ארכיון מחבר: 33veshlish

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים
הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 
 
פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

ציפור נדירה דורכת על פדל דיסטורשן

עברה רק חצי שנה, ושלום גד שוב מוציא אלבום חדש. "תל אביב תל אביב" הוא שרטוט ביד מיומנת היטב המתאר את דיוקנו של האמן כאיש צעיר

עוד לא קיימתי את הבטחתי לפוסט ארוך ומפורט שינתח את השירים באלבום "שירי ארץ ישראל" של העבד, והנה, עברה עוד חצי שנה ושוב שלום גד מוציא אלבום חדש, רביעי בתוך שנה וחצי ושוב רק בבנדקמפ, ללא עותק מפלסטיק. "תל אביב תל אביב" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שנקראת "המצב". מי שקצת מכיר את שלום גד, יכול להבין שההקדמה של הטרילוגיה הופיעה ב"שירי ארץ ישראל". 

באפוס הפוליפוני "המצב" שלום מייצג את האמן התל אביבי שקורא לבחורה שהוא פוגש לעבור לגור איתו. היא מנסה לשכנע אותו לעבור איתה לירושלים. הקול השלישי, זה של אביב גדג', קורא לה "בואי למושב". המושב הוא כמובן תלמי אליהו. והרי לכם התרשים שהוליד את הטרילוגיה החדשה. "תל אביב תל אביב" הוא סיפורו של האמן המגיע לעיר הגדולה ומנסה להשתלב בהוויה האינטנסיבית שלה.

תל אביב תל אביב

שלום גד והיהלומים. עטיפת האלבום החדש. עם הגב לים

"האמן" של שלום גד הוא בן דמותו היצירתי, אבל כרגיל, הוא גם דמות בדיונית לגמרי. רוב השירים שגד כתב ניסו לנסח מחדש תחושות ורגשות. להגיד דברים בדרך שונה. הוא מאתגר את עצמו שוב ושוב מפני שבניגוד לאמנים רבים, במיוחד בסצינת המוזיקה הישראלית, הוא מבין שיוצר לא צריך להתחייב על אותנטיות. אין שום הצדקה שהוא יעסוק רק בעצמו ובעולמו הצר.

 

במקום זה, עדיף לאמן לחקור טריטוריות יצירתיות חדשות, להציב לעצמו יעדים מאתגרים. במובן הזה, שלום גד הוא לא רק הקוטב האיכותי שמול דודו אהרון. גד הוא גם תמרור האזהרה ליוצרים מופלאים שהולכים והופכים רדודים מאלבום לאלבום. עברי לידר, למשל. 

העבד

"שירי ארץ ישראל" של העבד. רק בן חצי שנה וכבר יש לו אח קטן

ועוד אמירה אחרונה לפני שנעבור לשירים עצמם: אלבום כל חצי שנה, פעם רביעית ברציפות, הוא הספק מרשים עבור כל מוזיקאי, בוודאי כזה שלא מתפרנס ממוזיקה. מי שכבר מכיר את גד יודע שהכמות הזו לא פוגמת ולו לרגע באיכות. לגד זה מצליח מפני שהוא לא מנסה לחזור על אותם טריקים שוב ושוב. אם יש אצלו מוטיבים חוזרים, הם מגיעים מתוך נימוקים תמטיים, כשהמטרה היא לקשור בין שירים ישנים לשירים חדשים. המגמה הזו ביצירה של גד רק מתחזקת ככל שהוא מתמיד בעשייה רציפה כמו בשנה וחצי האחרונה. אם לא "קוץ ברוח", שדיבר בין היתר על תהליך היצירה, לא היינו מקבלים את הטרילוגיה הארס-פואטית שמתחילה ב"תל אביב תל אביב". אם לא הביקורת החברתית המרשימה בעוצמתה ב"שירי ארץ ישראל", לא יכולנו להאזין לשיר כמו "קח אותי להלוויה".

 

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר

סיפורנו מתחיל באמן המגיע לעיר. הוא שוכר דירה, מעביר את מעט החפצים ומתחיל לחפש איפה האקשן. הוא מנסה את מזלו עם הזן המתוסבך של הבחורה התל אביבית, ומגלה שהעיר שהוא ראה בדמיונו לא באמת נמצאת כאן. די מהר הוא מגלה את הבלוף: "סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון / גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון / ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים / אם אלה השמחות שלכם / קח אותי להלוויה".

 

בשיר הבא, "השריר עם העיניים הירוקות", נראה שגד מתבונן באותה בחורה מתוסבכת (או באחת אחרת מאותו אבטיפוס). היא חיה בעיר ומחפשת אחר אהבה. הטקטיקה שלה היא ש"אסור להילחם בשביל אהבה / צריך לקפוץ על הראשון שמופיע". גד מבין את הצורך, מזדהה עם הכאב, אבל לא יכול להשלים. הוא מהמחפשים, לא מאלה שמעדיפים לקנות מוכן. כשהגיבור שלנו סוף סוף מתאהב, קשה לו להשלים עם ההתמסרות הגלומה בזה. "בסוף אתה תאהב את הטעם / אל תיבהל / ככה זה בני אדם", הוא אומר לעצמו, ועל הדרך מנסח כמה שורות מהרומנטיות שנכתבו בעברית בעשור האחרון.

 

שלום גד. לא שכח מחלומות הנעורים (צילום: אורלי קוטיק)

"במו ידי" הוא תיאור של שיחה אופיינית בפאב השכונתי. האמן כבר לא צעיר, ההצלחה ממנו והלאה. ותמיד יימצא מי שיזהיר אותו שהוא צריך לשנות גישה כי להיות יוצר זה עניין בלי עתיד. בדרך כלל, המזהיר הוא אחד מ"אלה שהיו". אגדות תל אביביות שהפכו לחצי הומלסים, או שהתברגנו ושכחו מחלומות הנעורים. לא צריך לגור בעיר הזאת כדי לדעת כמה מיתולוגיות מהלכות מסתובבות ברחוב.

 

כל הגיבורים שמתו קמו עוד פעם רגע אחרי שנפלו

גד עוסק מדי פעם בארס-פואטיקה של רוקנרול. מחסן הדימויים הרוקנרולי הוא בלוף גלוי, ובכל זאת יש לא מעט שעוד קונים את הסחורה. ב"שירי ארץ ישראל" הוא דיבר על זה שכל אחד בתל אביב "עובד על אלבום חדש". כאן חוזר המוטיב ב"שלג", אבל יש גם התכתבות מעניינת בין "אני רק סקיצה" מהעבד, שניסה לגונן על המוצר המוגמר מפני ביקורת קפדנית מדי, לבין "הלהיט". גד מזכיר כאן את האקסיומה ש"הלהיט הוא השיר הכי גרוע / מבין כל השירים שלנו / אז אל תשפוט על הלהיט". לא תמיד זה נכון, ויכול להיות שהיום אנחנו כבר בעולם דל בלהיטים (אם תשכחו רגע מליידי גאגא ומריהאנה).

 

מעקיצות לעבר הסצינה, גד חוזר לרומנטיקה של המעשה היצירתי ב"מתופף מחפש להקה". התיאור של המאבק הקיומי להחזיק את החבורה שעושה איתך את המוזיקה שלך הוא אלכימיה נטולת ציניות ושובת לב באנושיותה: "האורות הכחולים, הריחות, העשן / מסמנים שזה כאן / הבסיסט העייף מתקרב / וניגש לחלון השבור / הוא רואה את החדר הריק / השולחן והלחם היבש / זמר מחפש מתופף / הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב / הוא חוצה את היער בחושך / וצועד אל תוך הנהר".

 

 

מישהו להפוך איתו את הבית

עוד זמן עובר. האמן מכיר אישה. הוא מחויב להמשיך את האמנות שלו. היא רוצה לבלות, להתמסד, להגדיר את היחסים. הוא רק רוצה לכתוב עוד שירים. "את מדרדרת אותי", הוא אומר לה. "חייב לעבוד / חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו".

 

"שלג" הוא עוד ניסוי יצירתי בסגנון "הישראליות חגגו בתל אביב ובניו יורק" מתוך "היהודי המעופף". אז גד לקח טקסט מסקירה של שוק ההון והלחין. ב"שלג" הוא מלחין סצינה קצרצרה בבית קפה. האמן מחכה למישהו. המלצרית אומרת לו שהיא מכירה אותו כי אחיה למד איתו בבית הספר. וגם הוא "עובד על אלבום חדש".

שלום גד ואלי שאולי. עובדים כבר על אלבום חדש. ברור (צילום: אסף אנטמן)

 

בשיר הבא, הוא והמלצרית ממריאים על האופנוע שלה לעבר סיפור אהבה חדש. בסוף האלבום מתברר שהפעם האמן נפל חזק: "גברים שאוהבים יותר מדי / לא יכולים לחיות יותר משעתיים", הוא מקונן. אבל האמן שוב בוחר באמנות ולא באהבה הגשמית, כי בשביל האמנות "שעתיים זה כל מה שצריך".

 

עובד על הסאונד של הגעגוע

שלום גד ממשיך לשכלל את האסתטיקה היצירתית שלו. המוטיבים החוזרים בטקסטים מקבלים ביטוי גם במוטיבים מוזיקליים מקבילים. המסירות שלו לזיקוק המתמיד הזה הופכת אותו לא רק ליוצר נדיר באיכויותיו, אלא גם למגדלור של השראה עצומת ממדים עבור כל אדם יוצר, לא רק מוזיקאים.

 

הדבר המיידי שאלבום חדש של שלום גד גורם לי לעשות זה לכתוב: פוסט, שיר, ספר, לביים קליפ. שלום גד חי ב"דרך האמן", ואני די בטוח שהוא מעולם לא שמע על הספר של ג'וליה קמרון בשם הזה. הוא קם בבוקר בשביל לכתוב ולנגן. הוא חי בשביל לעשות משהו יפה שהחוויה שניתן להפיק ממנו היא גילוי עצמי והתגלות פנימית מתמשכת.

מחכה כבר לפסח ול"ירושלים".

 רשימת לינקים מתעדכנת

האלבום להורדה בבנדקמפ

יאיר יונה על "תל אביב תל אביב"

עינב שיף מתנחם בשלום גד

שיר לב על העיר החדשה

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה שלי על "שירי ארץ ישראל"

אסף לבנון מראיין את שלום גד

יש תקווה גם בשבילו – על שתי הופעות של ג'ון קייל

חושך בקהל. שלט פרסומת מוזז הצידה וחושף דלת. דרך הדלת נכנסים ועולים הגיטריסט דסטין בויאר, המתופף מייקל ג'רום, שכבר עמדו על הבמה הזו לפני שש שנים, והבסיסט ג'ואי מרמבה, שהצטרף להרכב השנה. וכשאני אומר "ההרכב", אני מתכוון ללהקה של ג'ון קייל. גאון מוזיקלי, מולטי אינסטרומנטליסט, וכמו שמקובל תמיד להסביר, חבר הוולווט אנדרגראונד.

ג'ון קייל. אצלו כולם אוהבים את החומר החדש

בהופעה הקודמת על אותה במה, הצלילים הראשונים העבירו רטט בקהל. זו הייתה הוויולה החשמלית שהתחילה את "Venus in furs". הפעם היה זה האינטרו הארוך של "קפטן הוק", שיר מופלא שתועד רק באלבום הופעה שהוקלט ב-1979 במועדון הניו יורקי המיתולוגי CBGB. זו הייתה הפתעה שמתאימה לקייל. בכלל, לראות ממרחק נגיעה אמן בן 69 שלא מפסיק לחדש במוזיקה שלו, ושלא חושש לאתגר את עצמו ואת הקהל, זו חוויה מפתיעה בפני עצמה בתרבות הרוק הקיימת.

החוקים של הרוק אומרים שבאלבום הראשון אתה נותן את כל מה שיש לך, ולכן הוא בדרך כלל השיא שלך, באלבום השני אתה מנסה לשחזר את ההישגים, ואם אתה בכל זאת מצליח, אתה צפוי לדעיכה יצירתית מהאלבום השלישי ומעלה. יוצרים ששרדו איתנו עשרות שנים מכירים את הטענות של הקהל, שתמיד רוצה לשמוע שוב את השירים הישנים. אהד פישוף תיאר את ההשתלשלות הזאת בשורה "אף אחד לא אוהב את החומר החדש / כשאתה רוצה לבוא / והם רוצים ללכת".]

כולם אוהבים את החומר החדש

אצל קייל, כולם אוהבים את החומר החדש. שלושה שירים חדשים ביצע קייל בכל אחת משתי ההופעות בתל אביב. השירים אמורים לצאת רק באמצע ספטמבר ב-EP חדש, אבל הקהל קיבל אותם באהבה, כמו שהוא קיבל את "Outta the bag", "סולד מוטל" ו"פרפקט" מהאלבום האחרון והמצוין של קייל שיצא ב-2006. היה תענוג לראות את הנגנים, שנולדו מן הסתם אחרי שקייל כבר הופיע סולו, ואת הצעירים בקהל, חלקם הגיעו לשתי ההופעות, כשהם שרים כל מילה גם בשירים החדשים יחסית.

קייל. האיש לא מתעייף

קייל הוציא אלבום בכורה ב-1971, ומחזיק שני אלבומים שנחשבים יצירות מופת על זמניות, פריז 1919 (1974) ו"מוזיקה לחברה חדשה" (1982), אבל הוא בחר להתעלם מהשירים המתבקשים וללכת על מה שעניין אותו לשיר. כך קיבלנו בזאפה את "אמסטרדם" בן ה-40, ואת "satellite walk", מאחד האלבומים הפחות מוכרים שלו, ושלא בצדק, שיצא ב-1985.

בלי קרקע יציבה

 "קפטן הוק" הוא המנון של גבר אבוד שמנסה להימלט מהעולם שסוגר עליו אבל לא מוצא קרקע יציבה. כשהוא מספר ש"עברתי את כף התקווה הטובה, אבל אין תקווה בשבילי", אתה מרגיש גופרית צורבת בגרונך. כשהוא שר "אני לא יכול להמשיך לחיות ככה", אתה דומע. כשהוא צועק "יהיה מה שיהיה, אני הקפטן של החיים האלה", מהדהדת ההכרזה הזו, נואשת, ונחבטת שוב ושוב על הקירות שמסביבנו.

מי שהיה בשתי ההופעות, כמוני, קיווה מן הסתם לשתי הופעות שונות, לשירים שונים בכל הופעה. זו תקווה טבעית, אם כי לא ממש ריאלית. היו כמה שירים שהוחלפו, אבל אין ספק שהיה מדובר באותה "הופעה". אפשר היה להתאכזב מזה, אבל מה לעשות שבבארבי, כשסוף סוף קייל על הבמה, כל מה שיכולתי לרצות הוא לשמוע שוב את האינטרו ההוא של "קפטן הוק".

האנרגיה של קייל, שהתחיל על הקלידים, עבר לגיטרה חשמלית, ואחר כך לאקוסטית, ובחזרה, הייתה כובשת לאורך המופע כולו. מי שהתלונן על היעדר ההדרן בהופעה הראשונה, או על ההדרן הקצר יחסית בהופעה השנייה, בבארבי, לא יכול היה להאשים את האיש בעייפות. זו לא העייפות שמנעה מהערב להמשיך. זו הגישה של קייל, שמוכן לתת לקהל את כולו, אבל לא מוכן להתחנף.

קרוב ללב

קייל של הבארבי נראה מרוצה מהאווירה סביבות יותר מזו שהייתה בזאפה. אולי הסיבה נעוצה בעובדה שהבארבי היה מלא עד אפס מקום בעוד שהזאפה, שגם ככה קטן יותר, לא היה מלא כל כך. פגשתי לא מעט אנשים כמוני, שהיו בשתי ההופעות. שכמוני, מחזיקים את הדיסקוגרפיה הענפה של קייל בבית וקרוב ללב. ואיך אפשר שלא.

קייל עם האקוסטית בזאפה. הדובים ביער והאפיפיור ברומא

לקייל יש איזה עניין לא פתור עם נשים בוגדות. ב"אמסטרדם" הוא שר:

She says she fell in love

With men who knew the way to treat a lady

Her life has settled for the best of things

That I couldn't give her

And it's not her fault, she's not the one to blame

Come down, come down, come down once more

And I do believe the journey did her well

היא התאהבה באחר, אבל זו לא אשמתה, והוא עדיין זקוק לה ומודה שהנסיעה הרחק ממנו עשתה לה טוב. ב"guts" שבוצע בבארבי, הוא מתעד את הסיפור הידוע שהתרחש בלילה שלפני ההופעה המיתולוגית והמשותפת שערך ביוני 1974 עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירס. עבור קייל זה היה האתגר שבהופעה כאמן סולו. באוטוביוגרפיה שלו, "What's Welsh for Zen", הוא מספר איך ההופעה ההיא, שתועדה באלבום "June 1, 1974", הייתה הנקודה שבה הוא התאהב בהופעות והפך לחיית ההופעות שהוא עד היום.

אבל באותו לילה שלפני, קייל תפס את אשתו, סינדי. עם איירס. אם יש לכם ספק לגבי מעשיהם, בא השיר ופותח עם תיאור חד כתער וזועם כזה:

The bugger in the short sleeves fucked my wife

Did it quick and split

גם בשירים החדשים אפשר היה למצוא רמזים לגבר ההוא, המוכה והזועם.

You asked if you hurt me

Whaddya mean by that

Looked round the corner

You don't remember that

אבל אסור לטבוע בתוך המילים. בניגוד לאמנים רבים שכרתתי איתם ברית בגיל ההתבגרות, קייל הוא היחיד שלא באתי אליו רק על סמך המילים. ההוכחה היא שבאוסף שלי אין בכלל דיסקים אינסטרומנטליים. חוץ מאלה של קייל. והם לא סתם על המדף. הם ליד המערכת. בתיקיות המחשב המיועדות להאזנות חוזרות. צרובות להאזנה במכונית ברגעים הנכונים. גם בהופעה,

האוזניים פשוט נפקחו באושר לשמע השכבות שקייל ולהקתו יצרו מהשירים. ליינים של קלידים שהפכו את השירים על פיהם. ריפים של גיטרה וקולות רקע שהפכו את המנגינות לתרועת ניצחון. אני אוהב לצפות בקייל מסמן את הסימנים הקטנים בעיניים ובתנועת יד קלה למוזיקאים שאיתו. כיוצר עם רקע קלאסי, מי שיתאמץ יצליח לראות אותו מנצח על ההרכב ומפעיל אותו תוך כדי שירה ונגינה אינטנסיביים. כשאתה עומד מולו ורואה את הסימונים, ואחר כך את החיוכים, כך אתה יודע שהחושים שלך נתונים בידיים טובות ומיומנות.

הופעות מחו"ל לא עושות עליי רושם. לא הייתי בלאונרד כהן, לא בפול סיימון, לא בבוב דילן, אפילו לא בסווייד. אני חייב לשמור את מעותיי הדלות להופעות של ג'ון קייל. עכשיו ובימים האחרים.

לינקים:

ראיון שלי עם ג'ון קייל ב"גלובס" לקראת ההופעות בארץ

אתר מעריצי קייל. כל מידע שתצטרכו

אם כל המחאות, הולדת האופטימיות החדשה

הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג. אמש ברחבת מוזיאון תל אביב ולאורך רחוב אבן גבירול היו המונים שהחזירו לי את האופטימיות באשר ליכולת שלנו כאזרחים לעצור את התהליך שרומס את רובנו כדי לרצות את אלה שיש להם ואת אלה שאוחזים ברסן השלטון.

מחאה כמו זו שראינו אתמול וכמו זו שהייתה באותו מקום בדיוק שבוע קודם, שלא לדבר על כל ההפגנות המתמשכות בשבוע ובשבועיים החולפים, מוכיחה שיש כוח אמיתי שמבין את הכישלון של השיטה הנוכחית ויודע מה צריך לשנות כדי להחזיר לעצמו את המדינה. הנהגת המחאה הוכיחה אמש כי היא ראויה להוביל משום שמעל הבמה לא נשמעה רק דרישה נקודתית לדיור או לפיקוח על מחירי השכירות. הדוברים דיברו על הכל – יוקר המחיה, שלטון הטייקונים, חוסר השוויון בחינוך ובבריאות, נטל המס הלא הוגן והממשלות שהזניחו את תפקידן לדאוג לאזרחים.

הפרשנים והציניקנים המקצועיים ימשיכו לצקצק בלשונם ולצפות לדעיכה, אבל הייתי שם. ראיתי את מי שעמד שם וקרא לצדק חברתי. ישבתי עם המפגינים על הכביש בצומת קפלן-אבן גבירול. הכוח שנחשף בימים האלה הוא כוח החיות של ישראל. הכוח שבזכותו נוכל לספר לילדנו שהיינו שם, שעצרנו את מי שרצה להפוך אותנו לעבדי הגלובליזציה נטולי זכויות ודיור. עמדנו שם אתמול, ואם צריך נעמוד שם בכל שבוע עד שהמסר יפרוץ את חומות האטימות.

(ומכאן – משהו שכתבתי כבר לפני שלוש שנים. בגרסה מקוצרת קצת ומעודכנת) 

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. החסך העמוק בישראל בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו. 
 
 

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

 

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו. 
 

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?" 

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.
 
העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.
 
האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו. 
 

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום" 

ואף אחד לא יברר את טענותיך, כי  מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה. מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?
 

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? ייקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות". 

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. שר האוצר הוא מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

 

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות" 

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.
  

 

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').