זרועותיו של אב הרחמן – המשך הדיון על אביתר בנאי

הדיון חשוב וחשוב לי להמשיך לנהל אותו,

אז למטה למטה – התשובה שלי לכל המגיבים לפוסט הזה 

אחרי שולי רנד, ארז לב ארי, וכמובן אהוד בנאי ומאיר בנאי, הגיע תורו של אביתר. הגל של המוזיקה היהודית החדשה מלא בכל כך הרבה ניוון וחוסר כנות שפשוט קשה להקשיב לו בלי ציניות. לא במקרה המוזיקה הזאת נמצאת עמוק בתוך הפלייליסט. היהדות בגרסת הגיטרה החשמלית יכלה להיות מקור אור אמיתי, אבל החיבור שלה למיינסטרים ממחיש עד כמה יש בכל הגל הזה התרחקות מהאמת הפנימית אל עגל הזהב של הקונצנזוס.

כל הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף. אין יראת אלוהים במקום הזה, רק אהבה עצמית. אנחנו בסדר, למרות שפיכות הדמים מסביב, למרות האלימות והפריצות, למרות הטומאה והשררה. הכל בסדר, באמת. רבי נחמן אמר.

הציניות נמחקת 

אבל כשניגשים לאלבום של אביתר בנאי, הציניות נמחקת. זה הרגע שבו אתה מתחיל לבדוק את עצמך. הרי זה אביתר, זה שבעירתו הפנימית משתיקה כל ספק. הכנות והצניעות בהתגלמותה. היוצר בה"א הידיעה. ההבדל בין אביתר בנאי לרוב האמנים האחרים בגל הזה הוא המוניטין שלו.

בנאי. בעירה פנימית המשתקת כל ספק

בנאי הוא אמן עמוק שבעבר לא נרתע מבדיקת גבולות מוזיקלית וטקסטואלית. לא אחת הוא נחשב ליוצר שמדגים את האפשרות להיות בלתי מתפשר ונאמן לאמת פנימית ועדיין להצליח מסחרית. איכות אמנותית שאין סתירה בינה למכירות של אלבומי זהב ופלטינה.

עד האלבום הקודם, "עומד על נייר", בנאי היה באמת האמן הזה. תהליך ההתקרבות ליהדות היה גם שם. אבל היו גם סימני שאלה. הכתיבה שלו הייתה זרם תודעה של אדם ריבוני. כזה שיודע שנאמנות לעצמך חשובה יותר מכניעה למערכת של מצוות ואיסורים.

גם בנאי, כמו רוב האמנים של הגל הדתי החדש, מציע בעיקר נחמה. לא במקרה השיר הפותח נקרא "אבא" ובהמשך יש עוד אחד, "אב הרחמן". האמונה הדתית לפי בנאי היא התרפקות על כוח גדול ממך, כדי לשאוב ממנו פיצוי על הכאב שעברת עד שהגעת אל האמונה.

עטיפת הדיסק. התרפקות והקטנה עצמית

ההתרפקות הזאת מובילה כמעט תמיד להקטנה עצמית. חלק מהאמנים האחרים, כולל האח הגדול מאיר, הקטינו את עצמם עד שהעדיפו להלחין שירים שכתבו אחרים, "גדולים בתורה". למרבה המזל, אביתר לא ויתר על עצמו עד כדי כך. ועדיין, לא תמצאו באלבום הזה אפילו שיר אחד שאין בו איזה ציטוט מהמקורות.
 
בסופו של דבר ההקטנה הזאת משאירה אותך עם תחושה שהאמן שמדבר אליך איבד את עצמו בתוך ארון הספרים היהודי. כאילו הוא חושש שבלי איזה "יונתי בחגווי הסלע" השיר לא יחזיק מעמד. ככה, בין השורות, אתה קולט כמה האמן האמיץ הזה הפך "כלי לשליחותך", כמו שאמר רבי נחמן.
 

המורכבות האמיתית של החוויה האמונית

עבורי, הרפרנס האולטימטיבי לאלבום רוק דתי הוא "העבד", הפרויקט שהקליט שלום גד ב-2000 עם הרכב שכלל את טלי אלבז, אמיר זוסקוביץ' ואלי דראי. גד כתב, אבל ברוב השירים הוא נתן לחברים האחרים להוביל את הביצוע.

"העבד" מכיל את המורכבות האמיתית של ההוויה האמונית. השירים בו מהללים את אלוהים מבלי לחבוש כיפה, מצהירים על אהבת השם מבלי לנופף באצבע מאיימת על המאזין שאולי לא מרגיש כמוהם. "העבד" יצא לתוך חלל ריק מבחינת קהל. אף אחד לא חיכה לו ורוב אלה שנתקלו בו לא הבינו אותו, לפחות לא בהתחלה.

"לילה כיום יאיר" יצא לפני חודש וקצת כשכולו עוטה הילת קדושה ורשימה ארוכה של הזמנות מוקדמות. גם את המבקרים בנאי הצליח לשכנע. אפילו גל אוחובסקי, שמסתייג מאוד מכל הטרנד הזה, ובצדק, תיאר אותו כאלבום אישי וכקלאסיקה ישראלית.
 
אלבום שמתחיל ב"אבא", מסתיים ב"ארבעתנו" ובאמצע מציע את "עד מחר", שיר אהבה נפלא לאמא של הילד שלך, שעוד לא נולד – כל זה נשמע כמו חומר אישי מאוד. משהו שאפשר להתחבר אליו מייד, להתאהב בו, להפוך אותו לפסקול של חייך, גם בלי כיפה.

חיבוק לחובשי כיפה בלבד 

אז מסתבר שלא. בנאי מציע נחמה וחיבוק רק למי שמוכן לשים כיפה, להשלים עם הניכור הגובר שהוא מפגין כלפי היצירה הקודמת שלו, ובאופן כללי להסכים לאמנות שאין בה דקויות. ב"לילה כיום יאיר" הכל חד ממדי. השפה של האלבום הזה מבחינה בין אור לחושך כמו חרבו של לוחם במסעות הצלב.

כששלום גד כותב, "כשאני קם בבוקר אני מייד עושה כמה חטאים, ככה בלי לחשוב/ אחר כך אני גם מתחיל לתכנן אותם", הוא מדבר על מחשבה אנושית אוניברסאלית. כשאביתר בנאי כותב "הפעם אני לא לבד/ איזה קרב אלוהים, איזה קרב", הוא מכוון למקום שבו אין שאלות. הוא מתנער מהבדידות הקיומית, ומעמיד את החיים ואת כל משמעותם על דבר אחד: הדיכוטומיה הדתית.

האם אני טוב או רע, האם בחרתי בדרך הנכונה או שאני מתענה בייסורי שאול. אין באמצע, אין ספקות. יש רק מה שנכון לעשות ולחשוב, את מה שלא נכון פשוט שורפים.
מי שמגלה את האור, מסתבר, חייב להדגיש את האבחנה הזאת בין מה שהוא קורא אור לבין מה שמבחינתו הוא החושך. אין לו כבר ספקות, הוא יודע מה נכון ומי צודק, מה שנשאר לו זה רק להילחם ב"יצר הרע", שמפריע לו ללכת בנתיב המואר.

אז מה עושים? שורפים. ב"אותיות פורחות באוויר" הוא שורף את היומנים הישנים, אלה שמתעדים את החיים שלפני הבחירה באלוהים. אם הייתי דמגוג, הייתי מספר על האסוציאציה הראשונה שלי לגבי שריפה כזאת, אבל גם בלי ללכת רחוק, יש בדבר הזה משהו מאוד מקומם.

ההתנערות הזאת מהעבר הרי לא מחייבת התנערות מהתיעוד שלו, ואם אתה אמן, בוודאי ובוודאי שהדרך שעשית אמורה להיות יקרה לך גם אם נדמה לך שהגעת למחוז חפצך.
 

הלחנים כהיפוך למילים

ונדמה שכמעט לא אמרתי כלום על המוזיקה עצמה, על ההפקה. אני מודה שבשל חוסר הנוחות שלי מהמסרים של האלבום הזה, היה לי קשה לתת למוזיקה לדבר. הקשבתי לדיסק שוב ושוב כדי לנקות את ההשפעה הזאת ומצאתי כמה אוצרות נפלאים. "כל בוקר קצת", "עד מחר" ושיר הנושא, למשל.

ועם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהיופי הזה מגויס לטובת מסרים חשוכים, פשטניים, מקוממים ונעדרי דקויות. במילים אחרות, הלחנים של בנאי, במיוחד השלושה שהוזכרו, מייצגים את ההיפך הגמור של הטקסטים. קלאסיקה ישראלית עכשווית? לא אצלי. לא על המדף שלי, במקום שבו עומדים אלבומים מלאי אהבה ומלאי אלוהים באמת, כמו "העבד".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ב  On 22 באוגוסט 2009 at 6:49

    אתה רוצה שאביתר בנאי יהיה דתי מסוג אחד, אבל הוא דתי מסוג אחר, אתה יכול לאהוב את זה או לא, אבל להודות ההסתייגות שלך היא לא הסתייגות מהמוסיקה שהוא יוצר אלא מאבייתר בנאי עצמו והדרך בה בחר לחיות את חייו
    .

  • דובי  On 22 באוגוסט 2009 at 6:51

    "לא מאמין שיבוא שלום כל עוד
    יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה".

  • כּ  On 22 באוגוסט 2009 at 8:01

    הוא מביע את חיפושיו אחרי אבא, את רצונו ליפול לזרועותיו. אין כאן אדם שמציג את עצמו כמי שכבר מצא פתרון, שמתערסל לו לנצח בזרועות אבא ואין לו יותר בעיות בחיים. יש אדם שמבטא כמיהה חזקה להגיע למנוחה והנחלה. ביטוי של רגש בסיסי כלשהו הוא לא עניין שטחי או סכריני, גם אם אתה לא נוטה להזדהות איתו כי אולי אצלך הרגש הזה לא חזק כל כך.

  • רפרם  On 22 באוגוסט 2009 at 10:08

    אתה אומר דברים מעניינים. הכל הרי קשור לדרך אמיתית
    רוב "החוזרים" בתשובה לא ממש חזרו למה שהיו פעם או לשורשים של אבותיהם ולא יצרו מאותו מקום אמיתי.
    רוב אותם "חוזרים" חזרו לסיפור החדש שהומצא כאן בישראל, מין אורתודוקסיה מזרח אירופאית שמקדשת הרבה דברים ורק לא את המסורת בעצם

    אף אחד מאלו שהלכו לכיוון הברסלבי לא הגיע משם בעצם, כלומר אין כאן אלמנט של חזרה.
    הניכוס של "היהדות" על ידי אותם אלמנטים שמבכרים לבוש שחור, הוא תופעה זמנית ותו לא. נותנים לה יד גם אלו שנמצאים במעגל היהדות, אך משום מה חושבים עצמם רחוקים ממנו יותר מאותם לובשי שחורים.

    ואני גם מדבר על המעבר של בנאי לכיפה שחורה, שהיא יותר מצהירה על שייכות לקהל מסויים מאשר בחירה תמימה אחרת.

    גם פה אנחנו נופלים בהגדרות. יש אלוהים, אין אלוהים. עם כיפה, בלי כיפה. שום דבר לא ישנה את העובדה שבנאי עבר לנראטיב ישראלי שקשור לברסלב ושנוצר כאן בישראל. זה ודאי מתחבר אצלו למסורת שהוא מכיר אולי מסבא שלו, אבל אין בינה ובין אותה מסורת הרבה במשותף.

    הישראליות יצרה את החילוניות והיא גם יצרה את הברסלביות והחרדיות המוזרה. ואותם יוצרים נעים רק בין אותם קטבים.

  • איילת  On 22 באוגוסט 2009 at 10:21

    יש משהו מאוד לא אמין בזה שזה נהיה כמעט טקס קבוע אצל זמרים. קודם הפריצה, ושניה אח"כ הם מתחזקים ומתחילים להוציא אלבומים של שיר אבן-גבירול. ומה שעוד יותר מוזר זה שבדיוק בשלב הזה הם מקבעים את מקומם בפלייליסט ובקונצנזוס עוד יותר אפילו, ולא נותר אלא לחשוד שנורא משתלם להתחזק ולחזור בתשובה. בעיניי יש משהו לא אמיתי במשחק 'שבע התחנות' הזה שכבר כל כך הרבה אומנים עברו כאן. מבחינתי, עם כל ההערכה האומנותית לאביתר בנאי ולטובים כמוהו- יש בזה משהו גימיקי, ממאיס. לא מאמינה להם שהם גילו משהו ששם אותם במקום טוב משלי או יודע יותר, ואני ממשיכה לשפוט אותם בכלים של מוזיקאי טוב או לא, כל שאר סממני היהדות והאמונה שהם מאמצים לא מעניינים אותי, לא עושים עלי רושם.

  • נועם  On 22 באוגוסט 2009 at 11:32

    הקפיצה לארון היהודי משטחת ומרדדת את כולם (כמעט). פתאום הכול נופת צופים ושמן זית, והחיים עצמם נעלמים ואינם.
    דוגמה נגדית נהדרת היה מאיר אריאל, שגם כאשר פלירטט עם הדת לא שכח לרגע את החיים כפי שהם, על כל מורכבותם.

  • יעל אוסטרליה  On 22 באוגוסט 2009 at 13:07

    אתה מזה מדבר שטויות
    אביתר בנאי כמעט ולא שינה את סגנון שיריו
    אז אולי הכניס כמה מילים שקשורים לדת
    אבל אני ראיתי אותו וכל סוג של קהל אם זה דתי או חילוני עדיין מאוד אוהבת אותו
    הוא רק הוציא תקליט ומכבר עשרות עותקים
    נראה לי שאתם ממורמרים בהצלחתו
    וחבל שכך

  • ב  On 22 באוגוסט 2009 at 15:40

    איילת, אם את חושבת שמישהו יבחר לחזור בתשובה כדי למכור יותר עותקים את כנראה קצת, טיפל'ה, פסיכית.

  • ארנון  On 22 באוגוסט 2009 at 15:53

    שאיבד את עצמו, כמו רבים וטבים לפניו, בתוך ההבל הזה שנקרא דת. אם הוא רק היה יודע שאין אלוהים ואין בשמיים שום אבא שישמור עליו, אולי היינו זוכים לאלבום הרבה יותר חד ופחות סהרורי (טקסטואלית).

  • איילת  On 22 באוגוסט 2009 at 16:07

    אם תצליח לסמן לי איפה כתבתי משפט כזה, אני אשמח להתדיין איתך. עד אז, חפש.

  • ב  On 22 באוגוסט 2009 at 16:30

    "לא נותר אלא לחשוד שנורא משתלם להתחזק ולחזור בתשובה."

  • אביבה  On 22 באוגוסט 2009 at 17:51

    שלא הצלחת להקשיב. כי הוא הוציא יופי של אלבום. אביתר, כמו מאיר בן דודו, הרי גדל בבית שהיו בו זמירות שבת וסלסולים וטעמי מקרא, ולכן הוא לא גילה שום אור (והוא גם לא ברסלבי אם אינני טועה), רק התקרב קצת יותר למה שהכיר מזמן. ייתכן שמי שגדל כך (כמוני) ולא בבית חילוני, לא חווה את הזרות שאתה חווית בזמן ההקשבה.

  • איילת  On 22 באוגוסט 2009 at 18:00

    לקרוא את דבריי אני יודעת, אבל אני יודעת גם מה כתבתי, ולא כתבתי שם ש"חושבת שמישהו יבחר לחזור בתשובה כדי למכור יותר עותקים", כתבתי שזה משתלם כי כמו שאמר עמי הקונצנזוס מחבק אותם מיידית, אבל יש הבדל בין מה שכתבתי לבין הפירוש שלך. לא כתבתי שזה חלק מהשיקול שלהם או שזו הסיבה בגללה הם בוחרים לעשות זאת. איך שלא יהיה, צורת הביטוי שלך מיותרת. יש פה מספיק אלימות, אין צורך שתוסיף.

  • ב  On 22 באוגוסט 2009 at 18:45

    היינו הך, בעיני, השתמשת בביטוי "משתלם" ואחר כך את טוענת שזה לא חלק מהשיקול.
    בכל מקרה, בתגובה שלך יש מספיק התנשאות בורות ופחד מכל מה ששונה ממך גם בלי המשפט הזה.

    מתנצל על הביטוי "פסיכית".

  • ניבה  On 22 באוגוסט 2009 at 19:30

    יש לי את כל התקליטים של אביתר בנאי אפילו את התקליט השני הנידח יותר. ככה זה כשאוהבים אמן, קונים כל מה שהוא מוציא אפילו אם הוא חזר בתשובה. אני חושבת שגם התקליט האחרון שלו מצוין, אני חושבת שהניתוח שלך עמי נגוע בכך שאתה לא מסכים עם אביתר אידיאולוגית ושאתה פשוט מעריץ שרוף של שלום גד. אני מסכימה איתך שמדובר בתקליט קצת פחות טוב מהתקליטים הקודמים של בנאי. נראה לי שהחיפוש מבעיר את היצירה, והוא מבעיר אותה גם בתקליט הזה בקטעים שבנאי מחפש, שהוא חש ש"עדיין לא העביר את כל הארגזים", הבעיה היא שהמציאה כנראה, אולי כמו גם ההתברגנות (התנחלות, הקמת משפחה) אינם טובים לבערה היצירתית.

  • ב  On 22 באוגוסט 2009 at 19:47

    אגב, עמי, ציפיתי להרבה יותר מאדם שאוהב את "ניו אורדר"

  • סופי  On 22 באוגוסט 2009 at 20:11

    לא להציג את דבריך כאמיתה כללית, אלא להנכיח את המצוקה האישית שלך לנוכח התכנים הללו, שהיא אינה המצוקה של המוסיקה או המילים השלובות בה – כי אין כל בעיה עם אביתר בנאי ומטבע הדברים כאשר אתה ניגש להקשיב לאמן, אתה חודר אל עולמו הפנימי, שייגע בך רק אם ישנו חיבור בינו לבינך. במקרה הזה הבהרת היטב שאין חיבור, וזה כמובן חף מפשע, אבל אין פירוש הדבר שהיוצר נכשל, וגם אתה לא יכול לכפות על עצמך אהבה שאינה נובעת מאליה… ולכן, אולי מוטב לכתוב ביקורות מוסיקה על יוצרים שנוגעים בך ולא על אלה שלא, כי אז זהו רק דיווח על הריחוק האישי שלך, שלא קשור למוסיקה במאום.
    כי לא קם כל גשר שיוביל בינה ובינך.

    בסופו של דבר מי שאינו דתי לא יוכל להבין לגמרי, במיוחד כאשר היצירה נחצבת מן האמונה יותר מכל.

    אביתר בנאי הוא יוצר מופלא ואם תגיע להופעות שלו תחזה באישיות מורכבת של ממש.. מתריסה ומופנמת ומלאת חום וגם ריחוק… הדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים.. והמאבק נמצא תמיד, גם בלב האיש המאמין, והדבר ניכר מאד באביתר בנאי, שלמרות שהצטרף לקהילה גדולה, עדיין הוא יחיד ומיוחד ונבדל, על כל הקושי שכרוך בהיותך שונה מאד מסביבתך…
    ויש לתת על כך את הדעת.

  • דודו כהן  On 22 באוגוסט 2009 at 22:43

    אתה מאשים את בנאי בסוג של שטחיות, ובעצמך מפגין אחת כזו.
    הביקורת שלך נובעת ממקום אחד, בוא נודה: חוסר חיבה מופגן ליהדות. היהדות יכולה לבוא בחשבון מבחינתך רק כשהיא נמצאת במקום של "העבד" (כלומר, לא יהדות במובן המקובל והרחב שלה), אבל אתה מסרב לקבל אותה מוזיקלית כשהיא מגיעה מאומנים שאשכרה מקיימים תורה ומצוות. השם ישמור.

    כאדם מאמין, אני מקפיד שלא להיות אוטומטי כלפי כל אלבום בעל ניחוח יהודי. לא מעט אלבומים מהגל האחרון (אהוד בנאי, מאיר בנאי) זכו לביקורות לא ממש חיוביות מכיווני, בעוד שאלבומים חילוניים למהדרין נשפטים אף הם בקנה מידה שאינו תואם בהכרח את השקפת העולם שלי. נכון שיש נטייה טבעית, אבל אני משתדל "ליישר" אותה ולהיות הוגן כלפי כולם.

    לא נראה שבביקורת הזו עשית את זה. אתה מלא טינה כלפי אותה קבוצה עלומה שנקראת "הדתיים", מודה בכך לקראת סיום הטקסט, מרמז לאירועים החדשותיים האחרונים על מנת "להוכיח" עד כמה היהדות לא עונה על הציפיות (ומתעלם מהכלל הפשוט – דתי הוא מי שמתנהג כדתי, לא מי שמתלבש כדתי), ובכלל לא משתדל להפגין הגינות מוזיקלית-ביקורתית.

    בנימה אישית יותר אני יכול לספר שביום שלישי האחרון נפגשתי לראיון מרתק עם בנאי. הוא אדם מקסים, שלם, ובעיקר כנה עם עצמו. לעומת זה היה קשה לי לקרוא את כוס התרעלה ששפכת עליו. האם זה האדם שאיתו נפגשתי בשבוע שעבר, או שמא מדובר במקרה הקלאסי של מבקר דשן שיושב בכורסתו, טווה תיאוריות על אחרים, ולא מרגיש חוסר אחריות להפיץ אותן לכל עבר?

    מבחינת בנאי, הוא מצא את המסלול שלו. אתה יכול שלא להצטרף אליו, אבל אל תזלזל בו ולו לרגע. זכותו לשלב בשירים ציטוטים מהמקורות – אוצר חכמה של ממש, לדעתו – וזכותו לשנות קו וסגנון. הדיסוננס בין המסקנות הרדיקליות שלך עליו לבין האדם עצמו נראה לי תלוש בעליל. קצת זהירות וצניעות בביקורת עוד לא הרגה את אחד, נדמה לי.

  • רפרם  On 22 באוגוסט 2009 at 22:52

    כדי שלא אצא חסר
    אני מאד אהבתי את הדיסק החדש של אביתר
    הביקורת שלי היתה על ה"חזרה" לכאורה

    ואני בטוח שהמוזיקה היתה טובה יותר אם היתה כאן חזרה של ממש

    דוקא הפרויקט של ברי ואבן גבירול שמוזכר כאן, ושגם הייתי מעורב בו, בא ממקום אחר לחלוטין. חזרה אמיתית בעיניי

  • איתי כ.  On 23 באוגוסט 2009 at 0:01

    רפרם, ההעזה שלך לשפוט את כנות החזרה בתשובה של בנאי ועומקה היא חוצפה ממדרגה ראשונה.

  • תמר  On 23 באוגוסט 2009 at 1:15

    הוא אחד מהיוצרים האיכותיים והמאוזנים ביותר ששמעתי. איכותית מכוון שהיא אונברסלית וחוצה מגדרים חברתיים, מאוזנת מכוון שלמרות שבאה מן הגבהים היא מובנת ונקלטת, זו הפשטות הגאונית שיחידי סגולה מקבלים אותה

    יצירתו המוסיקאלית היא על זמנית ונבואית ממש
    ההתעררות הרוחנית שלו אינה נסיגה אל הסם הדתי
    אלא התפתחות הכרחית באבולוציה של התודעה האנושית, זו שבאה
    לחבר אותנו אל השלב הבא, כמובן שקשה לדמין מציאות שכזו ואף לקבל אותה, באופן טבעי קל יותר לקבל את מה שברור ידוע ומובן.

    אביתר חש בתוכו את המקור הנקי, הוא תמיד יצר משם, המקור תמיד עבר דרכו יותר טוב מאחרים, בגלגולו הנוכחי הוא נוכח ומאמין במקור הזה, מקור האהבה ומקור
    הבריאה, מקור היצירה, מקור הלב והנשמה

  • שועי  On 23 באוגוסט 2009 at 2:16

    קודם כל על ההשוואה בין ' פרוייקט העבד' של שלום גד ובין האלבום האחרון של אבייתר

    אדון עולם אני חייב להודות…
    איזה אלבום קטן ומבריק

    על שיר מתוכו כתבתי כאן:
    http://www.notes.co.il/shoey/49038.asp

    כמי שעבר סוג של תהליך כזה עוד לפני אביתר
    ונכח בהופעות הראשונות של אביתר ב-1997-1998 כדתי (כובע ברט וציצית) די בודד בקהל, אני יכול לומר כי גם אני די נחרדתי מ'יונתי בחגווי סלע בסתר המדרגה' מפני אני מצפה מן האיש ליצור ולא לשעתק פסוקי שיר השירים

    אני תמיד מקווה כי עוד כמה שנים נזכה לשמוע אביתר שיכול להיות דתי מאוד מחד גיסא, אבל גם יוצר מאוד וחדשן מאוד מאידך גיסא. מעולם לא הבנתי מדוע הדברים אמורים לסתור זה את זה.

    אני מסכים עם לא מעט מן הדברים שהשמיעו רפרם ותמר מעליי.

    הביקורת על האלבום מוצדקת. אבל צריך לעבור תהליכים מסוימים על מנת להבין עד כמה 'אב הרחמן' (זה כמו לקפוץ מצוק) אינו טקסט מגויס אלא טקסט אישי מאוד. בזהות המתחלפת, כאשר אינך יודע עדיין לאן מועדות פניך, בתוך התהליך, וכבר אינך יודע לאן אתה שייך, ישנו מומנט מסוים של קפיצה מצוק, ממש.

    תודה על רשימה יפה.

  • גלעד סרי לוי  On 23 באוגוסט 2009 at 5:45

    אני לא מסכים עם מה שאתה כותב, וכבר הרחיבו אחרים

    אבל אני חייב לומר שהתרשמתי מהדיון שאתה מנהל פה, יחד עם החולקים משמעותית על דעותיך.

  • שרון רז  On 23 באוגוסט 2009 at 9:39

    הביקורת שלך מעניינת, מקורית, מנומקת, כנה ואמיצה
    אינני מסכים עם כל מילה שלך כאן אבל אולי באופן כללי מאוד כן
    בכל אופן אני אוהב את אביתר בנאי ומעריך אותו מאוד, התקליט החדש פחות טוב מהקודם, לצערי, הרבה פחות טוב מ"עומד על נייר" שהוא אחד הדיסקים הטובים ביותר שאי פעם יצאו בישראל

  • רפרם  On 23 באוגוסט 2009 at 10:59

    לא שפטתי את הכנות. בנאי בהחלט עשה מהלך מסויים, מי אני שאשפוט אותו על המהלך הזה
    דיברתי על משהו אחר לחלוטין

  • נועם  On 23 באוגוסט 2009 at 11:23

    ראשית – תודה ליעל אוסטרליה. פקחת את עיני. אשתדל לא לדבר שטויות יותר.

    אלה שמגינים בלהט על הטרנד הדתי, של החזרה בתשובה של אמנים בישראל, מוזמנים לבחון את יצירתם של אלה לפני ואחרי המהלך. במקרים קיצוניים נפסקה היצירה בכלל, ובמקרים פחות קיצוניים היא נעשתה הרבה פחות נועזת ומעניינת.

    אמנם נכון שאין קשר הכרחי בין דתיות ובין הגבלת היצירה, אך במציאות הישראלית משום מה זה מה שקורה. על תחומים שלמים לא נוח פתאום לדבר, הכנות נפגעת וכמובן הפתיחות.

    אשמח לשמוע על דוגמאות שבהן חזרה בתשובה יצרה אצל אמנים שעברו תהליך כזה אמנות משובחת יותר (אני מתכוון לאמנות יוצרת, לא לביצוע של פיוטים וכדומה).

  • יעל אוסטרליה  On 23 באוגוסט 2009 at 13:42

    נועם הציניות שלך עושה לי טוב 🙂
    ואני עדיין חושבת שאתה ממורמר זה הכל
    יום נפלא לך

  • אריק פ.  On 23 באוגוסט 2009 at 21:37

    הלחנים מאשר המילים. על אף שאני "חוזר בשאלה" (לא כל כך אוהב את המושג הזה),
    אני דווקא אהבתי את רוב הטקסטים באלבום הזה, ולמרות שאני לא מסכים עם חלקם, אני מכבד את דעותיו ואין לי שום בעיה אם הוא מעוניין לשרוף את עברו בכדי להתחיל מחדש. לפעמים זו הדרך היחידה. הבעיה היא הלחנים והעיבודים. קשה לי לשמוע אלבום שלם על מי מנוחות. לא היה מזיק פה גיוון בשירים. זה פשוט נשמע יותר מידיי "נחמד" ורגוע . בכל מקרה דיסק חביב ביותר אם כי רחוק מלהיות קלאסיקה.ואפרופו קלאסיקה, מתי נזכה לראות ביקורת על הקלאסיקה האמיתית שיצאה השנה "תפילה ליחיד" של אביב גדג?

  • עמי  On 24 באוגוסט 2009 at 0:54

    תגובות – אחד אחד

    ל-"ב":
    מוזר שלא הצלחת להבין, אין לי שום ויכוח עם הדתיות של אביתר. אני יודע שהאבחנה יכולה להיראות מלאכותית, אבל הדיון הוא על היצירה שלו, לא על האמונה שלו. אין לי שום כלים או יומרה למדוד את האמונה של אביתר ואני לא חושב שזה משנה בכלל. הוא הוציא דיסק והדיסק מעורר שאלות מסוימות שראוי לדון בהן.

    אני חושב שאופי הטיעונים שלי מוכיח את טוהר הכוונה שלי בנושא הזה. עם זאת, לא מפתיע שהטענה חוזרת שוב ושוב בתגובות. כאשר לא רוצים או מסוגלים להתמודד עם הטיעונים שלי, הולכים על הדרך הקלה: להסביר לי שאני לא יכול לבקר את בנאי, כי זה בעצם לבקר את הדתיות שלו, והרי כבר למדנו ש"פגיעה ברגשות" זה טיקט דתי שהכי ממהרים לשלוף.

    ל-"כּ":
    הרגש מכור לי ואני לא מזלזל בו. יש לי בעיה עם אמן שהצורך שלו הוא "ליפול לזרועותיו של ישות גדולה ממנו שתיטול ממנו את כל המועקות. ואם כבר, זו בדיוק הדת שנמכרת אצל המחזירים בתשובה – תעשה תשובה, תקבל שלווה. מעבר לזה, הכמיהה של בנאי למחנוה והנחלה כפי שהיא מתבטאת בשיר היא כשל אדם שיצא כבר לדרך והוא יודע שאין לו דרך חזרה. הוא צריך את ה"אבא" שיבטיח לו ש"למסע הזה יש סוף טוב".

    למרות מה שכתבו כאן אחרים, יש לי היכרות לא רעה עם היהדות. ממה שאני למדתי, הבחירה באלוהים תוך ניסיון לחלץ ממנו הבטחה שאמונה שלמה וקיום מצוות מספקות גאולה בחיי העולם הזה היא סוג של כפירה בעיקר.

    לרפרם:
    אמרת דברים נכונים מאוד בעיני על מהות החזרה בתשובה ועל הסממנים החברתיים שלה, שנוצרו בישראל והם תלכיד של תופעה ישראלית-מזרח-אירופית שבאמת בינה לבין השורשים האמיתיים של משפחת בנאי אין (כמעט) ולא כלום.

    לאיילת:
    אני לא רואה בעיית אמינות בתהליך ההתחזקות. מה שאני מצביע עליו, בין היתר, הוא שהקונצנזוס בוחר לחבק את האמנים האלה ויש לכך סיבות מאוד עמוקות, שנדרש יותר זמן ואורך נשימה כדי להסביר אותן (התיאוריות של אסכולת פרנקפורט יכולות להיות התחלה טובה).

    מה ש"נורא משתלם" הוא לא החזרה בתשובה או אורח החיים הדתי, אלא ההחצנה שלו בתוצרים תרבותיים שפתאום מתקבלים לתוך הזרם הכללי בלי שום בעיה. וכמו שנועם מציין ובצדק, יש סיבה שאת הטקסטים היהודיים של מאיר אריאל (אריאל שלפני ההתבטאויות המקוממות נגד ההומואים), אי אפשר למצוא גם היום בתוך החיבוק שהוא זוכה לו בערוצי התרבות המרכזיים. "שיר המקצוע" או "בס בבלון" הם לחלוטין מחוץ לטווח השמיעה.

    אפשר רק להבין מזה ש"פרס המתחזק המחובק" של הזרם המרכזי הולך תמיד למי שלא באמת מעלה תהיות תיאולוגיות של ממש. זו הטענה שלי: לא פלא שמחבקים רק את מי ששופך עלינו שמן זית זך.

    ליעל אוסטרליה:
    פעמיים טרחת להגיב כאן ולהסביר, לנועם כנראה, אבל גם לי, אני מניח, ש"אני מדבר שטויות" ושאני מתקנא בהצלחה של אביתר בנאי. הייתי נכנס איתך לוויכוח ומעלה טיעונים ומראי מקום מתוך מה שכתבתי בפוסט הזה ובמקומות אחרים, אבל איך נגיד את זה –
    מעבר לבעיית הניסוח הקשה שלך ולקושי שלך בהבנת הנקרא, משפט אחד את תביני בקלות – את פשוט מדברת שטויות.

    לאביבה:
    קצת מפליא אותי הפטרנליזם הזה, שהופך את היהדות לזמירות שבת וסלסולים. נתחיל בעובדות הכי פשוטות: מאיר הוא לא בן דודו של אביתר, הוא אחיו הגדול. הזמירות שאת מדברת עליהן ועוד מסבירה לי ש*אני* לא הצלחתי להקשיב, מראות שמי שלא הקשיב לדיסק זו את.

    אפילו השיר "כוכבי בוקר", שמבוסס על פיוט של ר' שמעיה קוסון, אינו "זמירות שבת", אלא שיר שנועד להשכים את המתפללים לסליחות בחודש אלול. קצת מצחיק שאת מאבחנת אותי ומסבירה לי שחשתי זרות בעת ההאזנה, בגלל היעדר של רקע דתי בחיי.
    בואי נגיד שלמרות שלא גדלתי בבית דתי, הכרתי מקרוב את בית הכנסת (טריפוליטאי, אגב, אם זה מחזיר לי מבחינתך ומבחינת דודו כהן את הזכות להביע הסתייגות מההתבטלות הזאת בפני כל שיר שמזכיר למאן דהוא זמירות שבת). אני חושב שאם הייתי דתי הייתי נעלב מהטון הזה. דווקא בגלל שיהדות בעיני היא הרבה יותר מזמירות שבת, אני בא בטענות לרידוד הזה כשאני נתקל בו.

    לניבה:
    דווקא הציטוט שהבאת מדגיש את היעדר החיפוש. הוא אמנם "לא העביר את הארגזים", אבל ברור שהוא כבר העביר חלק, ולכן יש לו כבר "דירה חדשה" שבסופו של דבר לשם יעברו כל הארגזים (חוץ מאלה שהם טומאה, ולכן צריך לשרוף אותם, כמובן).

    לגבי היחס שלי לשלום גד – יש לי מקום לכולם. אין לי בעיה לשים את אביתר על אותו מדף, אבל יש לי סטנדרטים. אני חושב שהקדשתי יותר מעשר האזנות ויותר מ-800 מילה כדי להסביר ולנמק את ההסתייגויות שלי, וכן, אני חושב שהרפרנס של "העבד" מאוד רלוונטי, משום שהוא מוכיח שאפשר אחרת. במקום שבו זורחת יצירה דתית ומלאת אור כמו "העבד", דיסק כמו "לילה כיום יאיר" צריך לעמוד בפינה.

    לדודו כהן:
    אתה כותב "הביקורת שלך נובעת ממקום אחד, בוא נודה: חוסר חיבה מופגן ליהדות". לא יודע איך הגעת למסקנה המשונה הזאת, אבל ברור שהיא מקלה עליך לבסס את הטיעונים שלך. מה שיותר מרגיז הוא החוצפה שלך לקבוע מהי "יהדות במובן המקובל והרחב שלה", זכות שכמובן שמורה לך, אבל אסורה עבורי.

    כשאתה מדבר על צניעות וזהירות בביקורת מצד אחד מצד שני מוכיח כל כך הרבה פטרנליזם מהסוג הממסדי-דתי, הרי שאין לי שום דרך לגרום לך לנהל איתי דיון נקי מ"מטענים רגשיים". אם יש ממסד שקובע מהי יצירה דתית מספיק – עם הממסד הזה ועם חסידיו אין שום פתח לדיאלוג, ולא בגללי.

    מי שרוצה לנהל דיון, והפוסט הזה נועד כדי לקיים דיון, חייב לקבל את העובדה שאין רק זרם אחד ביהדות. וכן, "העבד" הוא דיסק דתי לגמרי. אין בו פרובוקטיביות או התרסה כלפי האמונה שלך כמו שאני מבין אותה (ותקן אותי אם אני טועה). אני חושב שבשורה כמו "בורא עולם אני חייב להודות שאתה נותן לי כוח כשאני צודק ולוקח אותו כשאני טועה", יש יותר יראת השם מב"לילה כיום יאיר" כולו, ואולי אני אתפנה לכתוב פוסט נפרד על הפער הזה.

    ולאריק פ.:
    מסכים איתך לגבי "תפילה ליחיד" ואני מודה שבמובן מסוים רציתי לכתוב על "לילה כיום יאיר" לפני שאני פונה לכתוב על האלבום של גדג'. זה היה קצת ניקוי השולחן המטאפורי וקצת הקדמה לדיון על המוטיב הדתי ב"תפילה ליחיד"

  • שמיים  On 24 באוגוסט 2009 at 1:53

    ברשותך אצרף את דעתי:
    כתבת שחלק מהאומנים האחרים הקטינו את עצמם מאוד עד שהלחינו שירים של אחרים.לדעתי אין כאן משום הקטנה-תאר לעצמך שהיו לך הכישרון והיכולת והזמן לתת את הפרשנות האישית שלך לשירים של אומן מאוד אהוב,מאוד מעורך-זו היתה יכולה להיות הרפתקאה מאוד מעוניינת וחוויה לכשעצמה.לקחת את השירים ולהעביר אותם דרכך ולתת להם לצאת שוב בחזרה לעולם.
    בעניין החיבור לדת,נראה כי באמת האומנים הפכו ל"כלי לשליחותו ".כמו אדם שבוערת בו בשורה דבר חדש שזה עתה נגלה לפני והוא מדבר רק עליו,איפשהו האדם עצמו נעלם ומה שרואים ממנו זה את אותה הבשורה או החוויה.
    לאחרונה אני מדליקה את הרדיו ומה שאני מקבלת זה רק שיעורי תורה, שיעורי תורה ושדרניות רדיו שמתמוגגות מהמילים היפות של שירים שהם אוסף משפטים מהתנ"ך.אני מרגישה שמתישהו האומנים פינו את הבמה ונתנו לדברים שהם מאמינים בהם לדבר במקום שהם ידברו עליהם.

    אני סקרנית לראות מה תכתוב על היצירה "תפילה ליחיד"..

  • נעה  On 24 באוגוסט 2009 at 3:05

    יופי של רשימה.

    תודה

  • נעה  On 24 באוגוסט 2009 at 3:21

    תמר ההתפתחות הבאה באבולוציה היא חזרה בתשובה?

    ואיך היהדות מסתדרת עם האבולוציה?

    אני מסכימה איתך שלגלות אפני התבוננות חדשים זו אבולוציה, אבל האם ליהדות מונופל על האבולוציה ועל האלוהות בצורותיה השונות?

    האם רק יחידי סגולה, כדבריך, הם צינור, או אולי כולנו צינורות שונים של דברים שונים?

    העולם הוא פלורליסטי. היהדות- כרגע- פחות. וזה בהחלט עוצר אותה מהתפתחויות אבולוציוניות, אגב.

    וכיפה- זו התפחות אבולוציונית?

    ועוד ועוד.
    פשוט הפטרנליזם היהודי הזה מעוות. נימאס ממנו. אז דברי בשם עצמך ובשם אבותייך.

    יהודיה אני. וגם מוסלמית, נוצריה ובודהיסטית.

    כשהיהדות תוכל לקבל אחרים כמו שהם, ולא רק לדבר על אלוהים אחד כל היום (אגו מניאק מטורף אגב, אלוהים אחד… מסכן האלוהים הזה שרק לא ישתגע לנו כמו דודו טופז) אולי אז באמת נבצע איזו קפיצונת אבולוציונית, התבגרות רוחנית ועולמית, ונהיה לאחים עם שאר אזרחי העולם.
    עד אז אנחנו פשוט מתנשאים מעליהם במין תחושת כבוד עצמית.

  • איילת  On 24 באוגוסט 2009 at 7:28

    גם אני לא לא רואה בעיית אמינות בתהליך ההתחזקות
    כמו שאמרת- אני רואה רק שהוא ש'הקונצנזוס בוחר לחבק את האמנים האלה', מה שהופך את התהליך ל'משתלם', אבל בשום פנים ואופן לא טענתי שהיא היא הסיבה שבגללה הם חוזרים בתשובה, ממש ממש לא.

    אותי אישית, מה שמצחיק זה הריטואל הקבוע הזה, משהו שקורה רק אצלנו, איכשהו.

  • אתאיסטית  On 24 באוגוסט 2009 at 8:22

    למען הסר ספק, הח"מ לא מחובבי אביתר בנאי – לא המוקדם ולא המאוחר.

    מאידך – אהוד בנאי בכל גלגוליו הוא אמן מפעים.

    בכל מקרה, ה"חזרה" המזוייפת כביכול שמטרידה את מר ברנד היא אשליה אופטית, או אולי – בעין המסתכל.

    הבנאים אוחזים בשורש רציף ליהדות "מעשית". הם לא צריכים לדלג על וואקום של דור/שניים של "יהודים חדשים" ולצייר מחדש תמונה על פי זיכרון של מישהו אחר. לבנאים יש פריבילגיה לנוע בטבעיות "רכה" על רצף של דתי/לא דתי שהוא חלק מהחיים האישיים שלהם – לא אידאולוגיה תיאורטית "זרה".

    הרצף הזה הוא דבר שמאפיין את היהדות ה"מזרחית" לעומת ה"אירופאית". ליהודים מאירופה, בגלל שהם היו חשופים תקופה ארוכה יותר לחברה חילונית, יש בעיקר קצוות – מצד אחד חרדים בגטו, מצד שני חילונים גמורים שראו בית-כנסת מבפנים פעם ראשונה ואחרונה בבר-מצווה, במקרה הטוב. באמצע אין כלום, כך שמי שמגיע מהוויה כזו חושב במונחים של מהפכה, ולא במונחים של התפתחות.

    ואם מה שמטריד את ברנד הוא התגובה של החברה – אנשים צריכים כנראה מגע כל שהוא של רוחניות. מן הסתם יותר טבעי ליהודי לחפש את הטרנסדנטי בתוך המסורת שמוכרת לו, מאשר ללכת לכיוון הניו-אייג'י והפילוסופיות המזרחיות שהתפשטו כאן בשנות התשעים.

    החיפוש אחר חיבור לרוח קורה דרך אגב בכל החברות שעברו שלב מטריאליסטי אלים. אנחנו לא מיוחדים בזה. בכל העולם יש "חזרה לדת" או "חזרה למסורת". אנשים מרגישים אבודים ומנותקים בעולם מודרני מנוכר, והתשובות החילוניות כנראה לא מספקות את צרכי הנפש אצל רובם. מכאן – הנסיון לחבר מחדש כבל שנקרע לעוגן ישן ובטוח.

  • אביבה  On 24 באוגוסט 2009 at 10:16

    אכן התבלבלתי (מי עוקב…) בכל הנוגע לשושלת הבנאים.

    היהדות היא יותר ממזמורי שבת? מה אתה אומר! עובדה זו ידועה לי. אני מדברת על רקע מוזיקלי שגדלים איתו, סופגים אותו. לא ברור לי, אם אתה מעיד שגם אתה גדלת לצלילי מזמורים וניגונים דתיים, מה פשר הריחוק והניכור שאתה חש היום כלפי מוזיקה בעלת תכנים דתיים.

    מותר לאדם מאמין להרגיש קטנות ואפסות מול האל ולהעביר את זה בשיריו (ועדיין להישאר מוזיקאי מוכשר). אם זה לא נוח לך כחילוני, זה כבר סיפור אחר.

  • רפרם  On 24 באוגוסט 2009 at 16:56

    כתבת יפה על האפיונים הדקים. אך זו בדיוק הבעיה, לפחות בעיני, במהלך של חלק מהבנאים שזהה למהלך החזרה בתשובה המזרח אירופי. אף אחד במשפחתם לא חבש כיפה שחורה וכו'
    יהדות במקום הזה הוא משהו כולל, ששייך גם לעבודה בשוק ולשמחה בחתונה, לא רק לקיום מצוות, כמו שהיה במזרח אירופה
    יהדות היא משהו שנוכח גם במוזיקה החילונית, כך אני יודע מהמוזיקאים היהודים בתוניס.
    ולכן המעבר הזה של חלק מהבנאים לנראטיב של חזרה בתשובה מזרח אירופית קצת צורם ומתקשר לחוסר אותנטיות.
    אבל מה אנחנו, רק אנשים שעומדים בחוץ ולא יודעים מה בוער לו שם בפנים
    נכון, כיפה שחורה, היא מסמן ברור מאד ואף אחד אינו תמים לחבוש אותה, אך יכולים להיות דברים נסתרים שמי יבין

  • נועם  On 24 באוגוסט 2009 at 17:58

    בשביל מה נחוצים לך משפטים כגון:

    "מין אורתודוקסיה מזרח אירופאית שמקדשת הרבה דברים ורק לא את המסורת בעצם".

    "יהדות במקום הזה היא משהו כולל, ששייך גם לעבודה בשוק ולשמחה בחתונה, לא רק לקיום מצוות, כמו שהיה במזרח אירופה".

    מדוע אתה נזקק להשפלת האחרים, כדי לשבח את המועדפים עליך?

  • דורי  On 24 באוגוסט 2009 at 20:50

    אותי לא מעניין מה מו מי וכל מיני ניתוחי הבל.
    אותי מעניין מה אני שומע.
    איפה אני, ומה מו מי אני.

    הלחנים באלבום הזה פשוט על הפנים.

    הקטע של אה אה אה ב"אבא" הוא גניבה מתוך השיר שהפזמון שלו משהו כמו "במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו …"

    הלחנים רדומים, לא מתקדמים, ומסתתרים מאחורי "אמת", עאלק אמת, זו הריקנות בהתגלמותה.

    בכלל, רחמיי על כל החוזרים בתשובה הטרנדיים.
    הניאו דתיים.

    אבא שלי, דתי, אחלא דתי, מסורתי יפהפה. בלי כל החארטה.

    בקיצור אלבום טוטאל משעמם.
    לא יעזור כלום.

    קשקוש מקושקש.

  • דורי  On 24 באוגוסט 2009 at 20:56

    התכוונתי לשיר הבא
    "חולות מדבר הביאו חום אל דרך,
    ורוח של ערבית על הגבעות נשבה
    ובמשעול להר פסעו עלמה ועלם …

    ואז יה או אוהו אוהו … שזה הקטע הדומה ביותר.

  • רפרם  On 25 באוגוסט 2009 at 0:10

    אני מתנצל אם זה מה שמשתמע מדברי

    אינני רואה בדברי השפלה. רק תיאור מצב
    יהדות מזרח אירופה הוציאה מתוכה, למצער, את החילון ואת ההתחרדות
    אותם aגם עצבו את מדינת ישראל ואת כל מי שהיגר אליה. וכך כולם נאלצו לבחור בהגדרות הקלוקלות של דתי-חילוני-מסורתי-חרדי וכו'.

    מה שכתבתי בהקשר של בנאי, שהחזרה שלו בתשובה, קשורה לקומפלקס המזרח אירופי של חרדי ורסוס חילוני.

    אין בכך משום השפלה. בעיני, המצב שהיה לפני מאתיים שנה במזרח אירופה וקיים עד היום מחוץ לישראל, הוא המצב הטוב שאליו יש לשאוף. לפחות ברמה האותנטית של "חזרה"

  • נועם  On 25 באוגוסט 2009 at 0:30

    שוב חזרת על דבריך הפוגעים.
    שוב האשמת את יהדות מזרח אירופה בכל חוליי החברה הישראלית (היא אשמה בחילון ובהתחרדות, ובהגדרות הקלוקלות של…).
    הבנתי היטב את דבריך.
    מוטב שתשבח את היהדות שמוצאת חן בעיניך ותמעיט בהאשמת היהדות שאינה מוצאת חן בעיניך.

    ולגופו של עניין, השאיפה שלך שנחזור כולנו מאתיים שנה לאחור ו"נתקן" את מה שקלקלה הציונות, היא מגוחכת. אני גם סבור, שמה ש"קיים היום מחוץ לישראל" אינו דומה כלל למצב שהיה במזרח אירופה לפני מאתיים שנה.

  • רפרם  On 25 באוגוסט 2009 at 9:49

    באמת שאיני בא לתקוף. אך ההיכרות שלי עם היהדות המסורתית, היא בלתי אמצעית והיא עודנה קיימת בקהילה ממני באתי בדרום תוניסיה. היא דומה מאד למה שהיה במזרח אירופה, בעיקר מבחינת מבנה הקהילה. יש רב, יש זמר שיכור, יש פושע ויש משכיל. כולם שייכים לקהילה שמאוחדת סביב המיקום הגיאוגרפי וההגדרה התרבותית של יהדות.
    בישראל לצערי הקהילות, אם קיימות, מאוחדות סביב הקריטריון של שמירת הלכות ותו לא. אם אתה שומר, אתה כזה. אם אתה שומר קצת אתה כזה ואם אתה לא שומר, אתה חילוני. סוגי כיפה, הלכות קטנוניות, סוגי כשרויות. לכל הדברים האלו נכנסו גם אנשים שהגיעו מקהילות ללא חלוקה כזו. שעוד חיו בסגנון קהילה ישן שלטעמי היה יותר טוב (ועל כך אפשר להתדיין).
    לפני כמה שנים הגיעו מספר משפחות מטהרן. קיבלו אותם בשדה תעופה והגישו להם שאלונים הזויים לגבי המיקום שלהם על הסקאלה הישראלית. חלק מהם נשלחו לחינוך חרדי, חלק לחינוך דתי וחלק לחינוך חילוני. בעוד רבע דור לא יהיה קשר ביניהם.

    קשה לי לראות אנשים שאני מכיר שזה מקרוב באו לישראל, איך אם משתנים להגדרות הדוגמטיות כאן. וכן, אני מנסה קצת לשנות. עם הניסיון להגדרה של קהילה יהודית לא לפי שמירת מצוות, אלא יותר לפי מיקום גיאוגרפי ותרבותי.

    יש את הספר של ג'וזף רות, סופר וינאי שהתאבד בפריז, ערב כניסת הנאצים לעיר. הבאתי ממנו פעם חלקים בבלוג. הוא מדבר על היהודים המזרח האירופים מול היהודים של ברלין באותה רומנטיות שאני מדבר על היהדות של פעם. הוא מתאר את יום כיפור ואת הרשע ואת הצדיק. הבגדים הלבנים של כולם, למרות שכולם יחזרו לסורם לאחר כיפור, מגדירים אותם. בדרום תוניסיה זה התנור הגדול שכולם מביאים אליו סירים של חמין בשבת.

  • תומר  On 18 בספטמבר 2009 at 13:56

    ראשית הביקורת כתובה בצורה שמעוררת דיון, ועל דעות תמיד ניתן להתווכח.
    לי משהו קרה עם הדיסק הזה: רכשתי אותו לאחר סמסטר ארוך, מייגע וקשה. שמעתי, אהבתי ואז רכשתי את תפילה ליחיד של אביב גדג' ופשוט לא יכולתי לחזור לשמוע את אביתר. יש הבדל בין יוצר ששר " הייתי צריך את הכאב כדי להרגע להתקרב", לבין יוצר ששר "אם זה היה כאב זה מה שהעיר אותי פעם אחר הפעם". התפילה של אביב גדג' שונה, מיוחדת, כנה ובעיקר שורטת לך את כל הגוף ומרתיחה את הלב. תפילה שגם אדם חילוני היה רוצה לשמוע. תפילה ליחיד.

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 18 בנובמבר 2010 at 20:49

    קראתי את כל הדיון והתרשמתי שאכן מנוהל כאן דיון ואם זה כך
    סימן שהביקורת שלך עובדת חזק והיא יציבה ומתסיסה, וזו טיבה של ביקורת אמיתית, לכן, אהבתי את הפוסט שלך. לא מתייפיף וכן.

    זכות הבעת הדיעה היא לגיטימית בכל תחום גם במוזיקה והבעת הסתייגות
    מאומן יוצר זה או אחר כנ"ל.

    לגבי אביתר, אני בלא מעט שורות מזדהה אתך.
    ואחרות לא. לגבי אביתר עדיין אני לא סגורה.
    הפוסט שלך מומלץ אצלי במוזיקה

    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2511-1811.html

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 29 בנובמבר 2010 at 22:46

    הדיון גם בין מומלצי החודש שלי
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2010.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: