האלבום השני של "העבד", ההרכב בהנהגת שלום גד ובהשתתפות זמרים אורחים כמו יהוא ירון, אביב גדג' ודנה בקר, מתברר כטייק אוף מתוחכם ויצירתי להפליא על הכותרת שלו, "שירי ארץ ישראל". לכל מי שהכיר את האלבום הראשון של "העבד" (2000) והתרגל לקשר את ההרכב הזה לשירים דתיים נכונה הפתעה. גם לי לקח 11 שנה כדי להבין שהרכב הצד של גד אינו מיועד לכך.
אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם
העבד הוא פשוט השם שנתן שלום גד למעבדה היצירתית שלו. אם תחפשו שירים בעלי השראה רליגיוזית, תמצאו אותם ביתר קלות באלבומים ה"רגילים" של גד עם היהלומים. ב"קוץ ברוח" וב"היהודי המעופף" יש הרבה יותר אלוהים מאשר ב-12 הקטעים של האלבום החדש.
אלבום חדש של "העבד" דוחה כל קשב אחר. עם כל הכבוד לאלבומים החדשים של ברי סחרוף ושל אהוד בנאי, ברגע שהקבצים עלו לעמוד הבנדקמפ של גד, היה לי ברור שאני חייב להתפנות ל-55 דקות כדי להקשיב. בעידן שבו ההרד דיסק מפוצץ במוזיקה שחצי ממנה הוא דברים שהיו קשים להשגה שנים, הפניית הקשב הזו היא חריגה ביותר.
האזנה ראשונה היא תמריץ שנובע מהיותי לקוח חוזר (גרסה משופרת של מה שכתבתי כשיצא "העבד" הראשון כאן), אבל כל ההאזנות שאחר כך, כולל השמעה מודרכת של האלבום לבן שלי (חמש וחצי) נבעו מהאפקט העוצמתי של החומר המוקלט.
לא במקרה אני מזכיר את הבן שלי. מהרגע שהתחברתי ל"העבד" החדש, הוא הפך מיד לחבר קרוב ואפילו בן משפחה שפתאום נכנס לחיי. בשעות שנמנע ממני להאזין לו הרגשתי ממש געגוע. זו הסיבה שאפילו זמן האיכות המשפחתי הפך לזמן שבו מקשיבים ל"העבד". מה אפשר לומר, אין לך גאווה הורית כמו בשעה שאתה שומע את בנך בכורך שר בהתלהבות באמבטיה "את בוחרת רב כמו שבוחרים משקפי שמש / את בוחרת ספר כמו שבוחרים מגף / בואי למושב, בואי למושב".
העולם עוד לא מוכן בשבילך
"שירי ארץ ישראל" משקפים את המשקל הסגולי של שלום גד כיוצר שאינו מפסיק לחפש דרכים חדשות לומר את מה שיש לו. פעם זה שירי אהבה לאל, פעם שירי מולדת מסויטים, פה פופ אולטרה רדיופוני ושם הומאז'ים לדיוויד בואי ולשנסונים צרפתיים.
נדמה לי ששלום גד לא הצליח לאכזב אותי בשום אלבום שלו, אבל "העבד" הוא מסוג החוויות שזורקות אותי הרבה יותר רחוק, מטלטלות הרבה יותר חזק, ולא פחות חשוב, משמחות אותי הכי הרבה. "העבד" הראשון הקדים את זמנו והופיע הרבה לפני גל המוזיקאים שגילו את היהדות והחלו להזריק את אלוהים לתוך המוזיקה שלהם. אבל לא מדובר רק במי היה קודם. שירי האהבה לאל של גד היו מקוריים, מלאי הומור ומרתקים. שום דבר מהעידן של הבנאים חובשי הכיפה או של השינקינאים שנטשו את השינקן לטובת התפילין לא נשמע עמוק כמו השירים של "העבד" הראשון.
באותה מידה, "שירי ארץ ישראל" הוא אלבום שנוצר במעבדתו של מדען גאון שלא מתעייף מלבדוק פורמטים ורעיונות שחולפים בראשו הקודח, ולא משנה כמה הם עשויים להיראות מופרכים והזויים. אלבום קונספט בהשראת סטיבן זונדהיים וז'אק ברל? ילדים ששרים שיר קבצנים? שיר קרחנה שהופך למזמור אשכבה? כן, כן וכן. אחרי שאתה שומע את התוצאה המוקלטת זה בכלל לא נשמע הזוי. להיפך, אתה פשוט לא מבין איך חיית בלי הדבר הזה עד עכשיו.
אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים
שילוב הקולות של טלי אלבז המדהימה, שחבל שצריך לחכות 11 שנה כדי לשמוע אותה שרה שוב, עם אלה של אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' ושל גד עצמו הם אלה שמעניקים לחוויה עושר שאי אפשר היה להשיג באלבום רגיל של שלום גד והיהלומים. לחגיגה הזו לאוזניים מצטרפים יהוא ירון שקיבל סולו בשיר אחד, אביב גדג', שמצטרף בדיוק ברגע הנכון של "המצב". וגם הילדים טל שאולי, טליל לב, נוב לב ואורים לב.
השלושה האחרונים אחראים לאחד הרגעים הכי מטלטלים של האלבום הזה, "שיר הילדים הרעבים", ששופך על המאזין דלי ספונג'ה מלא באמירה חברתית חפה מכל המכשולים שבהם נופלים בדרך כלל שירי מחאה. ויש גם את "וריאציה על נושא של בבליקי", שיר של שמונה דקות עם שם שקורץ לבעלי רקע קלאסי, שמכירים את הווריאציה על נושא של פגניני. התוכן לוקח את המאזין למעלה לשמיים ועמוק לתוך הבור.
"וריאציה" מתחיל זעם סטייל הקלאש, ממשיך בציטוטים של "המצב", "סיגריה בשקל", ועובר לקול הדבש של יוסי בבליקי שבורח מצו שמונה, ומשם לדנה בקר שמסבירה באירוניה שלום גדית אופיינית ש"עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב / זה מה שאני צריכה בשביל להירגע / וכל העולם יכול להמשיך לדחוף". זה נגמר בקתרזיס של דיסוננס לכאורה, שבו מתחברים האלמנטים שמייצג כל אחד מהזמרים בקטע.
האש בחוץ גוועת
בשיר האחרון מבקש גד לסייג את כל מה ששמענו עד אותו רגע. "אני רק פסיק בתוך כל זה / אני רק סקיצה / אל תשפטי אותי / לפני שאני גמור / אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל / אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר". אני אומר: אל תאמינו לו. מדובר באחד האלבומים הגדולים שנעשו פה, תו תקן לכל מה שיבוא אחריו. מצד שני, אפשר רק לשמוח. אם "העבד" הוא רק סקיצה, מי יודע איזו יצירת מופת גד ישלוף בפעם הבאה.
והנה שוב הלינקים:
בנדקמפ
http://shalomgad.bandcamp.com/album/–3
העבד הראשון להורדה
http://www.imusic.co.il/album_details.asp?album_id=357
הפוסט של שיר לב
תגובות
תודה עמי. אבל למה כל הדיבור על היחיד והרבים ומה עם ההתרסה האתנית שלא במודע הכלולה בדיסק?
זה מעניין. יש כאן הרבה עיסוק ביחיד וברבים, ואולי זה שווה פוסט נפרד שינתח טקסטים נבחרים, אבל איפה מצאת התרסה אתנית?
הי עמי,
תודה רבה; עוד לא הספקתי לשמוע את האלבום החדש. אבל כבר שמעתי ש-"וריאציה על נושא של בבליקי" הוא קלאסיקה של ממש. את "העבד" אני מכיר ומוקיר כבר שנים ארוכות וגם את השלושה האחרים (" סוף המדבר ו"תנועות מטאטא" לפניו; "אהבה" אחריו). מ"'קוץ ברוח" קצת התאכזבתי (אחרי "הלב" ציפיתי שיבוא אלבום גאוני ממש), ועל "היהודי הנודד" שמעתי רק באחרונה. וכעת גם "שירי ארץ ישראל".ומהצצה חוזרת בתמונתךָ במעלה הדף הבנתי, אני חושב, אולי נדמה לי, כי כנראה התראינו בעבר שלא ביודעין בהופעות של שלום גד, כאן ושם וכאן.
תבדוק את "היהודי המעופף". לדעתי תמצא בו עוד ממה שאהבת באלבומים האחרים. "קוץ ברוח" כולל כמה שירים שעולים על "הלב" היפה מאוד כשלעצמו, למשל "העולם הבא", שהופך קונספט מורבידי לשיר פופ קופצני (והיופי הוא שאין שם אירוניה חבויה או דיסוננס. המוות והקלילות של הלחן פשוט נועדו להיות יחד).
סביר להניח שהתראינו. אם היית אי פעם בהופעה של שלום בת"א ב-12 השנים האחרונות, יש סבירות של יותר מ-95% שגם אני הייתי שם. 🙂
רק לגבי "שירי ארץ אהבתי" – זה פרט טריוויה שלא ראיתי לו שום ביסוס.
לדעתי השיר לא מתאים לארץ כלשהי. לאה גולדברג ידעה לתאר נופים כשרצתה, כמו למשל בשיר "אילנות", ובשירי ארץ אהבתי אין כמעט תיאור קונקרטי ממשי, אלא רק סמלים. האלמנט הגיאוגרפי היחיד הוא גשם שיורד כל השנה חוץ משבוע אחד. אקלים כזה אין גם בליטא, והתיאור הוא סימבולי.
המכורה האביונה שם אינה ארץ מסוימת אלא הלך נפש – ארץ האהבה שלי.
שוב – זו דעתי, אבל עדיין לא ראיתי שום ראיה, שהשירים נכתבו על ליטא, או על ארץ מסוימת כלשהי שבאטלס.
ב"אילנות" גולדברג די מפורשת באמירה שיש לה שתי מולדות.
לא רוצה להיות קטנוני, אבל יש לא מעט ביסוס לטענה הזו.
בין היתר כאן, ואצל אריאל הירשפלד, כאן, וגם באתר הזה.
מכורה היא המולדת. האביונות שלה היא תיאור של מה ששמעה גולדברג בדיווחים על מה שמעוללת מלחמת העולם לליטא
באיחור של שנה, ראה מה כותב אריאל הירשפלד: "הוא (השיר) אינו מדבר על ארץ ישראל אלא על ארץ אחרת, קרה, שאינה נמצאת באף מקום. הוא אינו דומה לכלום. הוא מדבר על מין ממלכה מהופכת, ענייה מרודה, שיש בה כלות רבות ורק עלם אחד, עולה רגל. המעמיק לקרוא בו מבין כי מדובר על נפש ולא על מקום בעולם".
תודה על החלון שפתחת לנוף ההרס-ישראלי של גד, אין סיכוי שהיינו מתוודעים ללא הרשימה שלך
אין ספק, זהו אחד האלבומים הגדולים של השנים האחרונות. לא רק שהוא עשה זאת שוב, הוא פשוט התעלה אפילו על עצמו, וזה, צריך לעמוד על סולם בגובה הרקיע בשביל זה.
הטרילוגיה של בואי לתל אביב\ירושלים\המושב היא דבר שצריך ללמוד אותו בבתי ספר.
תודה עמי, שכתבת עליו, וחשפת עוד כמה אנשים למוזיקה האדירה של היוצר האדיר הזה.
הוא אכן התעלה על עצמו, ובהחלט היה צריך לעמוד על סולם בגובה הרקיע בשביל זה, אבל בהאזנה חוזרת ל"העבד" הראשון התברר לי שהוא לגמרי לגמרי התעלה עליו ב"שירי ארץ ישראל". ככה זה אצל שלום, הוא לא מסוגל להישאר באותו מקום.
ואם יש הצדקה להחזיר לחיים את הבלוג הזה, שכל כך הרבה זמן לא כתבתי בו, זו חייבת להיות ההצדקה – לחשוף עוד אנשים למוזיקה של שלום גד, משימה שלעולם לא אתעייף מלבצע.
אלבום כל כך מצוין עם חברים שכל כך כיף לשמוע.
מסכים עם כל מילה
והעולם שותק
או מתעסק בפולמוס המזרחית כן או לא
ומה ההוא אמר או לא אמר…
אני אומר, עזבו אתכם מכל זה
"בואו למושב"
והכי חשוב – שימו את החדש של "העבד" ב-REPEAT
אלבום קונספט שלא מתבייש להיות יצירתי באמת, מרגש באמת, מלא אהבה למוסיקה, לאדם ולאמת באשר היא תהיה ותימצא
תודה על רשימה שמאשרת את דעתי על האלבום 🙂 עדיין לא האזנתי לו מספיק פעמים, הוא ראוי ליותר מזה, אבל כבר יודעת שמדובר באלבום קונספט עשיר ותובעני, עם שפע הברקות וקריצות (טקסטואליות ומוזיקליות) שמכאיבות לישראלים מודעים לעצמם. ולו רק בשל השורות האיומות "וזה לכבוד החיילים המתים / שלא כל כך אהבו את הגדוד / שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך".
ובדיוק בגלל האמירה הזו על ההדחקה של החללים שלא היו מספיק ייצוגיים כדי למות כמו גיבורים על הגחמות של שר המלחמה התורן, שלום שם בפי הבבליקי את המילים האלה: "צו 8, לא תתפוס אותי / אני אהיה מהיר הפעם / רודף בצע, צר מוח / אתה לא תצליח לסחור בי"
תשמעו סיפור: בדיוק בתקופה בה נחשפתי לאלבום (וזה אומר שלא שמעתי שום דבר אחר במשך חודש) נקראתי למילואים. אחרי אימון מאובק בצאלים הציעו למי שרוצה ללכת הביתה "כי יש יותר מידי חיילים" כלומר: רצו לחסוך כסף בכך שהחיילים יעשו משמרות של 12 שעות נטו ביום.
המחשבה להימנע ממשמרות ממושכות באוגוסט בגבול מצרים קסמה לי (משום מה…). מנגד, לסטודנט תפרן יש הרבה מה לעשות עם תמלוגי המילואים. מילותיו של יוסי בבליקי עזרו לי לקבל החלטה מהירה. כך נחסכה ממני המעורבות בפיגוע שהתרחש בדרך לאילת…