בכיכר הריקה עם זמר ואקורדיאון

 

זה ערב עצוב של חג שהוא לא ממש שמח. עוד כילד עמדתי משתומם מול החג המוזר הזה ועוד יותר, מול החיבור הפסיכי בין העצב של יום הזיכרון לשמחת פטישי הפלסטיק של ערבו של אותו יום. ערב יום העצמאות היה תמיד עבורי יותר עצב משמחה. קודם כל בגלל המעבר החד, אבל גם משום שלא יכולתי להתחבר למהומה הזאת: קצף על העוברים ושבים, אמנים שמופיעים עם ארבעה שירים ובורחים הלאה, ראש העיר נואם ולהקת המחול העירונית רוקדת. קראו לזה "ללכת לבמות" ולי זה קצת התקשר לבמות הפולחן שהחשמונאים ניתצו כחלק מהמרד נגד ההתייוונות, אי שם בסיפורי חנוכה.

הו, תל אביב הגדולה,עיר חשוכה כמו חוגגתחג משונה של מלמול אנשים עילג: הו טלוויזיה הו אוטובוסים הו מוניות הו יהודים    מתוך "כתובת חשמל נעה", מאיר ויזלטיר מתאר את יום העצמאות תשל"ב 1973.

הכל נראה כשמחה מעושה. שמחים כי מוכרחים להיות שמח. השאלה היא איך מבטאים את השמחה הזאת. האם פטיש פלסטיק, קצף דליק והופעה של משינה היא מהות השמחה על שיש לנו מדינה. ואני באמת לא מדבר על איך המדינה הזאת נראית ביום יום, רק על הדרך בה היא חוגגת.

אני לא צמחוני. יש לי חיבה לבשר על האש, אבל התחושה שמנגל הוא הוא המנהג של יום העצמאות של המדינה העברית קצת חורה לי. הרי יום קודם אנחנו זוכרים ומתאבלים על קורבנות האדם שהוקרבו על האדמה הזאת והנה, לא חלפה יממה ואנחנו מעלים קורבנות בקר, כנפיים של תרנגולות מסכנות וחומוס אחלה.

זאת הקדמה ארוכה, אבל היא באה להגיד, שאחרי כל כך הרבה שנים שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי בערב יום העצמאות, באה להקת פונץ' והראתה לי מהו המקום הנכון עבורי להיות בו בערב מתוסבך כזה.

בימים האלה או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי

הבחירה לפתוח עם רוני שויקה ועם טקסט פרשני-אסוציאטיבי בעל נופך יהודי הייתה משב רוח מרענן לכל העניין. הסתכלתי על רוני וחשבתי על קובי אור. פתאום קלטתי שרוני הוא סוג של קובי אור חדש. אם קובי אור הוא נביא רוק מהורהר שאתה הולך בקלות שבי אחרי האסוציאציות שלו והדימויים הבלתי אפשריים, הרי שאצל רוני האמירה פחות מטושטשת, יותר מחוברת למקורות המים של בבליקי ובכלל, האג'נדה של פונץ' יושבת עליו בול.

מהי האג'נדה הזאת? האלבום האחרון של הלהקה הוא מעין חזרה למהפכה ברוח השם הישן של הלהקה, שד"ק (שמאל דתי קיצוני). שד"ק היא המפלגה של אלה שלא מוכנים לקבל את השקרים הרשמיים. (שקרים שנפוצים בעיקר בימי זיכרון וביום העצמאות). השד"קים הם האנשים שלא יכולים לחיות בעולם דיכוטומי ש"ימין" שווה "דתי" ו"שמאל" שווה "אוכל שפנים". אלה שקשה להם לשמוע נאומים על כמה טוב פה ואיך ניצחנו במלחמה, כשהכל כל כך רעוע. הדתיות של בבליקי היא מהסוג שאוהב אותך גם אם אתה מחלל שבת ואוכל שרצים. והוא דתי לגמרי, הבחור. היהדות שלו היא אהבת הזולת וצדק סוציאלי.

"למה אתה חושב שאוסלו נכשל?", שאל אותי פעם בבליקי רטורית. "כי אי אפשר שהשלום יהיה רק לעשירים. שתהיה מדינת פלסטין, זה בסדר. ושתהיה מדינה שדואגת ליתום ולגר ולאלמנה. מדינה שבה לא נוטשים את החלש בגלל חולשתו. זו מדינת יהודה". (ציטוט חופשי)

אחרי שרוני שויקה יורד הלהקה עולה ומתחילה בעיבוד אינסטרומנטלי ל"405". ואם השיר הזה מנסה לדמיין יום הולדת לאיש שמגיע לגיל ארבע מאות וחמש, אתה מתפתה לדמיין איך ואם בכלל תחגוג ישראל את הגיל הזה.

הביצוע של השיר עצמו נדחה ליותר מאוחר ואנחנו נזרקים שוב אל מעבורת החלל המתפוצצת של פינוקיו. פונץ' ריכזו כמעט את כל האמירה הפוליטית שיש להם בשירים לערב אחד. למרות חסרונו של "השלום יגיע", היו שם "צונאמי ציוני" המתריס, "הסיגר" שעוקץ, וכמובן "הקומוניסט" עם השורה האנטי נאיבית "מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק".

העולם תמיד יצחק עליך אם נשארו לך אידיאלים. זה הרי נורא פאסה. אבל לפונץ' אין בעיה להיות כאלה. "בימים האלה", ציטט בבליקי בהופעה את בועז כהן, "או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי". זו הייתה התשובה של בועז לשאלה קנטרנית בראיון ברדיו לגבי הפוליטיקה של הלהקה.

החוויה שעברתי בהופעה של "סוויטת יום העצמאות 2007" גורמת לי לקוות שגם בשנה הבאה הם יהיו שם בדיוק באותו תאריך. איתי שלי עוד קטן בשביל הופעות רוק, אבל כבר עכשיו ברור לי שאני מעדיף להביא אותו בערב יום העצמאות לבמה של תמונע מאשר לבמות ההתייוונות שמסביב.

ועוד על ההופעה כאן.

הטיוטה הראשונה של הטקסט שרוני הקריא נמצאת כאן.

ההסבר המלא של בועז לעניין הסוציאליזם כאן

הכותרת: מתוך הגרסה הראשונה של "סוויטת יום העצמאות"