אין מעבר למילים אבל אני עובר

ההצגה הארכיבאית במכון גנזים מציעה מפגש מרתק עם מכתבים שהשאירו טובי הסופרים והסופרות בעברית. מדובר בחוויה אינטימית מומלצת מאוד לכל מי שמילים נובעות מתוכו

מילים ורעיונות בבטן האדמה. חלל ההצגה ״הארכיבאית״

חמישה עשר אנשים יורדים במדרגות שתי קומות אל מתחת לפני הקרקע בספריית בית אריאלה. שם, בבטן האדמה, נמצא מכון גנזים ושם, בחדר המבואה של המקום, מתקיימת הצגה שקהל היעד שלה הוא אנשים של מילים. 

אנחנו מתיישבים על כיסאות פלסטיק כתומים מול שולחן משרדי ארוך, מטול שקופיות ומדפי מתכת שמכסים את כל הקירות. על המדפים ארגזים לבנים זהים ועליהם מופיעים מספרים שבטח מקודדים איפשהו כאן לתוך מחשב.

״הארכיבאית״, כמעט שעה של מונודרמה בביצוע עלית קרייז, משתמשת בלוקיישן באופן מיטבי. גנזים הוקם בעקבות חזונו של הסופר אשר ברש לשמור לטובת העתיד את כתבי היד, המסמכים והאוספים של הסופרים והמשוררים העבריים. קרייז פותחת בהסבר קצר על גנזים ועל מטרותיו ומיד מכריזה על הנושא האמיתי של הערב: מילים.

לא סתם מילים. מתוך החומרים שנמצאים במקום בחרה המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי להתמקד רק במכתבים. בחירה שמתגלה בתוך שניות כמרתקת ומלאת השראה. עם כל הכבוד לכתבי היד – הקהל הקטן אינו מורכב מחוקרי ספרות. גם אוספים שונים של ניירות ששכנו במכתבתם של ביאליק או וולך מתאימים פחות לתשומת לב כזאת.

מתברר שמכתבים שכתבו אבות ישורון, לאה גולדברג או עודד בורלא או מכתבים ששלחו אליהם, מכילים כמות עצומה של מילים ומשפטים מופלאים ומנוסחים היטב שכאילו נגזר עליהם להישכח. התוכן המילולי הזה לא נועד להיות טקסט ספרותי, אבל עצם העובדה שמי שכתבו אותו עסקו בכתיבה כמקור לביטוי ולמימוש גם אם לא תמיד כמקור לפרנסתם, הופכת את המכתבים האלה לאוצר. אוצר שזוכה לטיפול חכם ומינימליסטי.

אלכימיה מילולית שובת לב

וחוץ ממילים יש עוד כוח מניע ב״הארכיביאית״: השכחה. מילים כתובות לא שוות הרבה אם לא זוכרים אותן, וכדי לזכור אותן צריך לקרוא, ושהן ייחרטו בלב או במוח ויישארו שם. כמה מילים כאלה באמת נחרטו במוחם של הקוראים? מעט. מעט מדי.

הארכיבאית מכניסה לחדר כוננית. כשהיא פותחת אותה מתגלים בתוכה דפים בכתב יד. דפים בגדלים ובצבעים שונים. הדפים נשלפים ומוקרנים לפנינו על הקיר. כל דף הוא מכתב. בכל מכתב סומן בעט אדום משפט או שניים. משפטים מופלאים. אלכימיה מילולית שובת לב.

קרייז קוראת את המשפטים ומאתרת בקרב הצופים את האדם שהכי התחבר לאמירה. למשל, אני קיבלתי את המכתב של אבות ישורון לבתו הלית. ישורון כתב לה על אהבתו אליה, על הקושי למצוא מילה בעברית שתצליח להמחיש את עומק הרגש שהוא מבקש לבטא.

לפעמים לא מוצא את המילים

כשקרייז שואלת מי מזדהה עם הרעיון, מי לפעמים לא מוצא את המילים המדויקות, אני מהנהן חרש. היא קולטת מיד ומגישה לי את המכתב של אבות בתוך שמרדף. לאחר שכל מכתב שמוצג מוצא את האדם שמתאים לו, קרייז מבקשת מאיתנו לשנן את הקטע שהתחברנו אליו, או לפחות שתיים שלוש מילים מתוכו.

היא אוספת מאיתנו את הדפים ובצעד מפתיע ממחישה אלמנט שלישי ואחרון לערב הזה: זמניותו וארעיותו של הדף הכתוב.

הדפים שהחזקנו היו כמובן רק העתק של המכתבים המקוריים, אבל מתישהו בעתיד בעוד שנה או בעוד אלף שנה, הדפים האלו יהפכו לאבק. כל חומר סופו להפוך לאבק. גוף האדם, כמו הכיסאות שאנחנו יושבים עליהם, כמו הקופסאות המקוטלגות שסביבנו. מה נשאר? המילים כמובן. רק הרעיון.

את המילים שנושאות יופי וחריפות מבע ורגש – רק הם, לפחות מקצתם, יזכו לעבור מדור לדור ולזכות למקום בתודעה הפרטית של מי שנקשר אליהן, של מי שהבין אותן, שהרגיש שנתנו שם ומקום למשהו פנימי ופרטי שעד שפגש לא ידע איך לתאר.

יונתן, החבר שהמליץ לי על ״הארכיבאית״ ולגמרי פגע בול, חושב שחבל ש״לא כולם יכולים לראות את ההצגה״. אחרי שצפיתי בה אני דווקא חושב שהיא בפורמט האידאלי. אינטימי וצנוע. לא כולם צריכים להיות שם. זוהי הצגה שפונה לדעתי לקהל מובחן מאוד: אנשים של מילים. רק מי שמילים מפעילות אותו, מרגשות אותו, מגרות אותו – יבין את החוויה ויקבל ממנה השראה.

שאריות של מכתב מוקרנות בתום ההצגה. מיועדת לקהל מובחן מאוד

מכתבים הם כלי ביטוי עוצמתי שבמקורו נועד רק לזוג עיניים אחד בלבד. לא יכולתי אלא לחשוב על כמה אנשים שהתכתבתי איתם במהלך חיי והיו לי רגעים כאלה של אמירה ושל ניסוח שיכולתי להתמלא עוצמה וסיפוק ממייל בודד כאילו היה מדובר ביצירה ספרותית לכל דבר. הדור שלנו כבר לא מילא דפים בהגיגים אלא יותר שרתים, כוננים ותיבות דוא״ל.

לא בטוח ש״אובדן ההילה״ של המקור תקף גם במכתבים. מה שכתבו זלדה, וולך, עגנון או קניוק יישמר בנייר וכקבצים סרוקים, ואילו סופרי העידן הדיגיטלי יעבירו למכון גנזים גיבויים של תוכנת הדוא״ל שלהם. הקריאה בתוכן, במילים שנוסחו במאמץ ובהתכוונות היא זו שתישאר חשובה. כי המילים אינן הנייר, הדיו או המדפסת. המילים הן קודם כל מושגים מופשטים שיכולים ליצור עולמות מופלאים.

ההצגה ״הארכיבאית״ מוצגת במכון גנזים בבית אריאלה בתל אביב ארבע פעמים בחודש. הפעם הבאה תהיה ב-27 באוקטובר 2022. כרטיסים ומידע נוסף כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: