ארכיון קטגוריה: בעניין הבאסים

הרומן שלי עם ג'ון קייל

 

לא בתפקיד משני. הוולווט אנדרגאונד. קייל ראשון מימין

בסכמות של עיתונאים, יחצנים וכותבי פריוויואים, תמיד יסבירו שג'ון קייל היה ב"ולווט אנדרגראונד". שם הוא ניגן על ויולה חשמלית ובאס. מקובל לחשוב שבוולווט קייל שיחק תפקיד משני, לכאורה, כי הוא לא היה היוצר. בעיני, קייל הוא הוא האיש החשוב שיצא מהלהקה הענקית ההיא. אם מעריצי ביטלס נחלקים לאנשי פול ואנשי ג'ון, עבורי, כמעריץ של הוולוט, בין ריד לקייל, תמיד אלך עם קייל. בין אם זה למינימליזם אוונגרדי או שזו מוזיקה סימפונית אינסטרומנטלית.

  

תמיד אלך איתו. קייל כפי שצולם ע"י המחבר. דן ת"א 2006

 

כתולעת של עיתונים ותקליטים, הטעם המוזיקלי שלי התגבש מקריאה בכל חומר כתוב שהצלחתי למצוא. כשהאנגלית שלי הייתה בחיתוליה, וה-NME היה יותר מדי בשבילי, 'קליפ' של 'חדשות' – עם שרון מולדאבי, יובל לוי, גיורא פרבר ואחרים – היה מקור האינפורמציה העיקרי. אני זוכר ראיון שעשו שם עם יוסי אלפנט. הוא סיפר שם על התקופה שלו בניו יורק ("כל מדרכה שם מזכירה לי דילר אחר", הוא אמר שם וזה נחרט בי). בין חוויות ניו יורק שלו, הייתה פעם שבה הוא פגש את ג'ון קייל באיזה באר והם השתכרו יחד. אלפנט סיפר שקייל בכה לו על הכתף, שהוא כישלון ולמה לעזאזל הוא לא יכול לכתוב להיטים כמו סטיב מילר. הייתי ילד. עוד לא ידעתי כל כך מי זה קייל, למרות שאפשר היה להבין מההקשר שעבור אנשים "כמונו" קייל לעולם יהיו שווה הרבה יותר מסטיב מילר. זה היה הרגע הראשון שבו רציתי להקשיב לקייל ואולי אפילו לחבק אותו. בפנים, בתוך הלב, כבר ידעתי שקייל ואני עוד ניפגש.
 

 

זה לא קרה מיד. רשימת הקניות שלי בביקורים ב"בית התקליט" המיתולוגי בפינסקר התארכה עם כל גיליון של 'קליפ', ככה שקייל חיכה עוד קצת. פגשתי את "פריס 1919" במקרה במדף של מוזלים והחלטתי לקחת הביתה. אני מתבייש לומר היום, אבל לא התחברתי. משהו שם נשמע לי עמום. היום אני נוטה להאשים את איכות ההדפסה של התקליט, אבל אין לי הוכחות, כי לא הרבה זמן אחר כך, מכרתי אותו.

ובכל זאת ידעתי שהאיש הזה ישנה לי את החיים. הזמן עבר, ואז יצא האלבום ששתי הצ'ילבות, ריד וקייל, הקליטו לזכר הפטרון מימי הוולווט, אנדי וורהול. 'שירים לדרלה' היה השער דרכו נכנסתי לעולמו של קייל. שמתי לב איך השירים שקייל שר לופתים אותי במקום יותר עמוק. כשהוא שר את 'Forever Changed', אני חושב שהתחלתי להבין. היה משהו בקול שלו. מעין צורך דחוף לומר משהו. היה לי ברור שיש לו משהו שהוא חייב להגיד לי. ואני חייב להקשיב. 
 

שלוש שנים אחרי זה, כבר הייתי בצבא. אז יצא אלבום ההופעה "רסיסי עונה גשומה". קניתי את הקלטת וישבתי עם האוזניות בדרך לבסיס ליד טבריה, שלוש וחצי שעות נסיעה עם אם 16 מקוצר הנשען על רצפת האוטובוס ומכה בי עם כל פניה של הנהג. הקשבתי הלוך וחזור. ועוד פעם בדרך לסככת העבודה, ועוד פעם בטייפ הנייד על ארבע סוללות עם הכיתוב (צ). ובסוף היום, שוב.

הפסנתר העירום, הגיטרה האקוסטית שאיננה מתחנפת לרגע. הפראות והעדינות. "רסיסי עונה גשומה" הוא מסע מרהיב על פני עשרים ומשהו שנות קריירה. כולל שני קאברים מהסוג הבלתי נשכח, אחד לקלאסיקה של אלביס, 'הארטברייק הוטל' ואחד שאפילו מי שלא שמעו על קייל מעולם, אבל פותחים גלגלצ מדי פעם מכירים – 'הללויה' של ליאונרד כהן.
כמה חודשים אחר כך, עשה איתי הגורל עוד חסד, קייל בא להופיע בסינרמה עם הסט ליסט של האלבום. לא היה מאושר ממני. הרי לא מכבר הוטבלתי סופית לדת הקיילית, והנה כבר זכיתי לראות אותו על במה. שר את 'קלוז וואץ'" ומקדים ואומר, כמו בדיסק, "זה שיר אהבה, אז חבקו את מי שאתם אוהבים".

חבקו את מי שאתם אוהבים. 'רסיסי עונה גשומה'

בארון הדיסקים, מדף הקייל שלי הוא מהכבדים במדפים. נדמה לי שלא רק מספר האלבומים שהוא הוציא גרם לכך, אלא העובדה שגם היום, כשהוא בן 64, הוא רחוק מאוד מלהיות אחד שעתידו מאחוריו. רק לפני שנה הוא היה שוב בארץ והופיע עם להקה שרוב חבריה נולדו מן הסתם אחרי ש'קלוז ווטץ" כבר היה לקלאסיקה.

בניגוד לאמנים אחרים, התברר שאלבומי קייל הטובים ביותר הם אלה שהוקלטו בהופעה. אם מתוך עשרים ומשהו הדיסקים של קייל שיש לי הייתי נאלץ לבחור בשלושה. מן הסתם, היו אלה שלושת אלבומי הלייב: 'סאבוטז' / לייב" (1979), "גם לבוקרות יש את הבלוז" (1987) וכמובן, "רסיסי עונה גשומה" (1993). שלושתם מציגים את קייל בשלושה מצבי צבירה שונים לחלוטין. פאנקיסט, רוקר מהאולד סקול ומאסטרו אירופי עם זיק של טירוף בעיניים (בהתאמה)

סבוטאז' /לייב- הופעה במועדון CBGB, בית האמיצים של חלוצי הפאנק הניו יורקי. תשעה שירים קורעי לב ובועטים בבטן. קייל מוקף בנגנים שמבינים אותו מצוין. הוא הולך איתם רחוק, ויודע שהגיטרה היא הרובה שלו. "זה הבוקר שאחרי", הוא שר ב'רְאָיָה', "הלוואי ויכולתי לזכור מה עשיתי אתמול / אם הייתי ילד טוב, או אם הלכתי מכות". חלק מהיופי באלבום הוא שרוב השירים לא מופיעים בשום תקליט אולפן.

 
 

גם לבוקרות יש את הבלוז– בעטיפה שנראית כמו של בוטלג (ולא כך הוא) יש שמונה שירים. גם הם ברובם לא מופיעים בשום אלבום אחר. הקלטה של שתי הופעות שנערכו בערך באותו זמן של סבוטאז', אבל עם הרכב אחר לגמרי. בשיר הנושא הוא מקונן: "הם קוראים לזה אהבה, כן הם קוראים לזה אהבה / וזו רק אהבה / אבל זו רק אהבה". מילים כתובות לא יספיקו. צריך לשמוע.
 
 

 

 

רסיסי עונה גשומה– עשרים שירים כשרק קייל על הבמה. פעם בפסנתר ופעם על הגיטרה ויש לו שפע של אנרגיות. הוא נותן כבוד לכל מילה, אם היא שלו, ואם של דילן תומס. לוקח אותך ביד לכל פינה אפלה. אתה נפעם מהיופי, נבעת מהכאב ומדמם מהכרת תודה.

לאור ירח קטלני עם סוסים מרקדים בנמל ת"א

 

על ההופעה של אקו והבאנימן בת"א. למה הם לא "עוד להקה מהאייטיז" ולמה הפוזה של איאן מקאלך עדיין עובדת

 

מקאלך בת"א. למרות המימיקה המוגבלת, הוא החזיר אהבה לקהל

מה ההבדל בין "עוד להקה מהאייטיז" לאקו והבאנימן? התשובה נמצאת בניואנסים. גם אנדרו אלדריץ' מסיסטרס אוף מרסי מעולם לא נצפה בלי משקפי השמש שלו, וגם דפש מוד עדיין אוהבים ללבוש שחור, אבל איכשהו, מעיל הגשם המרופט, הג'ינס הקרועים והסיגריה הנצחית של איאן מקאלך, סולן אקו והבאנימן, לא הפכו אותו לפאתטי ולא העבירו את הלהקה שלו לעולם שכולו הופעות מיד שנייה. להיפך.

 

הבאנימן הגיעו לתל אביב כמו להקה שמעולם לא איבדה את השוונג מאז האייטיז. והם באמת לא עצרו. האלבום האחרון שלהם,  "The Fountain" יצא לפני שנתיים ולא בייש את שאר הדיסקוגרפיה. כשרואים אותם על הבמה, קל להבין למה הם ממשיכים ליצור. אולי באמת "שום דבר לא נמשך לנצח", כמו ששר מקאלך, אבל הקול שלו עדיין עמוק ודרמטי כמו פעם, ואולי אפילו יותר. הסיגריות איכשהו לא פגמו באיכות ההגשה של הסולן עם השירים החלומיים והאסוציאטיביים, שמקבלים משמעות ומשנה תוקף ברגע שהוא אוחז בשתי ידיו חזק את הסטנד ושר לתוך המיקרופון.

גדלו על המיתוסים 

רידינג 3 התמלא בשישי בערב בדור שגדל על מיכל ניב ועל הפינגווין. אם לא על ניב והפינגווין אז על המיתוסים ששני אלה יצרו בתרבות התל אביבית. כשמקאלך שר במרחק של שלושה ארבעה מטר ממני את "bring on the dancing horses", כל הקהל, גם זה שהיה פחות בעניין בשירים אחרים, יצא מגדרו. זה היה הרגע שבו נזכרתי בה, במיכל ניב. לידי עמד קוואמי, שלא פעם סיפר על ההשפעה של ניב על הטעם ועל ההשכלה המוזיקלית שלו. מי חשב שהשירים האלה ינוגנו בתל אביב ב-2011 בעוד שהשדרנית שהייתה מזוהה עם המוזיקה שלהם (ושל הרבה טובים אחרים) תהיה זיכרון רחוק.

 

הבאנימן הם לא עוד להקה מהאייטיז. הם מספיק קשובים לקהל כדי לתת לו את השירים מפעם, אבל באופן מוזר הם ממש לא נראים תלושים מההווה, או כהרכב זקן שמנסה להתפרנס מהעבר המפואר. גם בלי שהוא יכריז על כך במפורש, היה קל לראות שמקאלך נהנה. הוא קיבל קהל חם שמכיר את רוב החומר ושבא מאהבה. הוא החזיר אהבה ומתוך המימיקה המוגבלת שמאפיינת אותו, כמעט בלי לזוז מהמקום, הוא היה הכי אנרגטי שאפשר.

 

לימינו של מקאלך עמד וויל סרג'נט, השותף מהימים הראשונים. קוסם גיטרה שהתרכז בהופעה בסולואים ובמהלכי הגיטרה שהפכו את הצליל של הבאנימן לכל כך מזוהה. את עבודת האקורדים הוא השאיר לגיטריסט השני, שכמו הקלידן, הבסיסט והמתופף, נראה צעיר בהרבה מהצמד מקאלך וסרג'נט. בניגוד למי שטען שהוא בא רק לתת עבודה וללכת ולא הרים את הראש, אני יכול לספר שכמו שהרבה גיטריסטים בריטיים שלא מחזיקים מיקרופון מתקשרים עם הקהל, גם סרג'נט מדבר עם הקהל דרך העיניים.

וויל סרג'נט וגיטרת 12 המיתרים שלו. דווקא כן הסתכל על הקהל

למי שלא צרך את הבאנימן בזמן אמת יהיה אולי קשה להאמין, אבל הייתה תקופה שהם ו-2U נחשבו להקות מסדר גודל דומה. באותו הזמן היה ברור שאחת מהן בדרך לכבוש את ארה"ב, ואיתה את העולם כולו. בהתחשב ברזומה של ילידי ליברפול, זה דווקא לא היה הימור פראי לחשוב שלהקה שבאה מהעיר של הביטלס תעשה זאת ולא חבורת הצדקנים מדבלין. המציאות סיפרה סיפור אחר.

 

מצד שני, כבר יותר מעשרים שנה שבונו הוא קריקטורה מהלכת. כמוזיקאים, U2 כבר לא יכתבו שום דבר שיתקרב להישגים שלהם מימי The Joshua Tree (1987). לעומת בונו, איאן מקאלך, עם רעמת השיער הלא ברורה ומשקפי השמש נראה הרבה יותר טבעי. וגם אם מקאלך לעולם לא יכתוב שיר ברמה של "the killing moon", "השיר הטוב ביותר שאי פעם כתבתי", כמו שהוא הציג אותו על הבמה ברדינג 3, הוא נראה גם היום מלא תשוקה ליצור את השיר הבא ואת האלבום הבא, גם אם אף אחד כבר לא יצפה ממנו להתחרות בבונו. ובאמת לא כדאי. בלי האגו טריפ ובלי לכבוש את העולם, ההופעה בתל אביב הוכיחה שהמוזיקה של אקו והבאנימן נשארה קלאסיקה לא רק בתקליטים הישנים אלא גם בלייב.

 

 

כמו צמח בר ורוקנרול מלא קוצים

 

 

 

"לקלטת של להקת ישראל צריך להאזין בחושך. אם שומעים אותה באור, מבינים שהאור מלאכותי, אפילו אם הוא בא מן השמש. שומעים את הקסטה, מזדככים ומתמלאים תקווה. גם כשהגיטרות צווחות וחורקות ונבו סבוראי זועק בקול מצמרר, גם אז לא מופיעים ספידים של אלימות.

ישראל היא התקווה בהתגלמותה. אחרי שהקסטה נגמרת חייבים להפוך אותה ולנגן אותה שוב, כי אי-אפשר להיפרד מן התקווה הממלאת אותך פתאום. כאן בעיר חיים שלושה אנשים, שחושבים שעות נוספות בשביל כל המוחות האטומים בסביבה. הם פתוחים לחלוטין, לא בראש, בבטן".

 

יורם בר על קלטת של להקת ישראל בהופעה

 

לא הייתי בערב שנערך בשבוע שעבר ב"גדה השמאלית" לזכר מבקר המוזיקה יורם בר, ככה שאני לא יכול לספר על מה שהיה שם, אבל יש לי כמה דברים שחשוב לי להגיד על האיש הזה, שהסרטן לקח בטרם הגיע לגיל 30.

יורם בר היה מבקר מוזיקה ב"כל העיר" הירושלמי בשנות השמונים ותחילת התשעים, בימים ש"מיקס" היה מיתולוגיה של ההווה. מלבד "קליפ" של עיתון "חדשות", המקום האמיתי היחיד לקרוא על משהו שלא מסריח ממיינסטרים היה "כל העיר".

עשיתי שמיניות באוויר כדי להשיג את העיתון הזה ממקום מושבי בפרובינציית כפר סבא. בעיקר כי נודע לי שאוהד פישוף ואדם הורוביץ מנושאי המגבעת הם כותבים קבועים. הסקרנות שלי להכיר יותר את העולם של האנשים ששמעו את הקול של האלוהים האחר, ועשו את זה מהעיר ההיא שבליבה חומה, העניקה לי בהפתעה גמורה את הזכות לגלות את יורם בר.

 

חד וזוהר למרחקים

הוא היה מבקר חד. חסר סבלנות לכל דבר שהוא איתר בו זיוף או ניסיון להתחנף. הוא היה ירושלמי לפי הספר. בכל שבוע למדתי על הסביבה שהצמיחה את נושאי המגבעת. מיורם בר למדתי שהם לא היחידים. אצלו קראתי לראשונה על 3ח, להקת ישראל, אחת שתיים כזה ועופות מוזרים אחרים. המחויבות שלו לאמנות לאידאה המוזיקלית שהוא האמין בה זהרה למרחקים.
 

 

יורם בר. הרעש הכי מדויק

 

 

"אז אולי לא הכמות קובעת, אלא האיכות, ואולי מישהו ישים סוף-סוף לב לעובדה, שבעיר הזו קורה בזמן האחרון משהו גדול ובלתי יאומן, כשמכיוון תיאטרון פרגוד עולים צלילי גל-חדש מכוסחים של להקות צעירות, האומרות גם את המלים "fuck", "בני-זונות", "להרוג", "משעמם" ועוד כמה, הנחשבות לטאבו אפילו בקרב הלהקות התל-אביביות הקיצוניות ביותר, אם יש כאלה".

בר על מרתון להקות בתיאטרון פרגוד

היה עוד משהו שגרם לי לסמוך על יורם בר יותר מאשר על מבקרים אחרים. הוא לא היה מוזיקאי. כן, הוא תופף פעם באיזו להקה (ירושלמית, אלא מה) וכן הוא הבין לא מעט. אבל בניגוד לחברי המגבעת שכתבו בעיתון, ולמוזיקאים אחרים שכתבו במקומון הירושלמי המתחרה, הוא היה פנאט של מוזיקה, מכור לחוויה מוזיקלית עם משמעות, להופעה שבה אתה הולך לאיבוד בתוך עצמך וחוזר הביתה חדש ומנוער לגמרי.

 

בלי לחבר גיטרה למגבר

יש הבדל גדול בין מבקר מוזיקה שבא מחוויית האזנה לבדה, מהתשוקה למוזיקה, בלי לדעת איך מנגנים את "בית השמש העולה", כזה שמעולם לא חיבר בעצמו גיטרה למגבר, לבין אלה שכותבים על מוזיקה ביום, ועושים מוזיקה בלילה. זה לא הבדל ערכי חלילה, ובוודאי שהראשון אינו עדיף על האחרון.

אני מעריץ מוזיקאים, אני מתפעל מהיכולות שלהם ומהתעוזה להתמודד עם אתגר פיזי אמיתי – לעמוד על במה, להפיק את הצלילים הנכונים, הפלאיים. אלה שיכולים לתאר את הדברים הלא-מילוליים שאני מרגיש באמצעות אקורדים ותווים. אבל רק מי שכמוני עומד מצד הקהל, הוא מי שאני יכול להזדהות איתו כמבקר, כסמכות של טעם. יורם בר לא היה הבחור שיעקוב אחרי תנועות יד שמאל של הסולן על צוואר הגיטרה ויתרשם מהמהירות או מהוירטואוזיות של הפקת הצליל. כלומר, אולי גם. אבל לא רק.

מוזיקה היא פלא שמעבר למיומנות הטכנית. אפשר להתפעל מווירטואוזים, אבל כדי להאמין להם באמת, צריך שהם יהיו מסוגלים לתת יותר מזה. מצד שני, אלה ש"לא יודעים לנגן" יכולים לנגן הכי נכון ולייצר את הרעש הכי מדויק. יורם בר לא המציא את הגישה הזאת, אבל בזירה המקומית הוא היה נדיר למדי, וכמעט היחיד.

 

הבטחות בקומת המרתף

היום זה נשמע מוזר, אבל בימי טרום האינטרנט, כשהרדיו היה אמנם יותר מגוון אבל לא הגיע לכל פינה, השאלה האם המוזיקה הזאת היא בשבילי, היא בדיוק הביטוי של כוחו של המבקר. הלכתי לקנות תקליטים בגלל ביקורות שקראתי הרבה יותר מאשר בגלל משהו ששמעתי ברדיו ומצא חן בעיני.

המילים היו אלא שלכדו אותי, שגרמו לי לנסוע לבית התקליט בפינסקר, לרדת לקומת המרתף עם התקליטים המיובאים של כל מיני אמנים שאף אחד לא מכיר, כדי לחזור הביתה עם תקליט מסוים שיקיים את מה שיורם בר, או שרון מולדאבי, או גיורא פרבר, רורברגר, או אוחובסקי כתבו עליו בצורה שגרמה לי לחשוב שיש בו הבטחה עבורי, עבור מה שאני זקוק לו במוזיקה שאני שומע.

 

דרך חיים ומשפטי מפתח

שנה בערך אחרי שנפטר, קראתי ב"כל העיר" שאמו של בר הוציאה ספר מהודר שכלל את כל מה שהוא כתב בעיתון. התקשרתי, הייתי מוכן לשלם כמה שיעלה. אבל את הספר הנפלא הזה, אינציקלופדיה של תשוקה ורעש קיבלתי ממנה במתנה ואני נוצר אותו עד היום. ואפילו זוכר ממנו לא מעט משפטי מפתח. היום, תודה לאל יש גם אתר, ורוב האוצר הזה זמין שם, נוח לחיפוש ומלא בכל טוב.

 

"עליתי על האלבום החדש של ווייר, מצאתי קרון ריק והתיישבתי ליד החלון. ווייר נוסעים בהמון מקומות, דוהרים במנהרות בטון ארוכות עם אורות מרצדים. מאיטים על יד פנסי רחוב בודדים שנשטפים בגשם דק ומעצבן, מרסקים מאות גלולות צבעוניות ששופכות את המוח אל תוך אותה המציאות בדיוק, פולטים משפטי ייאוש ציניים, מקרינים סרטי פורנו גרמניים ומסיימים בתוך מרכז קניות אירופי סטרילי".

בר על האלבום manscape של ווייר

 

יורם איננו, אבל המוזיקה נשארת, וכמו שכתב עיתונאי הרוק האגדי לסטר בנגס ומצוטט כמוטו באחד הבלוגים האהובים עלי – "רוקנרול הוא מהות החיים וכתיבה על רוקנרול היא דרך חיים". יורם בר קיים את המשפט הזה בכל יום בחייו הקצרים להכאיב.

 

הערב שנערך לזכרו לא בא לציין איזשהו תאריך. בר נפטר במרץ 1995, ואנחנו באוגוסט. המארגנים הסבירו שהסיבה היא "געגועים עזים". כמו בחיים, יום השנה לא אומר הרבה. אדם שאיננו ממשיך לחיות רק על הגעגוע. וגעגוע לא עובד עם לוח שנה.

 

 

 

האתר של יורם בר

בן שלו על יורם בר
 

לילה אחד בשיקגו, עם ג'ולי דיירון ומאונט אירי

 
מסיבות שקשורות לעבודה, מצאתי את עצמי לפני שבועיים (כן, הרשימה הזאת קצת התעכבה) בעיר מגוריו של הנשיא הבא של ארה"ב. התאריכים היו נתונים, הערבים היו פנויים. נשאר לגשת אל הרשת ולברר מה יביא המזל מבחינת הופעות בזמן הזה.

לאונרד כהן, אם שאלתם, לא עלה בגורל הפעם. אבל שלוש הופעות נהדרות אחרות כן. והן היו רובן ככולן מפגש ראשון. כלומר, מסע היכרות עם אמן חדש כשבונוס גדול בצידו: לא דיסק, לא קובץ מחשב מקומפרס, אלא היכרות ממש, גיטרות והכל, לייב, כמה מטרים מהאוזניים והעיניים שלי.

מספר האזכורים שמצאתי לג'ולי דיירון בעברית היה מצומק מאוד, וגם באלה, נתקלתי בדיעבד. ראיתי שדיירון אמורה להופיע, עם עוד שני הרכבים,  בערב השני שלי בעיר, כך שיהיה לי זמן להתאושש מ-13 שעות טיסה ולהגיע במצב של הקשבה להופעה, ניסיתי להזמין לי כרטיס עוד מהארץ, באינטרנט, אבל לא הלך. נשאר להגיע ולתת לגורל לעשות את שלו. אם יהיה סולד אאוט, יהיה. אם לא, נראה מה היא שווה.

דלת אדומה ובחורה עם סיגריה

בערב ההופעה התלבטתי. לא הייתי בטוח אם ללכת להופעה הזאת או לאחת אחרת, או בכלל להעביר את הערב בבילוי שאינו כולל גיטרות, בירה ומערכת הגברה. למזלי, החלטה של הרגע האחרון הובילה אותי, לאחר טיול ארוך ברגל, באזור שמשמש בשעות היום כשוק סיטונאי, אל דלת אדומה שעליה הייתה הכתובת כמו שהופיעה ב"טיים אאוט שיקגו".

"אתה להופעה?", שואלת אותי בחורה עם סיגריה שעומדת בחוץ עם בחור בעל בלורית וכפכפי אצבע. "כן", אני אומר לה, "אני מקווה. אם נשארו כרטיסים, הרי באתי ברגע האחרון". היא מחייכת. "אני בטוחה שנשארו עוד כמה. זה בקומה שלישית. תהנה!". אני פולט "תודה" כמעט בלי קול ונכנס. רק במדרגות אני פתאום שואל את עצמי אם לא מדובר במקרה בדיירון עצמה. הרי זה לא שאני ממש יודע איך היא נראית.

אצל הבחורה בכניסה, התבקשתי להוכיח שאני מעל 21 בשביל הזכות לקנות בבר המאולתר למחצה של המקום שתייה "של מבוגרים". הדרכון שלי הסגיר שנת לידה כנראה פרה-היסטורית מבחינתה, והיא הגיבה ל-1973 באגודל מורם. זו הייתה סוג של מחמאה, אבל היא הביאה אותי לחשוב שאני הולך להזקין מאוד את ממוצע הגיל בפנים.

ג'ולי דיירון והגיטרה. תירגעו, זה יום שני, ועוד שבוע אובמה נשיא (צילום: מאד פלאואר)

טוב, ברור לכם שדיירון ופרד סקוויר, הגיטריסט שלה, היו שני החבר'ה שבחוץ. לאחר עשר דקות ופחות בירה אמריקנית גרועה שנשלפה מאמבטיה של מי קרח, השניים נכנסו פנימה ועלו לבמה. לפני שהתחילו הם הזמינו לבמה איזה בחור שמנמן ואפור שיער שהקריא סוג של שיר והציג אותם.

שלושה הרכבים אמרנו, אבל ערב מאוד הומוגני מבחינת האווירה: עלו ראשונים סקוויר שירה וגיטרה ודיירון בתופים. הצמד נטל את השם המשעשע calm down it's Monday. הקהל היה בסביבות 120 איש כשהם התחילו לנגן. היא על התופים והוא שר. הדיאלוג שלהם עם הקהל היה נבוך, חצי אינטימי וקצת הזוי. השירים של calm down it's Monday נשמעו לא רע, ואולי הייתי זוכר מהם יותר, אם מה שבא אחר כך לא היה כל כך יפה ונוגע.

קצת רעש בבקשה

כשדיירון עוברת לקדמת הבמה, אני שמח לגלות שהיא תולה על עצמה גיטרה חשמלית. עם כל הכבוד לשירי האהבה המרירים מתוקים שלה שיצא לי לשמוע, רציתי קצת רעש. היה באמת קצת רעש. רוב השירים בסט שדיירון ניגנה, ואת זה אני יודע עכשיו הרבה יותר טוב מאשר בזמן ההופעה, היו מתוך האלבום המצוין שלה "woke myself up".

דיירון, מוזיקאית קנדית שהחלה כבסיסטית של להקה אלמונית למחצה שנקראה על שם שיר של סוניק יות, eric's trip, הפכה עם קריירת הסולו שלה לזמרת שנעה בטריטוריה שבין לאונרד כהן לג'וני מיטשל. העבר שלה באזורים היותר אלטרנטיביים, חילץ אותו מלהיות עוד זמרת פולק חסרת ייחוד.

כך לפחות התרשמתי כשהיא עמדה מולי עם הגיטרה השחורה ועם הגישה הביישנית הזאת, שאתה פתאום לא מאמין שהבחורה כבר עשר שנים עומדת ככה מול קהל, שלא לדבר על זה שההופעה בשיקגו היא רק חלק מסיבוב של הופעות ערב ערב בכל רחבי ארה"ב. למחרת השלושה כבר נתנו את אותו סט באינדיאנה, אם אני לא טועה.

 
 

אבל כל מה שהיה עד אותו רגע ייזכר כהכנה למה שבא אחר כך אחר כך. בחור אחד, גיבור אינדי במקצועו, פיל אלברום, זה השם. אלא אם אתם מעדיפים לקרוא לו mount eeire, או אולי, the microphones.

אלברום עם קהל מכל הכיוונים. שאף אחד לא יעמוד

אלברום עולה לבמה עם סוודר גיקי להחריד, והופך את האווירה לעוד יותר אינטימית. "אני לא רוצה שאף אחד יעמוד בהופעה שלי", הוא אומר לקהל. "תתקרבו. ומי שאין לו מקום לשבת, שיבוא לשבת על הבמה". חשבתי לרגע על ימי ההתפרצויות של הקהל להופעות של מוריסי, אבל אצל אלברום זה אחרת. תוך חצי דקה ישבו מאחוריו בערך עשרים איש. שקטים וקשובים. והוא התחיל.

דווקא מכיוון שלא הכרתי אף שיר ובאתי במצב רוח של הקשבה, הצלחתי להיכנס לתוך השירים במהירות מפתיעה. החרישיות והעצב עבדו היטב על בלוטת הדמעות. הוא שר על אהבה מתפרקת, על יחסים שנגמרים ועל מצוקה רגשית שאי אפשר להדחיק.

בשיר השני, "קול באוזניות", דיירון מבקשת מאיתנו להצטרף בפזמון. היא מסבירה שזה לא יהיה מסובך ושאחרי שנשמע אותו פעם אחת, נשיר גם אנחנו. הקהל קצת מתקשה להשתחרר, אבל שתי השורות האלה הן קצת יותר מדי מכפי שאפשר לעמוד מנגד בלי להצטרף.

“It’s not meant to be a strife,
It’s not meant to be a struggle uphill” 

זה הפזמון של "קול באוזניות", וכמו שאחר כך גיליתי, וכמו שמרמז השם של השיר, המילים האלה הן בעצם ציטוט מתוך "undo" של ביורק. הקולות של אלברום, דיירון והקהל הופכת את השיר לתפילה, למשהו חצי גוספל, לקריאה נואשת לנחמה. (וככה בערב אחד לא רק גיליתי את דיירון, סקוויר ואלברום, אפילו את ביורק הרווחתי מחדש אחרי שמזמן כבר לא נשאר לי כוח אליה).

אחרי כמה שירים, אלברום מסביר שאם אנחנו רוצים להקשיב לשירים האלה בבית, ואפילו לפי הסדר הזה, לדיסק קוראים "lost wisdom", והוא חדש, ונמצא למכירה בדוכן הדיסקים בפינה. הבחורה שיושבת לידי ונראית כמו סטודנטית קלאסית לאמנות (או סטודנטית לאמנות קלאסית, מה שתרצו), קמה מיד בתום המשפט הזה וניגשת לקנות. הסיבה היחידה שאני לא מצטרף אליה באותו רגע, היא כי אני רוצה לשמוע עד הסוף. הדיסקים יחכו. זה לא שאני אצא מכאן בלי.

המוזיקה של mount eeire היא שקטה ואקוסטית. לפחות בפאזה הנוכחית. אבל המלודיות שלו עדינות ואפקטיביות. הקול של אלברום מעניק למילים שלו את הביטוי הנכון, זה שמהדהד בך גם אחרי ההופעה, זה שיוצר אצלך אינטימיות שמכריחה אותך, ממש כך, שלא ללכת משם בלי הדיסק.

אלברום מהגב. עוד קצת שמאלה, וגם אני הייתי בפריים, ליד הסאונדמן (צילום: דייויד סמפסון)

כשההופעה נגמרת, עם חצי הדרן בלבד ("אני אשיר עוד שיר אחד. אה, רגע, התכוונתי לשיר את זה, ואז יש עוד אחד", הוא אומר בחצי מלמול), הקהל זורם אל השולחן שעליו דיסקים ותקליטים של דיירון ואלברום מכל התקופות.
אני מתלבט בין מספר בלתי צפוי של אלבומים של דיירון, מחפש אחרי השיר הקסום והיחיד בהופעה שהיא שרה בצרפתית, אבל לא מוצא. כשהיא מתפנה, אני שואל אותה, ואז מתברר שכמו כל קנדית טובה, היא גם הוציאה כמה אלבומים בשפה ההיא וזה מתוך אחד מהם, והוא במקרה לא נמצא על השולחן. לך תסביר שהשיר אמנם היה נפלא, אבל אני לא בדיוק דובר את השפה, כך שאלבום שלם זה מעבר לכוחותיי.

חזרתי אל השולחן ותרתי שוב אחר האלבום שאי אפשר לעזוב את המקום בלעדיו. "כמה זה עולה?", שאל הבחור שלידי, כשהוא מצביע על הדיסקים. "לכל אחד מחיר אחר", ענה לו הבחור, כשהוא מצביע על העטיפה של "lost wisdom". "זה למשל, עולה עשרה דולר". מיד הנחתי יד על העותק ושלפתי שטר. כשהגשתי אותו לבחור, פתאום קלטתי שזה אלברום עצמו, שהספיק להיפטר מהסוודר הגיקי ונשאר עם טי שירט.

הקשר הנכון 

החוויה הזאת קצת עוררה בי מחשבות על הקשר הנכון בין קהל לאמן שלו. האם ההופעה הזאת, כמו המון הופעות של שלום גד, לדוגמה, נחרטה אצלי בזיכרון כחוויה ייחודית והפכה למשהו שהוא יותר מערב של מוזיקה בגלל העובדה שאפשר היה לאחר ההופעה לדבר עם האמן ושהאירוע כולו התרחש במקום קטן שמצמצם את המרווח קהל-אמן למינימום?

אולי יש משהו בטענה של אוהבי המיינסטרים שאומרים שאנחנו סתם מחפשים לאהוב אמנים בלתי ידועים כדי להרגיש מיוחדים. אני יכול לומר שאין לי שום גאווה בזה. אני מאחל לאמנים הלא מוכרים שאני אוהב, שיגיעו למיליונים. אין לי שום רצון לשמור אותם לעצמי ואם זה היה תלוי בי, כולם היו שומעים את שלום ואת אלברום, פשוט כי זה מגיע להם.

אני לא חושב שהאמנים האלה יכולים לפנות רק למתי מעט. מצד שני, אין ספק שיותר כיף לראות את הלהקה האהובה עליך כשאתה יושב על הבמה, או ממש סמוך אליה, ולא באיזה יציע מרוחק. יותר כיף שההופעה היא משהו שלא כולל חברת אבטחה וגורילות ששומרות שהקהל חלילה לא ינסה לפרוץ לבמה.

וגם: בעידן שבו מערכות התיווך הישנות קורסות, אני מעדיף לקנות את הדיסק מידיו של היוצר, בתל אביב, או בשיקגו, פיזית, או דרך הרשת, ולא לתת לכל מיני עלוקות את חלקן.

אבל כל השבחים שאני חולק כאן להופעות אינטימיות, לא הפריעו לי כמובן ליהנות עד כלות, יומיים אחר-כך, בהופעה של TV on the Radio.

שלא אשאר כבוי, ככה

 

הכל התחיל בפסטיבל הפסנתר. רציתי לראות איך עובד השילוב בין נעם רותם, שהרשים אותי מאוד באלבום האחרון שלו ובהופעות לבין עמיר לב, שאני אוהב מאוד, אבל כבר מזמן לא הייתי בהופעה שלו. הראיון המשותף עם שניהם לקראת ההופעה ההיא כבר הכין אותנו לזה: לא היה שם חיבור. כלומר, כן היה, אבל מאוד מוגבל. אחד מאוד אוהב ומחזר (רותם) והשני, פשוט נבוך מהאהבה וההערכה המופנית כלפיו ומשתדל להתנהג יפה כי לא נעים, אבל כלום מעבר לזה. לא הייתה שום הדדיות, שלא לדבר על איזושהי תחושה של חד פעמיות מרגשת. ההופעה הייתה מוצלחת בדרכה, אבל מתסכלת מאוד כשחושבים על החיבור המרתק שהתפספס.

אבל אז הבנתי משהו אחר: התגעגעתי לעמיר לב. החלטתי שאני חייב ללכת להופעה שלו בקרוב. ההזדמנות באה ביום רביעי שעבר. לב הופיע בזאפה, ולפי הפרסומים היה מדובר במופע להקה ואירוח של יובל בנאי. אלא שבסופו של דבר, למרות כל הדברים הטובים שיבואו להלן, גם ההופעה הזאת השאירה אותי מתוסכל.

נתחיל בדברים הטובים: הופעת החימום של אייל אבן צור היא בדיוק כשמה, לא ארוכה מדי ולא מעיקה, אלא להיפך, קיבלתי הזדמנות להקשיב למישהו ששמעתי עליו דברים טובים, אבל מה לעשות, לא יצא לי לבדוק בעצמי. צורי השאיר טעם של עוד, ואני מבטיח לתת לו את הכבוד המגיע לו בערב שבו הוא האמן הראשי.

קולו העמוק והמדויק. עמיר לב

כשעמיר עולה, משום מה נשארים הבס ועמדת התופים מיותמים. לב חמוש באקוסטית, פותח בשיר חדש 'אנושקה', שרק הרהור נוסף בו, אחרי ההופעה, גרם לי להבין כמה עוצמה גלומה במילים שלו. עמיר ממשיך ל'אוקטובר' ול'עננים שחורים'. הוא מקפיד לפתח את השירים, לייצר סולואים מעניינים, להרבות בשיאים, וזה יפה ומרשים, עד שמגיעים 'שש שעות' ו'כבוי'.

מדובר בשני שירים שמצווה לבצע אותם בהרכב מלא, ואם לא, אז לפחות עם גיטרה חשמלית, עדיף שתיים. לב, אם לא הבנתם, נשאר לבד על הבמה גם בשירים האלה וכאן נוצר התסכול. כשאתה יודע שאתה הולך ל"מופע אקוסטי" ושהאמן מופיע לבד עם הגיטרה, אתה מוכן לזה נפשית ובא עם סוג מסויים של קשב. אבל אם אתה מפנטז על אורגיית גיטרות כמו בימים שלב הופיע בהרכב שכלל את מוטי ביקובסקי, אין ספק שתתאכזב. ושוב, שלא תהיה טעות: עמיר הפליא לנגן. אבל כל התשוקה, האנרגיה, והיכולת של לב נשארו על האקוסטית. הוא אפילו לא קם מהכיסא במשך כל ההופעה עד שיובל בנאי דחק בו, קצת לפני הסוף.

גם האירוח של יובל בנאי היה ברובו אקוסטי. יובל שר את 'והדממה' ואת 'מעבר להרים' שמיועדים לאלבום החדש שלו ושעמיר כתב. אחר כך הם עשו את 'כחול וירוק' ואת 'תחזור תחזור'. כשהתחיל 'תחזור תחזור'. במחוה מאוד מרגשת, שלא נעלמה מעיני הקהל, יובל נתן לעמיר את הכבוד למלא את תפקיד הקריין בסוף השיר, אותו תפקיד שאבא של יובל, יוסי בנאי ז"ל, עשה במקור. קולו העמוק והמדויק של לב לא פספס את המעמד. עמיר נתן את הקטע תוך שהוא לא שוכח לחלץ עוד ועוד ריגושים חבויים מהגיטרה שלו.

לגבי השירים החדשים של יובל בנאי, אפשר לומר שבנאי סוף סוף מוצא לו מקום משלו אחרי משינה. הקהל למוזיקה הזאת לא ימלא את קיסריה אולי, אבל הוא לא פחות נאמן וקשוב. החיבור בינו לבין לב באלבום הבא הוא בהחלט בשורה טובה. במיוחד אם זוכרים שהאלבום האחרון שבנאי חתום עליו הוא 'רומנטיקה עתידנית', תקליט הקאמבק הציני של להקת האם. בנאי החדש, נשמע קצת כמו בן דודו אהוד, ואם אהוד הוא שם נרדף לכנות אמנותית, הרי שיובל בדרך לשם, אלא אם חלילה, שוב תבוא איזו חברה סלולרית ותציע פיתוי.

רק בארבעת השירים האחרונים, שהיו למעשה סוג של הדרן מבלי שהקהל של הזאפה ידע על זה, קיבלנו את אסי ששון בתופים ואת גולן זוסקוביץ' בבאס. אלא ש'ערב ראש השנה' ו'חבק אותי' המחושמלים, לא יכולים לפצות על 'שש שעות' המעורטל. לפני שהכל נגמר בפתאומיות מסוימת, עמיר קורא לבנאי לשוב ומעלה גם את אייל אבן צור. שלוש אקוסטיות (לב, בנאי וצורי), באס ותופים, בלי אף גיטרה חשמלית אחת וזה היה 'נגעה בשמיים' בביצוע מרתק, יצירתי ולא מתחנף יותר מדי לגרסת המקור.

הקהל, מה לעשות, עושה את המקום. המיקום של הזאפה בלב מתחם ההייטק של רמת החי"ל, מטר מהאימפריה של האחים זיסאפל, משפיע על אופי האנשים שמגיעים. לב לא בררן גדול, אפשר למצוא אותו בתמונע, בבארבי, בלבונטין וכמובן בכל מיני פאבים מחוץ לת"א. אין ספק שבזאפה הוא נתקל בקהל הכי רגוע ובורגני שלו. אולי בגלל זה הוא הרשה לעצמו לוותר על הלהקה במשך רוב הערב ולרדת בלי הדרן. הקהל הרי שבע, הוא לא ישים לב.

אני אוהב את עמיר לב. הוא קונה אותי ברגע במשפטים המינימליסטיים האלה שלו שאוצרים כל כך הרבה מידע ורגש בתוכם. אני אוהב את הקול שלו ואת הגישה שלו כשהוא מחבר מילים ללחן, אבל מה לעשות, שוב יצאתי מאוכזב. לא נורא, בסוף החודש הוא מופיע שוב בלבונטין, אולי אז.

עמיר לב מארח את יובל בנאי. מופע פותח: אייל אבן צור, מועדון זאפה, רביעי, 12 בדצמבר

על ההופעה ב-nrg

עמיר לב מתראיין לקראת ההופעה