לאן יילך הכסף

באוצר מספרים לנו שהתמלוגים הם של כולנו. מה זה אומר בעצם? איך נדאג לכך שהכסף הזה באמת יגיע למטרות הנכונות? מהדמגוגיה אל שורת הנטו

בתוך ההילולה סביב ועדת ששינסקי והדיבורים על המיליארדים שיכניסו מאגרי הגז לישראל, צריך להזכיר שרוב התמלוגים יגיעו לידי המדינה  רק ב=2020, לכל המוקדם. המאבק על מה שיידרשו היזמים הפרטיים לשלם על הזכות לפתח, להפיק ולמכור את התוצר של מחצבי הטבע שהתגלו בישראל הוא מאבק חשוב, שבו כולנו צריכים לקוות שיסתיים בצורה הוגנת שממנה ייהנו הרבים, כלומר כולנו, ולא המעטים, כלומר כמה טייקונים וכמה חברות זרות. (לגבי המשקיעים הקטנים, בהמשך).

בינתיים שני הצדדים מתמחים בדמגוגיה. בזמן שהטייקונים מדברים על הפיתוח של כלכלת ישראל, באוצר מדברים גבוהה גבוהה על משאבי הטבע ששייכים לכולנו. זה נכון, התגליות שייכות לכולנו. היזמים שמפתחים אותן לא קיבלו בעלות על אוצרות הטבע האלה, אלא זיכיון. כלומר, תמורת ההשקעה שלהם בפיתוח ובהפקה, הם יוכלו ליהנות מההכנסות העתידיות. אבל לא, אין להם שום קושאן על הגז עצמו. גם המשקיעים הקטנים, שהסתערו לאחרונה במודעות ענק על שטייניץ, נוצלו היטב על=ידי הטייקונים. השבוע פורסם שאותם קטנים נדרשו להשתתף ב-100% מהוצאות הפיתוח, אבל כשיתחילו לזרום ההכנסות, להם מגיעים רק 80% מהם. למה? ככה.

אז כן, כמו שמסבירים באוצר, לכולנו מגיע ליהנות מהכסף שייכנס בזכות הגז והנפט. אבל מה המשמעות של ה"כולנו" הזה? איך ההכנסות הללו יגיעו אלינו? הרי אתם לא מאמינים שמישהו בממשלה מחכה לבוא התמלוגים כדי לרשום לכל אזרח צ'ק. התמלוגים על תמר, לוויתן והקידוחים האחרים, בין אם הם יהיו 40% או 62%, יגיעו לקופת האוצר. מי שיחליט איך לחלק את הכסף הזה הוא מי שיישב אז בכיסאות של נתניהו ושטייניץ.

הניסיון מלמד אותנו שהכנסות המדינה ממסים, קרי ממה שכולנו משלמים, מחולק בצורה מאוד לא שוויונית, בלשון המעטה. האוצר לא זקוק לוועדה בסגנון ששינסקי כדי להכביד את עולו על כולנו. רק לאחרונה הוא עשה זאת עם מס הבלו על הבנזין, ובאופן כללי, כמו שפורסם בפרויקט מיוחד ב"גלובס" לפני שבוע, להכביד על מעמד הביניים את נטל המס, כשהגבייה של המסים העקיפים זינק תוך עשור מ-40% ל-49%.

באוצר תמיד יסבירו לנו שהעלאת המס דרושה כדי להקטין את הגירעון, או כדי לשמור על מסגרת התקציב, אבל למעשה בכל פעם שאנחנו שומעים בכמה כסף היה צריך לקנות את תמיכת הקואליציה בתקציב ובחוק ההסדרים, אנחנו יכולים לראות שאם המדינה רוצה, או לפחות כשמכוונים לקובעי המדיניות אקדח של משבר קואליציוני לרקה – פתאום יש תקציב: יש כסף לעזור לאברכים, יש מימון כפול לישיבות, יש כסף לשומנים במערכת הביטחון. אבל אף פעם אין כסף למי שאין לו לובי חזק וגיבוי של קבוצת לחץ בבית המחוקקים.

הציבור הוא זה שצריך להכריח את הממשלה לרדת מהעיסוק בדמגוגיה אל הקרקע של שורת הנטו שלנו: אם הגז שייך לכולנו, צריך לחייב בחוק את הממשלה להקים קרן שאליה ינותבו התמלוגים. הקרן הזו תיועד לפרויקטים לטיפוח החינוך, לסיוע בדיור לזוגות צעירים, להקמת תשתיות משופרות כמו מימון למיגון מבנים מרעידות אדמה, לסלילת כבישים שבאמת יחברו את הפריפריה למרכז. שלא נתעורר בעוד עשור ונשמע הסברים מדוע הכסף מהגז צריך ללכת שוב למגזרים שיודעים ללחוץ, ולמה לרוב הציבור שוב לא מגיע לקבל מכל השפע הזה אפילו אגורה שחוקה.

 

פורסם ב"גלובס", 6 בינואר 2011
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: