העיתונות המודפסת מאבדת עוד סמל (וכמה הרהורים על "חדשות" בעקבות מיברג)

המאמר הופיע לראשונה ב"גלובס" בגרסה מקוצרת

 

בשבוע שעבר נפל דבר בתולדות העיתונות המודפסת. ביום שלישי הודיעה קבוצת המדיה טריביון, המוציאה לאור שמונה עיתונים יומיים ברחבי ארה"ב והמפעילה יותר מ-20 תחנות טלוויזיה, כי היא מבקשת להכריז על פשיטת רגל, לאחר שהתברר להנהלת הקבוצה שהיא תתקשה לפרוע את חובותיה הרבים, שהיקפם כמעט כפול מערך הנכסים שלה.

ההודעה, יממה בלבד לאחר שפורסם כי החברה בודקת אפשרות לפנות להליך כזה, סימנה במובהק את סופה של העיתונות המודפסת כפי שאנחנו מכירים אותה. גם אם לא כל הבעיות של הטריביון קשורות לתחום התקשורת, והוא סבל ממינוף יתר באשמתו של בעל השליטה, סם זל, שזכה לכינוי המלבב "רקדן הקברים", העובדה שמו"ל העיתונות השלישי בגודלו בארה"ב, מוסד בן 160 שנה, מגיע לפשיטת רגל, אינה רק "עוד" חברה שנפלה חלל בשל מחנק האשראי והמיתון העולמי.

למרות פשיטת הרגל, שני העיתונים המובילים של הטריביון, ה"לוס אנג'לס טיימס" וה"שיקגו טריביון" לא צפויים להיסגר. כבר עכשיו עומדות כמה הצעות לרכישתם על שולחנו של זל. הרווחים שלהם אולי לא מה שהיו, אבל מדובר במותגים עם מוניטין מוכחים, וכמו המותגים של יצרניות הרכב מדטרויט, שגם הן מתבוססות בנתונים רעים ונזקקות לסיוע מיידי, השם שווה משהו, גם אם זה לא מה שהיה פעם. אגב, יומון אחד של הטריביון, "ניוזדיי", כבר נמכר לפני מספר חודשים, במטרה להקל את הנטל על יתר העיתונים בקבוצה.

זל, מיליארדר שעשה הון מעסקאות נדל"ן ממונפות, שיתף את יואב קרני בכתבה שהופיעה לפני כחודש וחצי ב"גלובס", באשר לתפיסה שלו את שוק העיתונות המודפסת. "הענף הזה מדשדש זה עשר או 12 שנה, בשעה שהעולם השתנה באופן דרמטי. הם לא השתנו כלל, אלא במובן זה שפיטרו אנשים. התפוצה פחתה והלכה, והם הוסיפו לפטר אנשים. הם לא שינו שום דבר, הם רק פיטרו, או השקיעו באיזה עסק אחר". זל, שלקח לא מעט חברות כושלות והעביר בהן מהלך אגרסיבי של התייעלות, ניסה את העניין גם בטריביון. "יש גודל שבמסגרתו עיתון יכול להיות עסק בן קיום", הסביר זל לקרני. "מה שאני מנסה לעשות זה ללוש מחדש את העיתונים האלה לכלל מערכת בת קיום".

אלא שעיתון הוא סמל, לא רק עסק. הנכס האמיתי של עיתון אינו רק בניין המערכת, ויהיה מפואר ככל שיהיה, כמו מגדל הטריביון בשיקגו נניח. אפשר למכור ולקנות את המגדל, גם העיתון יכול לעבור ידיים, אבל בסופו של דבר, כוחו נמצא באיכות ובסמכות שהקוראים מייחסים לאנשים שכותבים בו.

רק בדצמבר שעבר השלים זל את ההשתלטות על הקבוצה. השווי של הטריביון הוערך אז ביותר מ-8 מיליארד דולר, אבל המינוף של זל איפשר לו לבצע את העסקה מבלי להוציא את הסכום המלא. זל קנה אג"ח של הקבוצה והפך לבעל השליטה בזכות סכום קטן בהרבה מהשווי. בדיל מורכב, הבנוי על התחייבויות עתידיות, איל הנדל"ן הוציא מהכיס רק 314 מיליון דולר, והמינוף הארור סיבך את הטריביון בעוד כמה מיליארדים של אג"ח, שעכשיו אין מי שיפרע.
 

ליהמן של עולם התקשורת

כשיורד מסך על תקופה, זה קורה לאט והשינוי כמעט בלתי מורגש, עד שהוא הופך לעובדה. ההיסטוריה תמיד בוחרת בדיעבד בנקודה כלשהי, בהתרחשות ספציפית, שמסמלת את סופה של התקופה ואת השינוי. כבר היום אנחנו יודעים למשל, שאת המשבר העולמי הנוכחי יסמנו ביום שבו קרס בנק ההשקעות ליהמן ברדרס.

במהלך השנה קרסו בנקים אחרים, את הרעש הכי גדול עד אז, יצר בר סטרנס, שקרס חמישה חודשים לפני ליהמן, אבל כל מה שקרה לאחר ליהמן, כמו תוכניות החילוץ שארגנו ממשלות בכל העולם, והפחתות הריבית החדות, קרו רק כשהרעש שנוצר מנפילת ליהמן העביר לכל אחד מאיתנו, שמדובר בעניין שנוגע לכולנו. שזה לא "שם, באמריקה", אלא כאן, מאיים על מקום העבודה שלנו, על התכולה של הארנק שלנו. ליהמן קרס וכולנו נשמנו את האבק, ועוד נשאף ממנו במלוא הריאות.

הקריסה של הטריביון, המו"לית השלישית בגודלה בארה"ב, שמוציאה בין היתר את ה"שיקגו טריביון" ואת ה"לוס אנג'לס טיימס", משולה למה שקרה לליהמן בכל מה שאמור לגבי העיתונות המודפסת. אפשר לומר שהמצב של הקבוצה היה בעייתי בלי קשר לעובדה שהיא עוסקת בתקשורת המונים. והטריביון, כאמור, הוא גוף מהדור של ליהמן, שניהם הוקמו לפני בערך 160 שנה, שניהם שרדו משברים קודמים, כולל השפל הגדול ושתי מלחמות עולם, ושניהם פשטו רגל דווקא הפעם.

אפשר להאשים את איל הנדל"ן סם זל שהפך את החברה ליצור מת=חי, שנגאל מיסוריו רק בחסדי בית המשפט לפשיטות רגל, אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיפור המלא הוא, שיכול להיות שהעיתונות המודפסת, שמדממת כבר כמה שנים, הולכת לחטוף את מכת המחץ שלה מידיו של המשבר העולמי, שגם האופטימיים מגדירים כמשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. אז אולי הקריסה של הטריביון לא תמוטט עוד עיתונים בשיטת הדומינו, אבל המצב עוד צפוי לתבוע קורבנות. יום לאחר קריסת הטריביון, כבר הודיע גם ה"ניו יורק טיימס" שהוא מתכוון ללוות עוד כסף ושהוא נערך ל"תקופה מהקשות בתולדותיו".

בין הסיבות שניתנו לפשיטת הרגל של הטריביון נמנו גם הירידה בתפוצה ובהיקף הפרסום בעיתוני הקבוצה. זו כמובן אינה תופעה ייחודית לטריביון והיא מאפיינת עיתונים רבים שמאבדים קוראים לטובת האינטרנט, שבו כמעט הכל בחינם, ואפשר לבחור את התוכן באופן עצמאי, שלא לדבר הפלורליזם המופלא, שבזכותו כל אחד בוחר לדעת רק מה שחשוב עבורו ולהתעלם בקלות מכל השאר.

הסתגלות לעידן המקוון

בתקשורת המונים מדברים על תקופת הסתגלות שעובר כל אמצעי תקשורת כשנכנס לשוק אמצעי חדש יותר. העיתונות המודפסת, שנולדה במאה ה=16, שרדה את הרדיו והטלוויזיה שמקדימים אותה וזמינים ממנה, ועד עכשיו, היה נדמה שהיא מסתגלת גם לעידן המקוון.

לרוב העיתונים בעולם יש גם אתרים שמציעים תוכן בחינם, ושני המוצרים חיים בשלום זה עם זה, ואפילו משלימים זה את זה מבחינה מקצועית, יתרון המיידיות של האינטרנט משרת את המותג של העיתון, כאשר האתר שלו ממשיך להיות כתובת לקוראים ולמנויים, גם בשעות שבהן העיתון כבר הודפס והגיע אליהם, אבל הוא אינו כולל את החדשות שהתרחשו לאחר מכן.

המודל הכלכלי של העיתונות המודפסת ספג מכה קשה עם נפילת הטריביון והידיעות על מצבו הלא=מעודד של ה"ניו יורק טיימס". המדיה הישנה שוקעת ומפנה את מקומה לתקשורת בשני אפיקים חדשים: חינמונים והאינטרנט.

אולי החינמונים יציעו מודל חדש

"יש כמה תהליכים שקורים בעולם במקביל", אומר חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ" והיום העורך הראשי של הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן ובעל טור בשבועון "טיים אאוט". "ישראל היא קבוצת התייחסות מיוחדת בגלל השפה. אנחנו שוק מוגדר וסגור, ולכן אנחנו לא מגיבים למה שקורה בעולם המערבי בזמן אמת".

לדברי מרמרי, במערב יש צניחה בתפוצת העיתונים, בעוד שבעולם השלישי, הענף בפריחה. "הם נמצאים בשלב של ביעור הבערות, והדבר מוביל לעלייה בתפוצה. אנחנו לא חלק ממגמת העלייה, אבל גם לא חלק מהצניחה של העיתונות במערב".

תופעת החינמונים משקפת בעיני מרמרי את התמורה שעובר התחום. העובדה שהעיתון השני בתפוצתו בארץ, "ישראל היום", הוא חינמון, משקפת מגמה מסקרנת, שעתידה אינו ברור, אבל הוא עשוי לסמן את הכיוון העסקי של העיתונות המודפסת. "הם נכנסו בשלב מאוחר יחסית", אומר מרמרי, "אבל עם הזמן, העיתון של אדלסון יוכל להדביק את הפערים בתחום המגזיני. ואם מדברים על אינטרנט, אתר "הארץ" אולי לא יפרוץ דרך, אבל ייתכן ש'ישראל היום' הוא זה שיוכל להציע מודל כלכלי חדש. העיתון הזה הוא שחקן מרכזי במונחים של שינוי, מפני שהוא מגיע לקהלים שקודם לא נחשפו לעיתון".

אז מה גרם לאנשים האלה פתאום לקחת עיתון ליד?
"הקוראים משתנים עם הרשת. הם מפסיקים להאמין בעיתון אחד. הם לוקחים מידע ודעה ממקורות שונים, מוויינט ועד בלוגים. הצרכנים הופכים לסלקטיביים יותר. נגמר העידן שבו לקוראים היה עיתון אחד כל יכול שריכז עבורם את המידע בכל התחומים. החשיבות של עיתונים כאלה תלך ותפחת. אולי עיתון יהפוך לפלטפורמה לפרסום, אבל לא מכיסו של הקורא. ייתכן שכל העיתונים יחולקו בעתיד בחינם".
 

האם האינטרנט היה מציל את "חדשות"

לפני שבועיים, קיים רון מיברג בטורו ב"מעריב" אזכרה במלאות 15 שנה לסגירת העיתון "חדשות". במילים נוקבות, טעונות בכאב חי, כאילו רק שבוע עבר מאז, הוא קונן על העיתון שהיה ביתו. מיברג גם העלה במאמר תזה מעניינת: "עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את 'חדשות'", טען מיברג. "הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. קוראים גלשו ב'חדשות' לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל".

אי אפשר, כמובן, להעמיד את הדברים במבחן המציאות, אבל אין ספק שאם המשבר העובר על העיתונות המודפסת הוא כתוצאה מהסתגלות לעידן הרשת, ייתכן ש"חדשות" החזיק פורמט מנצח. מרמרי, גם הוא אחד מהעיתונאים והעורכים שעברו ב"חדשות", ושהיה, כלשונו, על הסיפון של "הארץ" כאשר האח הצעיר טבע, התייחס בטורו למותו של העיתון ולמאמר של מיברג בטון צונן ומפוכח מאוד. "סגירת 'חדשות' היתה קרובה ליותר לתוגת הפרידה בסוף מחזור של קייטנת מחוננים מאשר לאימת גיא ההריגה כמשתמע מהכתוב", העיר מרמרי על הסגנון המיברגי.

מרמרי דוחה את התזה של מיברג כ-wishful thinking. "עדיין אין מודל כלכלי שיאפשר לקיים עיתון רשת, כמו המודל שיש לעיתון מודפס", הוא אומרי. "נכון שהמודל הזה פגיע והוא רגיש למגמות בשוק הפרסום והמנויים, אבל זהו בסיס מוצק יותר להתנהלות הכלכלית שלו".

"אם כבר, אז להיפך; עיתון חזק יכול להפעיל בהצלחה לוויין אינטרנטי", אומר מרמרי. ומכיוון ש"חדשות" מעולם לא נחשד כעיתון חזק, ספק אם זה מה שהיה מציל אותו. "'חדשות' התחיל מוקדם מדי ונסגר מוקדם מדי", מעיר מרמרי על ההיפותטיות של ההשערה של מיברג.