זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

נושאי המגבעת

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

רוכסן

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן שץ  On 8 בינואר 2014 at 21:30

    אני לא חושב שהשירים (לאו דווקא המלים לבדן) בקסטה ובאגנתה הם אניגמטיים במובן שצריך לנבור בהם או לעמוד על דקויות כדי לגלות משהו. המלים עצמן הן אולי לא פשט, אבל השירים מאוד מוחצנים, בו(ע)טים ומיידיים. כרגיל אני חולק לגמרי על כל השיוכים הפוליטיים שבעיניי לא קשורים בכלל למציאות. בהקשר זה דווקא הנונסנסיות לכאורה של אגנתה – אלבום שאני מאוד לא מסמפט כי עולה ממנו צחנה קשה של רקבון – מאפשר לעמוד ביתר דיוק על האופן שהצרחות של הקסטה הן משהו מאוד אישי שלא פוליטי בכלל, לפחות לא ברמת ההתכוונות, אף אם בנקודת המוצא.

    כדאי להזכיר שהשירים מכמירי הלב באמת "יום הולדת" ו"האלהים שלי עייף" נכתבו ע"י אמיר זידנר שהיה חבר של פישוף, ו"ביקור בהר" נכתב בעקבות הנפילה שלו בלבנון (ואף על פי כן).

  • bddaba  On 8 בינואר 2014 at 22:50

    אני אהיה פשוט עם התגובה- אהבתי את מה שקראתי כאן, את איך שכתבת ומה שכתבת, ואני גם מסכים למה שנכתב, תודה, שרון

  • שוֹעִי  On 9 בינואר 2014 at 0:06

    עמי, הקסטה הזו, לבן ה-16-17 שהייתי אז, היתה תמצית מדויקת של אוונגרד בועט. איך אפשר לומר ש"Live in בית שמש" "קול של אלוהים אחר" ו-"ביקור בהר" הם בוסר? הם המיטב של "נושאי המגבעת" (דווקא אגנתה פלסקוג מוצלח הרבה פחות). זה בערך כמו שמישהו היה כותב ש"חתוך תוכן" של טאטו הוא בוסר או טוען ש-DXM (יריב אלתר וחבריו) או פוליאנה פרנק היו בוסריים. מה היה פה לשמוע בדיוק באותה תקופה? זה היה מיטב תרבות-הנגד. זה היה אלטרנטיב שלא התבייש בכך שהוא אלטרנטיב, ולא ניסה להתכתב עם שום מיינסטרים או להופיע ב"סיבה למסיבה", עד היום הקלטת הזאת (עם כל רוח הנעורים שלה) מזכירה לי שגרירות ישראלית של מרק אי סמית ו- The Fall.

  • יוסי בבליקי  On 9 בינואר 2014 at 3:02

    רוקנרול אמיתי הוא בוסר. זה הדיל בדיוק. אתה נותן ביס בשביל המתיקות ומקבל צריבה של מולקולה משוגעת ואומר תודה כי זה הרגע שהחיים שלך כלומר כל מה שחסר בחיים שלך מתחילים להציג את עצמם. הקסטה של נושאי המגבעת היא התחלה מאד מבטיחה של משהו אמיתי.

  • אלון  On 9 בינואר 2014 at 22:57

    כתבת יפה!
    אני רק אציין שלדעתי נושאי המגבעת הם הלהקה הישראלית הכי טובה! אני אוהב ״ומדקלם״ כל שיר שלהם – גם מהתקליט השני״אגנתה״ הלוואי והיו עוד שירים… והלוואי והיו מתאחדים להופעה.

  • אופיר  On 10 בינואר 2014 at 0:45

    זה לא שנושאי המגבעת המציאו בקסטה משהו חדש אם בסאונד או במילים (ראה מארק אי סמית) אבל עדיין היה שם משהו חדש .אני חושב שמה שבעט בבטן היה בעצם הזרות שלהם בתוך סצינת הרוק המקומית . הם היו כל כך לא מפה וזה לא נראה שאיכשהו אכפת להם. גם הסאונד הוא סוג של – לא באמת אכפת לנו איך אנחנו נשמעים אבל אני בטוח שהם יצקו לתוכו כל כך הרבה השפעות שזה חייב היה לצאת אחרת. אני עדיין לא מצאתי אף להקת גיטרות או פאנק ( תפסיקו לכתוב פאנק כי מוסיקלית זה לא פאנק) שנשמעת כמו בקסטה. ויש שם משהו מעבר למילים- סוג של אנרגיה חדשה שיוצאת גם שנים אחר כך , ונשמעת לא פחות עדכנית ובועטת .אני זוכר שבשנות התשעים עבדתי בבר של מועדון חיפאי שהשמיע אלטרנטיבה מסוגים שונים וקצת רוק ישראלי, וניגשה אלי קבוצה של תיירים בריטיים :
    Hey you got to tell me who's this band and where can I get it !
    ברקע נשמע ׳נושאי המגבעת׳…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: