ארכיון קטגוריה: בעניין הבאסים

כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

20150703_153852

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

שום סנטימנטליות. מינימל קומפקט היא הווה נצחי

לבריטים יש את ליברפול ומנצ'סטר, לנו יש את בריסל. מינימל קומפקט שוב התאחדה לסדרת הופעות מכורות מראש. תענוג צרוף, ולא למכורים בלבד. שנתיים לאיחוד הבא

זו לא סנטימנטליות, אמר פורטיס אחרי כמה שירים, זה הווה נצחי. כל הטענות הצדקניות על סדרת ההופעות הנוכחית של מינימל קומפקט נטחנות לאבק על ידי הגיטרות של פורטיס, סחרוף וקולין ניומן. אז כן, זה כבר איחוד רביעי של הלהקה שנזרעה בפינגווין והיכתה שורשים ברחבי אירופה באייטיז, אבל מה שמינימל למדו על הבמה בחו"ל אין שום בית ספר בארץ שמסוגל ללמד. המקצועיות של ההרכב הזה מנצחת גם היום כמעט כל להקה שנעה על הציר שבין האוזןבר ללבונטין.

זו גם לא גאווה ישראלית. כלומר גם, אבל היא שולית. אין לי ספק שהייתי אוהב את מינימל גם אם הם לא היו משלנו. אין מישהו שרחוק ממני בגישת המכבי־שלנו־מכבי־תל־אביב הכל כך נפוצה פה (והכה פרובינציאלית). מינימל הוכיחו שיש להם מה להציע לעולם, ולא רק לנו.

מינימל קומפקט בבארבי. מלכת השוגייז בפעולה

ההצלחה שלהם באירופה לא הייתה ענקית, אבל הם הצליחו כמו להקת אינדי לא־בריטית. הם לא היו עופרה חזה. אבל הם גם הציעו משהו אחר לגמרי לקהל אחר לגמרי. מהבחינה הזו, הניצחון שלהם שלם וזוהר למרחוק. הם עסקו במוזיקה, התפרנסו ממוזיקה, ומבחינה של פוטנציאל מסחרי נטו, הם יכלו להמשיך עם זה, וגם להתרחב אם הם היו מחזיקים מעמד עוד כמה שנים יחד.

תנו תודה למנדלבאום

ארבע הופעות הפכו לשש. כולן סולד אאוט. גם בפעמים הקודמות ההופעות של מינימל היו הצלחה גדולה. מעניין אם כל רוכשי הכרטיסים הנרגשים יודעים שהם חייבים חוב גדול לבחור אחד, נתן מנדלבאום, שפתאום בתחילת העשור הקודם החליט לצלם סרט תיעודי על הלהקה. הוא נסע לבירנבך בבריסל, לשפיגל בלונדון, לפרנקן באמסטרדם, ונפגש גם עם דמויות בולטות בחיי הלהקה בארץ ובחו"ל.

הסרט "נשמות גועשות" לא רק עשה חסד והנגיש חומרים מצולמים של מינימל מתקופת פעילותה, אלא זרע את האיחוד של 2004, השני מאז הפירוק והראשון מתוך שלושה עד כה במילניום החדש. במובן מסוים, החלום של מנדלבאום לפגוש את גיבורי ילדותו ולספר את סיפורם הניע תהליכים שלפני כן היו בגדר פנטזיה.

איחוד של מינימל קומפקט 15 שנה אחרי הפירוק? סרט תיעודי על להקה מהאייטיז? התשובה היא פעמיים כן. מי שהולך אחרי החלום שלו בלי להסס או להתחשבן על המחיר מגיע בסופו של דבר למקומות מרתקים. חבל שלא מספיק ישראלים (ולא רק מוזיקאים) למדו ממינימל את השיעור הזה.

בן שלו כתב על האסוציאציה שלו ללהקת כוורת כשהוא ראה את הבמה של מינימל ועליה ארבעה סטנדים של מיקרופונים. ההבדל בין סנדרסון־גוב־אולארצ'יק־שמיר הוא שבמינימל קומפקט השילוב הווקאלי לוקח את השירים רחוק יותר. העוצמה והשבריריות של מלכה, נציגת השוגייז בלהקה, החזנות הרובוטית של סמי, העומק והביטחון העצמי בקולו של ברי, וכמובן הטריפ ההיפנוטי בקול המנוזל תמידית של פורטיס – יחד הם יוצרים תרכובת רב שכבתית וממכרת. נדמה לי שזו בדיוק הסיבה שהצליל של מינימל לא התיישן בכלל.

משולש רומנטי נצחי

מינימל קומפקט יודעים לבנות הופעה. רוב הערב הם שמרו על סדר כרונולוגי. התחילו בשירים מהאי.פי הראשון ומ"One by one", והתקדמו. זה לא הפך את הסט לנטול הפתעות. יש הרבה שירים שבוצעו הפעם ונזנחו באיחודים הקודמים, ולהיפך. מי שחשש שהם ירביצו סט להיטים בעיניים עצומות התבדה די מהר. כן, אי אפשר לעבור הופעה כזו בלי "Next One is Real", "Statik Dancin'" ו"When I go", אבל הבחירה בשירים פחות מוכרים היא זו שקובעת את אופי הערב.

בירנבך סיפר בסרט של מנדלבאום שכל אלבום שיקף את המצב של חברי הלהקה באותו זמן. "Deadly weapons"  הוקלט באינטנסביות שהולמת את שמו. יש בו ביקורת חברתית שמחזיקה היטב גם היום ואגרסיה הכרחית ללהקה שרוצה לכבוש מקום בין מאות אלפי להקות אחרות. "Raging souls" ליווה את החברים בהתרקמות של חיי זוגיות שהיו גם ניגוד לתקופה של הקומונה של ימי ההתחלה. המשולש הרומנטי פורטיס־מלכה־קולין לא רק היה ברקע. הוא גם הטריגר ל-"When I go" ולעצבות התהומית של "My Will", או למלנכוליה שלא צריכה יותר מג'יבריש ("Sananat" קורע את לבי עד היום, בלי שום מילה בשפה שאפשר להבין).

לקראת הסוף קפץ מקס מעמדת התופים על סמי, הפתיע אותו לגמרי וסחף אותו לריקוד סוער לגרסה אמורפית מכרגיל ל-"The Howling Hole". המאופק שבחבורה היסס לשנייה אבל כשפורטיס התזזיתי לימינך והקהל משתולל מהתלהבות, קצת קשה להישאר אדיש. (שלא לדבר על זה שפורטיס, כמו שכתב פעם מאיר גולדברג על מישהו אחר, הוא "מאה אחוז אחוז תזזית")

מי ינגן את ליין הקלידים?

היה גם מרגש שוב לראות איך השלם גדול מסך חלקיו, ואיך למרות זאת, מי שממש מתרכז יכול היה לראות איך סחרוף מפעיל את כולם. הוא סופר בתחילת השירים כדי לסמן למקס, הוא מבקש ממלכה לנגן את ליין הקלידים של "Disguise", מרגיע אותה בחיוך שיהיה בסדר, וכשהיא בכל זאת לא נכנסת בזמן, הוא מחייך ולוקח גם את המשימה הזו על עצמו. תענוג גם לראות את החיוך של מלכה, תגובה לקהל שאוהב אותה במיוחד, ותגובה לגברים שעל הבמה שנראים לפעמים "עושים שטויות" כדי להרשים את הבחורה.

המחול הסוחף. אפילו בירנבך התקשה להישאר אדיש

במילים אחרות, על הבמה עמדו שני מוזיקאים שעברו את ה־60 ועוד שניים (פורטיס ומלכה) שיגיעו לשם באיחוד הבא בעוד שנתיים (סחרוף עוד בכלל ילד), אבל הזקנה מהם והלאה. נדמה לי שמעיין הנעורים השופע על במת הבארבי היה תוצאה של שמחת יצירה של אנשים שהגשימו את החלום שלהם וגם הנציחו אותו. הווה נצחי כמאמר הפורטיס, ששוב צדק.

ואם כל זה לא הופך את החוויה של מינימל לייב למשהו שאי אפשר לוותר עליו, אז אין לי מושג מה כן.

מינימל קומפקט בהופעה, בארבי, 1 בפברואר 2012
בפעם הבאה
וכן, כמעט לא כתבתי על ההופעה עצמה. הרבה מובלע בין השורות. והנקודות שהכנתי לקראת הכתיבה של הפוסט הזה ממחישות לי שבקרוב יהיו עוד כמה פוסטים על הלהקה המופלאה הזו.

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים
הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 
 
פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר