ארכיון קטגוריה: בעניין הבאסים

ועובד על חלום של דקה

הטור השביעי נוסח שלום גד. לפני שנה ברשתות החברתיות ועכשיו באלבום קצרצר להאזנה מרוכזת. ״24 שירים של דקה״ מבט על תיעוד מצטבר של אמן גאון

שלום גד. מי שיושב איתו לבירה – זכה (צילום: ריקי אלקיים)

״שירי העת והעיתון״ הייתה כותרת המשנה של ״הטור השביעי״, שני הספרים הראשונים שכינסו את שירי נתן אלתרמן שהופיעו בטור השביעי והאחרון בעמוד הפנימי של העיתון ״דבר״ במשך 24 שנים. הפורמט של מאמר אקטואלי שנכתב כשיר, מחורז ומנוקד, לא הומצא על ידי אלתרמן אבל מיומנותו במעשה השיר והנושאים שעליהם בחר להגיב הפכו את שירי הטור לחומר שראוי לכנס בספר ולא להשאיר מצהיב בגיליונות עיתון הבוקר של הפועלים.

בימים אלה, כשההילה של עיתונות הדפוס היא כבר זיכרון רחוק, מה יותר טבעי מ״טור שביעי״ בפוסט וידאו בפייסבוק? האלבום החדש של שלום גד, ״24 שירים של דקה״ מכנס שירים ששלום העלה לרשתות החברתיות במהלך 2022 במסגרת שהוא קרא לה ״שיר קטן בשבוע״. 

24 שירים של דקה, עטיפת האלבום. רמה אחרת של שיחה

הפרסום השבועי היה משעשע, קליל, לעתים מצחיק ולעתים מבריק, אבל כמו כל פרסום ברשת חברתית, נמוג אל מדבר השכחה של הפוסטים. גד החליט להקליט מחדש את השירים ולהפוך אותם למעין אלבום ביניים שלפני האלבום המלא שהוא עובד עליו בשנה האחרונה.

מבט מרוחק ומחויך

האזנה רצופה לשירי העת של גד מגלה את עוצמתם שעליי להודות שלא זיהיתי במינון הקודם, השבועי שלהם. לא הופתעתי. הריכוז של השירים מזכיר חוויה שזכה בה כל מי שישב עם שלום אי פעם לבירה או לקפה. שימו בצד את היוצר והמוזיקאי שלום גד. אני מדבר על רמה אחרת של שיחה. האיש חושב יצירתית באופן טבעי. הרעיונות והתובנות שהוא יכול לשפוך באגביות מוחלטת הם הרבה פעמים זהב טהור. 

זה פשוט כי המבט של שלום גד על המציאות אחר לחלוטין מזה של כל מי שאני מכיר. תמיד מסקרן לשאול לדעתו על דברים, מהאלבום החדש של מיילי סיירוס ועד הלשכה של אלמוג כהן בשדרות. הוא מעודכן בהמון דברים ויש לו גישה מרוחקת רגשית ומחויכת בנקודות שעבור אנשים רבים כעס, תסכול או עצב מנטרלים את היכולת לאתר משהו חדש ואולי חיובי בתמונה הכללית. והרי ידוע שהתמונה הכללית מתגלה רק כשמתרחקים כמה צעדים אחורה.

מי שצועק, מי שלוחש

ברור שצריך להדגים. אז הנה, ניקח את הנושא שמסעיר את כולנו כבר ארבעה חודשים בערך. הדמוקרטיה, עצמאות מערכת המשפט, הרפורמה, ההפיכה, ההפגנות. הנה שלושה אינפוטים מאת שלום גד:

הדמוקרטיה מתחילה בלב

אתה נותן לעצמך לאהוב את כל הצדדים שלך

אדיש, חדשן, שמרן

הדמוקרטיה ממשיכה בראש

אתה מוצא תשובה לכל שאלה, שאלה לכל תשובה

מרשה לעצמך להיות פנאט ספקן 

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לבראש

(״דמוקרטיה״)


מי שצועק בוגד הוא הבוגד

מי שצועק גנב הוא הגנב

מי שצועק שקרן הוא השקרן

ומי שצועק גזען הוא הגזען

מי שלוחש אהוב הוא האהוב

ומי שלוחש מתוק הוא המתוק

לו רק ידעתי לשתוק 

לו רק ידעתי לשתוק

(״מי שצועק״)

מה שאני שומע כאן קודם כל זו יכולת לראות מעבר. להתייחס לכאן ולעכשיו, לאקטואליה, לפוליטיקה, לכלכלה – מה שכולנו ממילא עושים המון, כל הזמן, ועדיין רוב הזמן לא מצליחים להגיד שום דבר חדש או מקורי. אנחנו יודעים להתווכח, לנמק, להתכתש, לקלל ולחסום. אבל בעצם החוויה נשארת סגורה והתקשורת מתנהלת בתוך ערוצים ידועים מראש. אפשר לקרוא לזה אקו-סיסטם, אבל מה ששלום גד מצליח לייצר פה הוא הרבה מעבר לפריצה של האקו-סיסטם. הוא מצליח לומר משהו אקזיסטנציאליסטי על שטף האירועים המטורף שסביבו.

במקום עוד פוסט, עוד ציוץ, עוד מאמר דעה בעיתון שאיכשהו יכול להגיד אמת נכוחה וצורבת או למרוח פייק ניוז נקודתי ולייצר ממנו מסקנות מופרכות, אצל שלום גד תקבלו תמיד הזמנה לפתוח את הראש. הדעה שהוא מביע לא מתנקזת כרגיל לחלוקה של מחנות. הוא לא משחק במגרש שבו קיימות רק שתי קבוצות – בעד ונגד. אצל גד היחיד תמיד במרכז והעדר הוא תופעה שמביטים בה מטווח ביטחון.

התנאי הראשון לאמת הוא יופי

אקטואליה זה אחלה, אבל אנחנו מדברים על מוזיקאי. במהלך התקופה שבה פורסמו ברשתות הפוסטים של ״שיר קטן בשבוע״ יצאו אלבומים של יוסי בבליקי ויהוא ירון. גד הקשיב, התלהב והגיב. התגובה שלו בתוך שיר קטן של דקה מפרגנת ליוצרים, אבל זה לא החלק המעניין. מה שבאמת מעניין הוא הפיתוח של החוויה כמאזין. האלבום של בבליקי היה ממואר על הימים הראשונים של להקת פונץ׳, שבה גם גד היה חבר, כידוע.

כששלום שר ״נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור״ יש להתרשמות הזאת תוקף שמעבר להבעת הדעה החיובית. זו אבחנה שאפשר לרוץ איתה לאורך האלבום של בבליקי ולכבוש בדרך ממד חדש של עומק [כן, פרפרזה על שורה של שלום]

יצירת אמנות שהופכת כאב ליופי אינה המצאה חדשה. אין כאן אבחנה מקורית מי-יודע-מה. אבל גד מפתח אותה ומצליח להוסיף בשבחו של יהוא ירון שהאלבום שלו עוסק במאבק מול הרוע האנושי, שחיתות, מי-טו, מצוקה פנימית, אמונה ותקווה, רובד נוסף. גד מזהה את היופי ומזכיר לעצמו לחלוק אהבה ליופי בלי לנהות אחר הכאב שהוביל אליו.

מדובר בבחירה יצירתית חשובה שמאוד לא פשוט לעמוד בה כיוצר. מהיכרותי היסודית עם קורפוס היצירה של שלום גד אני יכול להעיד שהוא מהבודדים שאכן מקפידים ומצליחים להתמיד באמנות שלא נזקקת לכאב כמנוע בעירה קבוע.

את המשפט ״הסימן הראשון לאמת הוא יופי״ שמעתי פעם בשיעור בפרשת השבוע דווקא מיוסי בבליקי. כתבתי אותו במחברת ונצרתי בראשי. אני חושב שאין זה מקרה ששוב צף בדעתי בדיוק כשבאתי לסכם את חווית ההאזנה לאלבום החדש של שלום גד.

יוסי / עשית זאת שוב / הרסת אותי לגמרי, עם האלבום החדש / נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור / נכנסת עמוק עמוק בלי לרדת לבור / שברת חוקים בלי לזרוק את הספר מהחלון / עשית זאת שוב בפעם המיליון / איזה גאון/ יוסי

יוסי״ בעקבות האזנה ל״חלומות חלק א׳״)

יוסי בבליקי. מעלה זכרונות ונוגע בעבר בלי ליפול

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה איך הוא לוקח כאב והופך אותו ליופי

ומזכיר לי להתאהב רק בחלק של היופי

ואף פעם לא בחלק של הכאב

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה שהוא כל כך יהוא

יהוא״, בעקבות האזנה ל״יהוא ירון נגד השטן״)

לא בטוח שההומור של שלום גד קיבל פוקוס באלבומיו הקודמים. לא שההומור נעדר מהם, אלא שאיש לא מצפה מגד להיות סוג של רוק׳נ׳צחוק סטייל דני סנדרסון. בשירי העת והעיתון הקצרצרים הצליח גד לשלב את סוג ההומור שמאפיין אותו. ״אלוהים״ של ג׳ון לנון כבר קיבל התייחסות בעבר.

בעצמי וביוקו

בונו עשה עליו טייק אוף נפוח מחשיבות עצמית ב״ראטל אנד האם״. את הרוק הישראלי ייצג אביב גפן הצעיר, שדווקא יודע להפגין הומור, כולל הומור עצמי, אבל ההשראה מלנון הובילה את גפן עם הפוזה הרצינית להחריד שלו עד למחוזות הגיחוך ב״אני שונא״. 

״אני מאמין״ של שלום גד מביא את הקלילות הנחוצה. הוא צוחק קצת על חשבונו של לנון תוך שהוא מקפיד לצחוק גם על חשבון עצמו. אמנות שנשארת היא אמנות שמסוגלת לא לקחת את עצמה ברצינות יתר. לא להתנפח. לא להתבכיין. והעיקר, לא לסגוד גם למקורות ההשראה שלך, כולל אבות המזון הבלתי מעורערים.

אני לא מאמין ברוק ישראלי 

אני לא מאמין באמנות

אני לא מאמין במדורות שבט

אני לא מאמין בהתבדלות

אני לא מאמין במלחמות צודקות

אני לא מאמין ברבין

אני לא מאמין בסיפורים מדומיינים

אני לא מאמין בדוקו

אני רק מאמין בעצמי

בעצמי וביוקו 

אני מאמין״)

יש ב״24 שירים של דקה״ עוד המון תוכן שאפשר להתפעל ממנו או לנתח אותו, אבל העיקרון מובן ויותר כיף לגלות את היצירה של האיש הזה בלעדיי. לכו פשוט להאזין. ונחכה לקבל משלום גד את האלבום המלא, ״האור הנכון״, בקרוב. סינגל אחד, ״החופש הגדול״ כבר יצא בספטמבר האחרון. 

החופש הגדול, עטיפת הסינגל. הסיבה היחידה לחכות לקיץ

*"ועובד על חלום של דקה", כותרת הפוסט לקוחה מהשיר "חופשה של אלף שנה".

תימורה לסינגר על "24 שירים של דקה".

להיות קייל בעולם המודרני

רשמים מערב ברלינאי עם ג׳ון קייל, שעדיין משאיר אבק לכולם. מה עוד נשאר לומר? האיש גאון וכל הופעה שלו היא חוויה עתירת רגש והשראה

קר בברלין ביום האחרון של חודש פברואר. בערב הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס. ג׳ון קייל מגיע לעיר באוטובוס המפנק שלו אחרי הופעה בלייפציג ובדרך לעוד הופעה בפראג. האיש כנראה לא אוהב לנוח. התאריכים צפופים, ההופעה גדושה והקהל, שיודע בדיוק למה לצפות, מתקשה לעצור את מחיאות הכפיים גם כשברור לחלוטין שלא יהיה הדרן.

20230228_204737

קייל מאחורי הקורצווייל. יש עותק של התווים

נסעתי לברלין לגיחה קצרצרה. המטרה היחידה הייתה לראות שוב את קייל מופיע. בין 1993 ל-2011 ראיתי אותו בארץ בכל הזדמנות שהייתה, והיו לא מעט. אלא שעכשיו יש לקייל אלבום חדש ומצוין, ״מרסי״ וסיבוב הופעות שבינתיים לא כולל את תל אביב, והזמן רץ ואף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר יותר. בעיקר אני, כי קייל שהיה על הבמה לא נראה בשום אופן כמו מישהו שנולד ב-1942.

עדיין ממציא ״על המקום״

כשג׳ון קייל היה ילד, הגיע צוות של הבי.בי.סי לצלם אותו מנגן קטע ששלח לרשת השידור בדואר. ילד הפלא לא לקח בחשבון שהתווים שבמעטפה ללונדון היו העותק היחיד של הלחן. קייל הצעיר מצא את עצמו ממציא ״על המקום״ מנגינה חדשה בשביל האורחים מהעיר הגדולה. אותה יכולת מופלאה עומדת גם מאחורי סט השירים שקייל מבצע כמעט ערב ערב בערי אירופה. הוא הרבה יותר מיומן ומקצועי. הוא לא צריך לדאוג לעותק של התווים, אבל הוא לא מתכוון לשעמם אותנו ואת עצמו בגרסאות משוחזרות של השירים שלו.

המוזיקה של קייל מלאה עוצמה, טעונה ברגש ונוטפת כריזמה. המילים מדברות אל הלב אפילו אם משמעותן לא ברורה דיה. קייל הוא משורר לא פחות משהוא מלחין. המילים בשיריו הן אניגמות ואולי סוג של תשבצי היגיון, אבל הדימויים, החיבור ללחן ושירת הבאריטון העמוק שלו הופכת כמעט כל שורה לשוברת לב או לפחות למעוררת הזדהות.

לקול מחיאות הכפיים הלהקה עולה. קייל הולך לאט ומתייצב מאחורי הקלידים. שערו הכסוף משווה לו מראה סטייל אנדי וורהול, כן, דווקא הוא. באולם ורטי יושבים אנשים במגוון גילאים, מבוגרים מדובללי שיער בעלי חזות בוהמיינית וצעירים חדורי מבט ומכוסי קעקועים.

בסיבוב ההופעות הזה בחר קייל סט ליסט ונצמד אליו. בברלין לא היו הפתעות במובן הזה. אולי רק שציפינו להדרן ולא זכינו. בחירת השירים יכולה להיראות מאכזבת או לא הגיונית ״על הנייר״, אבל כשהלהקה של קייל מנגנת מולך הסט הזה עושה את העבודה ויותר מזה. אי אפשר שלא להעריך את החשיבה ואת עבודת ההכנה שבוודאי נדרשה כאן.

השיר הפותח, "Jumbo in tha Modernworld״, נגאל מתוך סינגל להורדה דיגיטלית שלא קיבל מספיק תשומת לב בזמן אמת. הפעם הוא משמש תצוגת תכלית, הדגמה ראשונה, למה שקייל הכין לערב הזה. הסאונד מצוין, חטיבת הקצב של הבסיסט ג׳ואי מורמבה והמתופף אלכס תומס מפעילה את ההתלהבות של ההתחלה.

לוקח לטריטוריות הרגשיות שלו

לקראת סוף ינואר הוציא קייל את "Mercy", אלבום הסולו ה-19 שלו. יותר מעשור לא הוציא המוזיקאי הוותיק שירים חדשים ואוהדיו קיבלו ב״מרסי״ 12 שירים. ארוכים, עתירי ערפל של סאונד שנולד על קלידי הקורצוויל של האיש, יותר משבעים דקות שאינן מתמסרות בקלות.

על הבמה קייל בוחר בחוכמה לא להגיש העתקים של גרסאות האולפן. השירים ״מרסי״, ״מונסטרוק (שיר לניקו)״, ״אאוט יור וינדואו״ מוגשים לייב כשהלחן מודגש בהרבה. השירה של קייל מובלטת על חשבון כלי הנגינה ובנקל הוא מצליח כרגיל לקחת את הקהל לטריטוריות הרגשיות שלו. אותם אזורים שבגללם בעיקר הלכנו אחריו עד היום, אפילו עד ברלין הקפואה.

20230228_205800

קייל עובר לגיטרה. כריזמה בלתי ניתנת להכחשה

החליף את הרוך בכעס

למסע הנוכחי שאב קייל שלושה שירים מתוך אלבומו המופתי ״פריז 1919״ שרק לאחרונה מלאו 50 שנה לצאתו. שירי האלבום ההוא, עתיר כלי המיתר וההרמוני, הפכו על הבמה של ורטי מוזיק הול להמנוני רוק מלאי עוצמה ונוטפי כוח. אפשר לומר שהעיבודים וההפקה כמעט בראו את השירים מחדש. למשל, בשיר "Half Past France" מנגן מורמבה על מיתרי הבס שלו עם קשת ותחת מעטה הדרואונים מקבל השיר גוון קודר ומאיים.

לקראת סוף הערב יופיע ״Hanky Panky Nohow״ שהחליף את הרוך בכעס ואת הצ׳לו בסאמפלר שמתפעל הגיטריסט דסטין בויאר. השיר מנוגן באיטיות מסוייטת. על המסך מוקרנים חיות צעצוע בלופ שמעצים את התחושה המלחיצה.

20230228_202124

קייל ומורמבה. בונה ומפרק את השירים

גם כזמר מבצע קייל ממשיך לשבור מבנים וקונצפציות. נראה כי הוא ניגש לכל שיר כאילו צריך לבנות אותו מהתחלה. מאחוריו יש כיסא שמחכה לו. ב״Hanky״ הוא מתיישב ומשתמש במרחק מהמיקרופון כדי לשיר כאילו אין מערכת הגברה כלל. גם אז קייל נשמע צלול כתמיד וכל אלף הגוונים של הקול שלו מקבלים ביטוי באוזניים של הקהל שמולו. רחוק מהמיקרופון אבל קרוב מאוד ללב.

בלדה? מתה הבלדה

אגב, מורמבה ובויאר הם חלק מההרכב של קייל כמעט עשרים שנה. שניהם אפילו היו איתו בתל אביב בפעמיים האחרונות. התוצאה של היציבות בהרכב היא סאונד מגובש, שנפתח ככל שההופעה נמשכת וביתר תוקף כאשר קייל ניגש לגיטרה החשמלית, עליה בחר קייל לבצע דווקא את הבלדה ״Cable Hogue״.

בלדה? מתה הבלדה. Cable מתחיל רגוע אבל תוך שניות הופך לסופת גיטרות חשמליות, סאמפלרים וכאב. ה-outro של השיר כלל סולו גיטרה שקייל פרגן לבויאר וקהל באקסטזה. התנופה המשיכה ב״הלן מטרויה״ שיר הנושא מאלבום שקייל הסתייג ממנו בעבר. עכשיו, כשהעיבוד נהנה מכל הקילומטרז׳ והניסיון של 40 השנים שעברו מאז, האנרגיה שעולה מהשיר הזה מנצחת הכל. אין שום מכשול בפני היצירה המופתית של קייל.

שיר נוסף שקייל שלף מהארגז העצום הוא "Rosegarden Funeral of Sore". בי סייד נשכח שאמנם זכה לביצוע מחודש כמעט בזמן אמת על ידי באוהאוס, אבל מוכר בעיקר למיטיבי לכת. המונולוג על הבתולה מרי שנמאס לה לשמוע רכילות ותלונות מהשכנים קיבל טיפול שונה. מה שהיה ספוקן וורד הפך כמעט לבלדה.

ההפך הגמור עלה בגורלו של "Ghost Story", שהפך למופע פואטרי סלאם א-לה קייל, עם השורה הכה קולעת ״השעה הייתה שבע בבוקר, מאוחר מדי להתמודד עם היום״. והלחן. איך יכולנו לשכוח כמה כובש הלחן של השיר העתיק הזה – מתוך אלבום הבכורה של קייל, "Vintage Violence".

20230228_212313

קייל. רחוק מהמיקרופון, קרוב ללב

הסט הסתיים בעוד שיר שנגאל משולי הרפרטואר הקיילי – ״וילה אלבני״ מהאלבום "Caribbean Sunset", שבגלל סיבות לא חשובות לא יצא מעולם על דיסק ולא זמין בשירותי הסטרימינג. מדובר בקטע מסחרר שבמרכזו ליין קלידים שכאילו תמצת לתוכו את כל המהות של הניו ווייב האלקטרוני של האייטיז. תמצת במובן המבריק והמרהיב.

סולו הקלידים של ״וילה אלבני״ מהפנט בדיוק כמו שהטקסט, שעוסק בכל מיני מנהיגים שיושבים מאחורי דלתות סגורות ומתכננים מלחמות, נצמד במשך ימים אחרי ההופעה לדפנות המוח ומהדהד אותן שוב ושוב. קייל אינו מהחייכנים והדרך היחידה שבה יכולתי לזהות שהוא נהנה על הבמה הייתה כשניגן את ליין הקלידים של וילה אלבני ונענע בראשו עם המנגינה תוך שהגניב מבט לבויאר.

בדיוק שלושים שנה לאחר שזכיתי לראות את קייל מופיע לראשונה בסינרמה – מתברר שעבורי הוא האמן היחיד שעדיין שווה לעקוב אחריו גם בהווה. כל אלבום חדש הוא מתנה, כל הופעה היא אירוע בלתי נשכח. ג׳ון קייל היה ונשאר יוצר מאתגר, מרגש, מיוחד. פלא אמיתי.

אמנם לא קיבלנו הדרן, אבל כשהלהקה ירדה מהבמה בתום השיר האחרון, קייל ניגש למיקרופון ואמר משפט אופטימי ומשמח: ״נתראה בפעם הבאה!״.

ונאמר אמן.

ג'ון קייל ולהקה, ורטי מוזיק הול, ברלין. 28 בפברואר 2023

לינקים:

על קייל בבארבי ובזאפה

ראיון שערכתי עם קייל לקראת ההופעות בארץ ב-2011

ביקורת שלי על ההוצאה המחודשת של Music for a New Society

כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

20150703_153852

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

שום סנטימנטליות. מינימל קומפקט היא הווה נצחי

לבריטים יש את ליברפול ומנצ'סטר, לנו יש את בריסל. מינימל קומפקט שוב התאחדה לסדרת הופעות מכורות מראש. תענוג צרוף, ולא למכורים בלבד. שנתיים לאיחוד הבא

זו לא סנטימנטליות, אמר פורטיס אחרי כמה שירים, זה הווה נצחי. כל הטענות הצדקניות על סדרת ההופעות הנוכחית של מינימל קומפקט נטחנות לאבק על ידי הגיטרות של פורטיס, סחרוף וקולין ניומן. אז כן, זה כבר איחוד רביעי של הלהקה שנזרעה בפינגווין והיכתה שורשים ברחבי אירופה באייטיז, אבל מה שמינימל למדו על הבמה בחו"ל אין שום בית ספר בארץ שמסוגל ללמד. המקצועיות של ההרכב הזה מנצחת גם היום כמעט כל להקה שנעה על הציר שבין האוזןבר ללבונטין.

זו גם לא גאווה ישראלית. כלומר גם, אבל היא שולית. אין לי ספק שהייתי אוהב את מינימל גם אם הם לא היו משלנו. אין מישהו שרחוק ממני בגישת המכבי־שלנו־מכבי־תל־אביב הכל כך נפוצה פה (והכה פרובינציאלית). מינימל הוכיחו שיש להם מה להציע לעולם, ולא רק לנו.

מינימל קומפקט בבארבי. מלכת השוגייז בפעולה

ההצלחה שלהם באירופה לא הייתה ענקית, אבל הם הצליחו כמו להקת אינדי לא־בריטית. הם לא היו עופרה חזה. אבל הם גם הציעו משהו אחר לגמרי לקהל אחר לגמרי. מהבחינה הזו, הניצחון שלהם שלם וזוהר למרחוק. הם עסקו במוזיקה, התפרנסו ממוזיקה, ומבחינה של פוטנציאל מסחרי נטו, הם יכלו להמשיך עם זה, וגם להתרחב אם הם היו מחזיקים מעמד עוד כמה שנים יחד.

תנו תודה למנדלבאום

ארבע הופעות הפכו לשש. כולן סולד אאוט. גם בפעמים הקודמות ההופעות של מינימל היו הצלחה גדולה. מעניין אם כל רוכשי הכרטיסים הנרגשים יודעים שהם חייבים חוב גדול לבחור אחד, נתן מנדלבאום, שפתאום בתחילת העשור הקודם החליט לצלם סרט תיעודי על הלהקה. הוא נסע לבירנבך בבריסל, לשפיגל בלונדון, לפרנקן באמסטרדם, ונפגש גם עם דמויות בולטות בחיי הלהקה בארץ ובחו"ל.

הסרט "נשמות גועשות" לא רק עשה חסד והנגיש חומרים מצולמים של מינימל מתקופת פעילותה, אלא זרע את האיחוד של 2004, השני מאז הפירוק והראשון מתוך שלושה עד כה במילניום החדש. במובן מסוים, החלום של מנדלבאום לפגוש את גיבורי ילדותו ולספר את סיפורם הניע תהליכים שלפני כן היו בגדר פנטזיה.

איחוד של מינימל קומפקט 15 שנה אחרי הפירוק? סרט תיעודי על להקה מהאייטיז? התשובה היא פעמיים כן. מי שהולך אחרי החלום שלו בלי להסס או להתחשבן על המחיר מגיע בסופו של דבר למקומות מרתקים. חבל שלא מספיק ישראלים (ולא רק מוזיקאים) למדו ממינימל את השיעור הזה.

בן שלו כתב על האסוציאציה שלו ללהקת כוורת כשהוא ראה את הבמה של מינימל ועליה ארבעה סטנדים של מיקרופונים. ההבדל בין סנדרסון־גוב־אולארצ'יק־שמיר הוא שבמינימל קומפקט השילוב הווקאלי לוקח את השירים רחוק יותר. העוצמה והשבריריות של מלכה, נציגת השוגייז בלהקה, החזנות הרובוטית של סמי, העומק והביטחון העצמי בקולו של ברי, וכמובן הטריפ ההיפנוטי בקול המנוזל תמידית של פורטיס – יחד הם יוצרים תרכובת רב שכבתית וממכרת. נדמה לי שזו בדיוק הסיבה שהצליל של מינימל לא התיישן בכלל.

משולש רומנטי נצחי

מינימל קומפקט יודעים לבנות הופעה. רוב הערב הם שמרו על סדר כרונולוגי. התחילו בשירים מהאי.פי הראשון ומ"One by one", והתקדמו. זה לא הפך את הסט לנטול הפתעות. יש הרבה שירים שבוצעו הפעם ונזנחו באיחודים הקודמים, ולהיפך. מי שחשש שהם ירביצו סט להיטים בעיניים עצומות התבדה די מהר. כן, אי אפשר לעבור הופעה כזו בלי "Next One is Real", "Statik Dancin'" ו"When I go", אבל הבחירה בשירים פחות מוכרים היא זו שקובעת את אופי הערב.

בירנבך סיפר בסרט של מנדלבאום שכל אלבום שיקף את המצב של חברי הלהקה באותו זמן. "Deadly weapons"  הוקלט באינטנסביות שהולמת את שמו. יש בו ביקורת חברתית שמחזיקה היטב גם היום ואגרסיה הכרחית ללהקה שרוצה לכבוש מקום בין מאות אלפי להקות אחרות. "Raging souls" ליווה את החברים בהתרקמות של חיי זוגיות שהיו גם ניגוד לתקופה של הקומונה של ימי ההתחלה. המשולש הרומנטי פורטיס־מלכה־קולין לא רק היה ברקע. הוא גם הטריגר ל-"When I go" ולעצבות התהומית של "My Will", או למלנכוליה שלא צריכה יותר מג'יבריש ("Sananat" קורע את לבי עד היום, בלי שום מילה בשפה שאפשר להבין).

לקראת הסוף קפץ מקס מעמדת התופים על סמי, הפתיע אותו לגמרי וסחף אותו לריקוד סוער לגרסה אמורפית מכרגיל ל-"The Howling Hole". המאופק שבחבורה היסס לשנייה אבל כשפורטיס התזזיתי לימינך והקהל משתולל מהתלהבות, קצת קשה להישאר אדיש. (שלא לדבר על זה שפורטיס, כמו שכתב פעם מאיר גולדברג על מישהו אחר, הוא "מאה אחוז אחוז תזזית")

מי ינגן את ליין הקלידים?

היה גם מרגש שוב לראות איך השלם גדול מסך חלקיו, ואיך למרות זאת, מי שממש מתרכז יכול היה לראות איך סחרוף מפעיל את כולם. הוא סופר בתחילת השירים כדי לסמן למקס, הוא מבקש ממלכה לנגן את ליין הקלידים של "Disguise", מרגיע אותה בחיוך שיהיה בסדר, וכשהיא בכל זאת לא נכנסת בזמן, הוא מחייך ולוקח גם את המשימה הזו על עצמו. תענוג גם לראות את החיוך של מלכה, תגובה לקהל שאוהב אותה במיוחד, ותגובה לגברים שעל הבמה שנראים לפעמים "עושים שטויות" כדי להרשים את הבחורה.

המחול הסוחף. אפילו בירנבך התקשה להישאר אדיש

במילים אחרות, על הבמה עמדו שני מוזיקאים שעברו את ה־60 ועוד שניים (פורטיס ומלכה) שיגיעו לשם באיחוד הבא בעוד שנתיים (סחרוף עוד בכלל ילד), אבל הזקנה מהם והלאה. נדמה לי שמעיין הנעורים השופע על במת הבארבי היה תוצאה של שמחת יצירה של אנשים שהגשימו את החלום שלהם וגם הנציחו אותו. הווה נצחי כמאמר הפורטיס, ששוב צדק.

ואם כל זה לא הופך את החוויה של מינימל לייב למשהו שאי אפשר לוותר עליו, אז אין לי מושג מה כן.

מינימל קומפקט בהופעה, בארבי, 1 בפברואר 2012
בפעם הבאה
וכן, כמעט לא כתבתי על ההופעה עצמה. הרבה מובלע בין השורות. והנקודות שהכנתי לקראת הכתיבה של הפוסט הזה ממחישות לי שבקרוב יהיו עוד כמה פוסטים על הלהקה המופלאה הזו.