יתרונו המוצק והמרשים של ברק אובמה השחור וחסר הניסיון על גיבור השבי בווייטנאם, הסנאטור הוותיק מקיין, נחשב לפני כמה חודשים כהזיה פרועה, wishful thinking של כמה "ליברלים מנותקים". כל המומחים דיברו על מכשול גזעי בלתי עביר, על מגזרים שלא יהיו מסוגלים לתמוך באדם כמו אובמה, על כך שאמריקה עדיין לא בשלה לנשיא שחור.

 

אובמה יחלק את ירושלים?

אז מה קרה? יש להניח שהגזענים הלטנטיים לא ראו את האור השחור. חוסר הניסיון של הסנאטור מאילינוי, גם הוא מן הסתם, לא נעלם מעיניהם. אבל מה שהביא את הסחף לכיוון אובמה, הוא הקריסה שראינו בינתיים בשיטה הקפיטליסטית לעילא באימפריה של הדוד סם.

תאוות הבצע עלתה להם לראש והולידה את הבן הממזר שנקרא דה-רגולציה. החמדנות הפראית, שקיבלה שחרור מרסן הפיקוח, החלה למוטט הכל. משחקי הסאב-פריים של המגזר הפיננסי בארה"ב משכו בכוח את הכלכלה הריאלית למטה. התוצאות של ההרפתקנות הזו כפו על נשיא רפובליקני וקפיטליסט קיצוני כמו ג'ורג' בוש לעשות סיבוב פרסה מדהים ולהתחיל להלאים בנקים. תוכנית החילוץ של הממשל, שעיקרה העברה של רוב המגזר הפיננסי לידי המדינה תוך שימוש בכספי ציבור, אמרה לאמריקנים בעיקר דבר אחד: נכשלנו.

זו הסיבה שלאובמה, דווקא לו, יש משהו מסוג אחר להציע לאמריקנים. 

הבוחר האמריקני הסתכל על מגדל הקלפים של וול סטריט שנפל על ראשו והבין: מה שצריך זה נשיא אאוטסיידר, אידיאליסט, נטול קליקות בוושינגטון, כזה שלא נבהל כשהוא מואשם בנטיות "סוציאליסטיות", שהן תעמולת ההפחדה האמריקנית המשומשת ביותר, ה"X יחלק את ירושלים" שלהם. המחנה השמרני נמצא בנסיגה מכיוון שנמאס לאמריקנים לשמוע סיסמאות חבוטות ולהישאר עם דגל ביד, אבל בלי דירה ובלי עבודה.
 

אובמה נואם. בלי קליקות

 

התפקיד כבר לא בכיס

השמרנים בלחץ גם כאן. בתל אביב למשל. מה שהיה נדמה כעניין גמור עבור ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, הפך לשוק דעות בריא עם התמודדות אמיתית. דמוקרטיה ולא רק תפאורת קרטון של דמוקרטיה. חולדאי, האיש שזוכה לתמיכה פעילה של קדימה ושל העבודה ולתמיכה מהליכוד בעצם אי הצגה של מועמד מטעמו, מגלה בסקרים איך הוא מאבד גובה לטובת דב חנין, ח"כ מחד"ש, שאמור היה להיות מוקצה בכוח, מתוקף השיוך המפלגתי שלו.

 

איך זה קרה? חנין הפך לרלוונטי בזכות היותו דובר אותנטי של ציבור תל אביבי גדול, הטרוגני מכל הבחינות, כולל בנטייה המקורית של ימין-שמאל. לחולדאי היה נוח מאוד עם האדישים. כך הוא יכול היה לעשות בעיר כבשלו, עם מועצה שכולה קואליציה ועם שעשועי כאילו של דמוקרטיה מוניציפלית. אבל כל הסימנים מראים שהאדישות מתפוגגת.

 

שלט בחירות לדוגמה. ואם זה טרנד, שנתנצל על זה?

בייאושו, המחנה השמרני יוצא למלחמה להגנת הקיים: ח"כ שלי יחימוביץ', מצביעת חד"ש לשעבר, מסבירה לציבור שחנין מטיף לסרבנות ולא עומד דום בהימנון ולכן אסור שייבחר; חנוך מרמרי מסביר לצעירים הנלהבים שצריך להצביע "בעד" ולא "נגד", כלומר לחולדאי המוכר על פני הטריטוריה הלא-מוכרת שאליה לוקח אותנו חנין; ואבירמה גולן נתפסת לאיזה משפט נטול הקשר בסרטון בחירות ומסיקה שמדובר בתנועה המבטאת "נהמת לב", והיא מזהירה: "נהמות לב ידועות כמערערות הליכים דמוקרטיים", לא פחות. פתאום אזרחים שמגלים מעורבות ומנסים לשפר את חיי הקהילה הם איום על הדמוקרטיה.

 

מה לעשות במעטפה

ואם לא הבנתם את הרמז, פקחי עירייה נשלחים פתאום למטה חנין עם מצלמות, בנימוק של "עבודה שגרתית לצורכי חישוב ארנונה". לא ברור על מי החבר'ה האלה מגינים, אבל זה הולך להם. הסקרים מראים תזוזות טקטוניות מדי יום. קו ה-40% שמסמן ניצחון בסיבוב ראשון כבר לא יהיה כאן, בטח לא עבור ראש העיר. תראו מה שמשבר עמוק יכול לעשות אפילו בקרב אדישי תל אביב. 

 

חנין. הפקחים בדרך

 

התל אביבי – זה שהנוף נחסם לו, שהאוויר בריאותיו משחיר מפיח ושכיסיו מדולדלים משכר דירה מופקע (מילא פיקוח על הסכומים, מה עם פיקוח על תנאי האחזקה של הדירות, או עם טיפול במחלקי הדירות תאבי הבצע?) – התל אביבי הזה פתאום הבין מה אפשר לעשות במעטפה שהוא יחזיק ביד ב-11 בנובמבר.
 
לחולדאי נוח, לשר הפנים מקדימה, לח"כית הנמרצת מהעבודה, לנתניהו שלא צריך פעולת קמיקזה בתל אביב לפני הבחירות הכלליות שהוא כל כך בונה עליהן, אבל לתל אביבים לא נוח. מאוד לא נוח להם, כבר הרבה זמן לא נוח, אלא שעכשיו יש להם גם אופציה אמיתית להביע דעה ולשנות את הדברים.
 
זו הסיבה שבתל אביב, כמו באוהיו ובפלורידה – שתי השקפות מנוגדות עומדות זו מול זו. רמיזות ושקרים על חוסר פטריוטיות כבר לא עושים רושם על אף אחד. קריאת הגיוס האוטומטית של המחנה השבע, "הוא קומוניסט!" נשמעת כמו ציטוט מאסיפות בחירות משנת 1981. המילים האלה כבר לא מפעילות את הרפלקסים מפעם.

 

זה לא טרנד, טמבל

זה מה שקורה כשמי שנמצא למטה כבר מתקשה לנשום תחת המגפיים של אלה שיכולים למכור את מוזיאון תל אביב לזוג נדבנים ואת קו הרקיע של נווה צדק לכרישי נדל"ן. הבחירה בחנין אינה טרנד. זה לא שהוא משיח גואל, את התאמתו לתפקיד אפשר יהיה לבדוק רק בעתיד, ואף אחד לא תמים לחשוב שהכל יהיה חלק. לא כל הבטחה קל לבצע, ולא פשוט להיות בעמדה שבה צריך להניע את הדברים ולא רק לבקר אותם.

המצע של חנין והרצינות נטולת הפופוליזם של הדברים שהוא מציע רק ממחישים שמדובר באופציה שראוי לבדוק. הנימוק של חוסר הניסיון הוא אידיוטי, שלא לומר מעגלי. שהרי אם נבחר רק במי שיש לו ניסיון, נהיה אנוסים להצביע שוב ושוב בעד מי שכבר בשלטון. איכשהו, זה נשמע כמו סגנון חשיבה טוטליטרי למדי.

בשלב הזה, ולאור התנהלותו של ראש העיר המכהן, עדיפה בהרבה מועמדות מהסוג של חנין, שלא מביא איתו סחבקים עם אימפריית חניונים, שאין לו פטרונים שגרים במגדלי אקירוב. הוא לא צריך את התפקיד כדי לסדר משהו למישהו. חנין הוא פטריוט, ואם לדייק, חנין הוא לוקאל-פטריוט, והרי זה בעצם מה שהעיר צריכה בראשה.

 

עצם לעתיד

ועוד תקווה קטנה: אם תצליח ההתעוררות התל אביבית הזאת, הלוואי שהיא תסמן גם את סופה של האדישות שהחלה לתפוס גם בבחירות הכלליות. אם קריאת ההשכמה של תל אביב תשנה את העיר בעוד שבוע וחצי, נקווה שהיא תצליח להעיר עד 10 בפברואר את ישראל מתנומת הבובליל שלה. כי בחירות, אתם יודעים, זה לא ריאליטי. אלה החיים שלנו.