גם אנחנו קורבנות – 20 שנה ל"אפר ואבק"

 

מעמד קאנוני בכוח. התמונה שעל העטיפה (צילום: יאן סאודק)

 

לפני כמה שנים, הייתה לי תוכנית שבועית בתחנת רדיו-אינטרנט מעוטת מאזינים שכבר לא קיימת. אחת התוכניות נפלה על מוצאי יום השואה. אשתי, שהיא דור שלישי לניצולים משני הצדדים, הציעה לוותר על התוכנית. "זה לא יום להשמיע את המוזיקה שלך", היא אמרה, והתכוונה לדברים ה"רגילים" שאני אוהב. אבל אני דווקא הכנתי תוכנית נושא שכללה את סיילם מבצעים את "העיירה בוערת", את די.אקס.אם עם "מיידנק", את דורלקס סדלקס ועוד כמה כאלה, שהקונצנזוס לא יכול לעכל, למרות שהם התעסקו ברצינות גדולה ובכבוד הראוי בשואה ובהשלכותיה. לקחתי איתי כמובן גם את "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שבאופן משונה נכנס לתוך הנראטיב הממלכתי, שדי ממחיש כמה הקונצנזוס לא מקשיב לך אף פעם, גם כשהוא מחבק אותך.

סיפוח מהיר למאגר

שלא תהיה טעות: "אפר ואבק" הוא אלבום מרשים ורב עוצמה. ללא ספק אחת מהיצירות הגדולות של הרוק הישראלי, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המעמד הקאנוני בכוח שהאלבום הזה קיבל. באופן כמעט פולשני, חשתי שהאלבום הזה סופח מהר מדי לתוך המאגר הקבוע של שירים המיועדים להשמעה ברדיו ביום הזיכרון לשואה, כאשר האמירה המשמעותית באמת של האלבום הזה נשארה מאחור, כאילו נאלמה בין "התחנה הקטנה טרבלינקה" לשיר הנושא.
 
דווקא השנה, 20 שנה לאחר צאתו, קיבלתי אישור לכך שגם יוצריו מרגישים לא בנוח עם החיבוק של הקונצנזוס. יעקב גלעד התראיין לפני מספר ימים לאסף נבו ב"מומה" ואמר כמה דברים שנתנו לי את התחושה שהגיע הזמן לעמוד על טיבם של הדברים שהופכים את "אפר ואבק" בעיני ליצירה מהפכנית ואנטי קונצנזואלית בהכרח.

"יש בעייתיות באיך שבכלל נעשה העיסוק בזיכרון ובהנצחה של השואה. עושים פעילויות 'חינוכיות', שבעיני הן לא חינוכיות ויש לי איתן בעיה. כל הנושא הפך לתעשיית ענק של מסעות לפולין, עם דגלים, עם קבוצות. רוקדים 'עם ישראל חי' בכיכרות בערי פולין. זה נהיה עסק לאומני, כלכלי, שכל קשר בינו לבין הפקת לקחים לא קיים. אלה דברים שזרים לנו מבחנת השקפת עולם ודעה אישית. לכן התרחקנו מזה כל השנים".יעקב גלעד

ראשית, מדובר בתקליט קונספט, עם דגש על המילה הנעלמת "תקליט", כלומר יחידה מוזיקלית קוהרנטית מבחינת האמירה האמנותית, המתפרשת על שני צדדים של תקליט ויניל המאפשר גם חלוקת משנה נושאית. לראשונה ברוק הישראלי, וכשנתיים לאחר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, שעשה את הצעד הזה בתחום הספרות, פוליקר וגלעד בחרו לתת ביטוי למצוקתו של הדור השני לשואה. צד א' של "אפר ואבק" הוא דיאלוג בין הבן לבין האם שהגיעה מ"ארץ שם", כלשונו של גרוסמן. צד ב' תיאר את גיל ההתבגרות של הדור השני: הרצון לברוח, הקומפלקסים הרגשיים, האהבה שהיא תמיד טראומה וחדר השינה שנראה תמיד כמו חדר המתנה. חשוב לציין: לא מדובר פה בהתחשבנות פשטנית עם הדור הראשון.

אהבה ועצב אינסופי 

אין ב"אפר ואבק" התנצחות והפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים, אבל יש בתקליט שירים שמייצגים הרבה יותר את הרוח הכללית, שקשה לדמיין אותם מככבים ברשימת השידור ביום השואה בעל החזות הממלכתית. "אישה גדולה ואיש במשקפיים", מתאר גלעד את ההורים, "ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר" ("כשתגדל"). ב"קול מארץ הרוח" הוא מתאר את אותה אישה מתוך אהבה ועצב אינסופי: "היא הולכת / נטרפת / היא הולכת / ואני שותק".

יהודה פוליקר. הם היו ההורים

הרצף שמתחיל את צד ב' הוא פרטי ואישי, מבלי להיות מקושר ישירות למה שעבר על ההורים במחנות. "ילל" הוא הצעקה האולטימטיבית. הלחמה בין הסנטור והבגלמה לבין הלגיטימציה של הרוק לצעוק הכי חזק והכי רחוק את הכאב. "רדיו רמאללה", השיר שבא בעקבות "ילל", מחבר בין אירוע של חדירת מחבלים לקיבוץ יד חנה לבדידות שבהקשבה לרוק העדכני (לשנת 65') שמשדרת התחנה הירדנית, ממדינת האויב שמעבר לגבול. הניגוד בין יחסי האיבה והדם של הסכסוך הישראלי- ערבי, לבין התכנים של אחווה אנושית והומניזם ששולחת המוזיקה.
 
"אהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם צמד של שירי אהבה מצמיתים. בראשון כותב גבר שננטש לאהובה הנוטשת ולבן זוגה הנוכחי. קשה לתאר עד כמה הפנייה הזו נשמעת נואשת ומאיימת בו זמנית. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע", כותב הבודד למתחרה שגבר עליו וזכה באהובתו. האקדח שהונח בשיר הזה על השולחן, יורה ב"מכאן ועד בכלל" בעל השם התמים יחסית. אם קצת נוברים, אפשר לגלות שיר של רצח, מה שקוראים, "על רקע רומנטי":
 
"פתאום כדור אחד נפלט
והחיוך שלך נשמט
הרחק ממני ואמנם
אם לא חשוב אז לא אכפת
תישארי שם עוד אחת
אחת מאלה לעולם
אולי זה מהלך שמימי
אולי רק דחף פתאומי
זה בטח לא רק אצבע הגורל"

קשה להפר את חוקי הבדידות 

"בגלל", השיר שחותם את הצד השני של התקליט חוזר לציר היסוד: למה אנחנו פה בכלל? בשביל מה עשינו את התקליט הזה? "בגלל" הוא רשימה של הסברים וסיבות. כמעט כתב אישום, אלא שכאמור, אין כאן שום כוונה להפוך את הקורבנות לאשמים, אלא להכריז סוף סוף את הדבר שהיה צריך לומר: גם הילדים של הקורבנות הם קורבנות.
 
פוליקר וגלעד אומרים בעצם כך: לאחר שהזכרנו את הדברים הנוראים שאמא ואבא עברו, לאחר שסיפרנו איך הם הקימו משפחה חדשה מתוך האפר ועשן המשרפות, לאחר שרצינו לברוח למקום שבו יש קולות של שמחה ורעש של חדוות נעורים ("רדיו רמאללה"), לאחר שאהבנו אהבה ראשונה והתרסקנו בגללה, עכשיו הזמן להגיד הכל, בלי לעדן את זה בדימויים. בשיר האחרון, כמו שכתב אלתרמן, "מותר כבר לבכות". רק אז הם יכולים לומר על עצמם אפילו משפט כמו "בגלל שהיית הכבשה השחורה / והם היו ההורים" ולא להרגיש שהם מבצעים פה רצח אב בנוסח פרוידאני.
 
אז למה "אפר ואבק" הוא מופת? לא בגלל השואה, ולא בגלל הגורל היהודי המר, ולא בגלל שהרשע זרח על אירופה והפך את היהודים לאבק פורח, אלא "בגלל". בגלל זה: 
 
 
"בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה"
 
 
 
"אפר ואבק" הוא לא אלבום על השואה. זה איננו אלבום זיכרון או מוזיאון יד ושם על פלסטיק שחור. מדובר בהתמודדות אמיצה ונועזת עם ההורים שצרבו בילדיהם סיוטים, פחדים, חרדת נטישה, הזנחה רגשית, טראומה ואובדן. הם לא עשו זאת מבחירה, הם היו קורבנות, אבל אז, ב-88', פוליקר וגלעד היו מסוגלים לראשונה לכתוב על הקורבן שלהם. 
 

 יעקב גלעד על "אפר ואבק"
 שגיא על "אפר ואבק"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהצפון  On 1 במאי 2008 at 10:17

    תודה על הפוסט. אכן, מעבר להיותו מרגש במיוחד, התקליט הזה הוא קולו של הדור השני.
    לפני 20 שנה ישבתי בקולנוע בת"א עם חברתי (שתינו דור שני) וראינו ושמענו ובכינו את "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור. אותו סרט, שלא אמרת עליו פה מילה, המראיין את פוליקר ואביו, גלעד ואמו.
    ואני שכבר הייתי קרובה לנתק את קשריי עם אימי המעיקה והמגוננת מדי- הבנתי שזה לא רק אני, זו לא רק אימי. יכולתי לסלוח, להבין ולהשלים.

    ובקשר לפסיטבלי השואה בכלל ובפולין בפרט- אכן כך. נערים חוזרים חדורי לאומניות (נלחם נגד כולם כדי שלא ישמידו אותנו) במקום חדורי צניעות ושפלות רוח ופרשנות נכונה למעשינו אנו היום.

  • יעל  On 1 במאי 2008 at 11:36

    פוסט מרגש וקולע. גם לי יש הרגשה שהמיתוג שלו כאלבום שואה עומד בעוכרו של האלבום.

  • איתמר  On 1 במאי 2008 at 13:13

    אתה מוזמן לקרוא מה שכתבתי על כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: