שני ספלים סדוקים, שבע שנים אחרי

 

התרבות שגדלנו עליה מלאה ברומנטיקה. רגש נוזלי, מטפטף. רגש שאפשר די בקלות להמיר למטבע עובר לסוחר. רומנטיקה מוכרת לא פחות מאשר סקס. וכמו שקיומו של סקס בחייך אינו הוכחה לכך שיש בהם גם אהבה, כך גם הרגשות המסווגים כרומנטיקה, לא תמיד מייצגים אמת גדולה מאחוריהם.
 
הסיפורים והשירים, הקולנוע וסדרות הנעורים בטלוויזיה, כולם מלמדים אותנו שרומנטיקה הוא רגש נשגב, שראוי להקריב דברים רבים עבורו. ברוב הפעמים, זוג האוהבים המושלם, הנפשות התאומות, נאלצות לעבור מסע מפרך אל מימושה של האהבה. וגם אז, רוב הסיכויים שזה ייגמר רע (ולא צריך דוגמאות, כמעט כל טרגדיה של שייקספיר או סיטקום אמריקאי מתאים לקווי המתאר האלה).
 
ההקדמה השכלתנית הזאת נועדה בעיקר לנטרל את הקיטש שקיים בדברים הבאים: היום לפני שבע שנים הגורל הפגיש אותי עם אהבת חיי היחידה והנצחית. באותו ערב קסום וגשום, גם אם לא יכולתי להבין זאת מייד, אבל זו הייתה נקודת המפנה לרוב הדברים הטובים שקרו בחיי.
 
בזכות אותו ערב, נאלצתי להרפות מהמנגנונים השכלתניים ומהתזות הגדולות. את הסלידה שלי מקיטש ומרומנטיקה השארתי לאנשים אחרים ולניסיון העבר שלי. האהבה בחרה בי ואני, הנוכרי הנצחי, מצאתי מקום שיהיה לבית. כי כן, שני שבורים יכולים ליצור שלם אחד. למדתי זאת בחיי שלי, ורק עליהם אני יכול להעיד.
 
פגשתי אותה וידעתי, כי כמו שדויד גרוסמן כתב, היא ואני שני ספלים שנסדקו באותו מקום בדיוק. לא תאומי נפש, גם לקיטש שלי יש גבול, אבל ניצולים מאותה סערה, שהכתה בזמנים שונים בשני אתרים שונים. אבל לסערה שם אחד, וגם טראומת הניצולים היא אחת.
 
ונכון, אהבה לא מרפאת את כל הכאבים ולא מכניעה את זכר הטראומות, אבל האדם שמכיר את המקום שבאת ממנו, משום שהוא בא ממקום דומה, הוא זה שיכול ללכת איתך הלאה, כי הרי הכלל הוא "דע מאיפה באת ואל תחזור לשם". כדי לקבל את הכוח להתקדם ולא לסגת אל חוויית הסערה, כדי להיות ספל ולא רק סדק, צריך לסמוך על אהבה כזאת, שבאה לפתע ונשארה.

 
בפרפראזה על המונולוג של מריון ("מלאכים בשמי ברלין"), מפסגות הקולנוע בעיני, אני יכול לומר את הדברים שעברו לי בראש אז, כשהערב הנעים והרגוע הפך למשהו שנספר לנכדים שלנו יום אחד, בעתיד:
 
אין סיפור גדול יותר מזה של שנינו, סיפורם של גבר ואישה.
זה יהיה סיפור על ענקים בלתי נראים שעוברים סיפור של מגילת יוחסין חדשה.
ראי את עיני, הן משקפות את ההכרח ואת העתיד של כל מי שסביבנו.
אמש חלמתי על זה, על האישה שלי, שרק איתה אוכל להיות בודד ולהיפתח אליה
להיפתח לגמרי, להיפתח לכבודה. להכניסה אל תוך חיי בשלמות. לעטוף אותה במבוך האושר המשותף.
 
עברו שבע שנים. אבל ידעתי כמעט מהרגע הראשון: היא האישה

מלאכים בשמי ברלין. אין סיפור גדול מזה

 
 
 

תודה שאת איתי

 

או במילים אחרות:

יום של חורף בחודש דצמבר חשוך ועמוק, אני לבדי, בוהה מחלוני אל הרחובות שנפרשים מתחת בוהה בשלג הטרי היורד לו בשלווה. אני סלע. אני אי בודד.   בניתי לי חומות, ומבצרים עמוקים ועצומים, אותם לא יוכל איש לחדור. אין לי שום צורך בחברות, חברות גורמת לכאב את הצחוק והאהבה שבה למדתי לתעב. אני סלע. אני אי בודד.   אל תדברו על אהבה, אך כבר שמעתי קודם את המילים; הן רדומות בזיכרוני. לא אחריד משנתם רגשות שמתו זה מכבר. אם לא הייתי אוהב לעולם לא הייתי בוכה. אני סלע. אני אי בודד.   יש לי את הספרים שלי ואת השירה שלי כדי להגן על עצמי; אני מסוגר בתוך השריון שלי, מסתתר בחדרי, בטוח כבתוך רחם. אינני נוגע באיש ואיש אינו נוגע בי. אני סלע. אני אי בודד.   וסלע לא חש כאב. ואי בודד אינו בוכה לעולם סיימון וגרפונקל, תרגום: אדוה ברנד