חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 
על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: