כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

אלי שאולי נותן למיתרים לדבר

בזכות הממשק הנוח של אתר בנדקמפ והזמינות של עידן הפס הרחב זכינו לשמוע את יצירות הסולו של אלי שאולי, הגיטריסט הווירטואוז של פונץ'

 

אחרי שהסמיתס התפרקו, במאי 1987, אפילו מוריסי הבין שהוא לא יוכל להתחיל קריירת סולו בלי ליווי של גיטריסט עם יכולות מהסוג של ג'וני מאר. הפנים של הסמיתס היו אמנם מוריסי המורכב, הפרובוקטיבי, הרהוט. אבל בלי הלחנים הגאוניים של מאר ובלי המיומנות הבלתי נתפסת שלו על המיתרים, לא בטוח שהלהקה הייתה זוכה למעמד האייקוני שלה.

שאולי. קטעים עם מספר סידורי בלבד

 

מוריסי בחר בסטיבן סטריט, מפיק שותף (איתו ועם מאר) את "strangeways, here we come", האחרון של הסמיתס, כמלחין השירים וכמפיק התקליט, אבל בצעד חכם ביותר, הוא הזמין את ויני ריילי להיות הגיטריסט המוביל של "viva have". ריילי הוא אגדה מנצ'סטרית ליודעי דבר. מאז 1978 הוא יוצר מוזיקת גיטרות, רובה אינסטרומנטלית, תחת הכותרת הלהקתית דורותי קולום (Durutti Column).

 

כל ההקדמה הזאת היא בעצם האסוציאציה שלי מהאזנה לאוצר קטן שנחת בעמוד אחד בבנדקמפ. אלי שאולי, גיטריסט פונץ', שניגן גם עם החשמליות, ושממשיך עד היום לנגן עם שלום גד והיהלומים, ועם בבליקי סולו, הקליט לאורך השנים קטעי מוזיקה משלו. נראה שהנוחות של הממשק והאפשרויות הגלומות בו עודדו את שאולי לשחרר סוף סוף את הקטעים שלו שלא מתאימים לרוק ולא מתחברים למילים.

 

ויני ריילי. אגדה ליודעי דבר

בשני האלבומים הראשונים הייתה פונץ' פופ-רוק שלא הבליט החוצה את היותו של הגיטריסט שאולי אחד המבריקים שידענו. רק ב"דנה ראתה עב"מ", כשכל חבר בלהקה קיבל ביטוי ברור יותר, אי אפשר היה לפספס את הצבע הייחודי של שאולי ושל הגיבסון לס פול שלו. מאז, בין אם זה בפונץ', עם גד והיהלומים או בהפקה של האלבום היפה של דנה בקר, ברור שהתרומה של שאולי לתמונה הכללית היא מהותית.

 

 

הכבוד האבוד של החשמלית

הגיטרה החשמלית היא הכלי השולט ללא עוררין בתרבות הרוקנרול, אבל היא מעולם לא זכתה למעמד משלה. גיטריסטים "רציניים" מנגנים בגיטרה קלאסית ויש אפילו פסטיבלים שבהם הם זוכים לכבוד ולהערכה כשל פסנתרנים בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, אבל המוזיקאים שאוחזים בחשמלית כמעט תמיד מוערכים בצמוד להרכב שלהם ועל בסיס היכולת שלהם ליצור "שירים", כלומר לחנים שאינם עומדים בפני עצמם.

שאולי על העטיפה של "פינוקיו". אי אפשר לפספס את הצבע הייחודי

 

ויני ריילי ואלי שאולי הם גיטריסטים שמוכיחים שלא צריך מילים ולא חייבים לעמוד לצדו של הזמר, אפשר גם לבד. לתת למיתרים לדבר, להראות מה אפשר לעשות על לס פול כשהאצבעות הולכות במקומך. ריילי, שבא מהפוסט פאנק, הוא ההיפך הגמור מהווירטואוזים המלאים בעצמם של הרוק המתקדם. הלחנים שלו לא משתמשים ביכולות הטכניות שצבר כדי לעשות רושם. הוא בוחר בצליל רך, טעון במשמעות אך מתנזר לחלוטין מסנטימנטליות.

 

שאולי השקט והנחבא אל הכלים מעביר בצלילים שנאספו אל "אלי שאולי 1" שאר רוח דומה לזה שניתן לשמוע בתקליטים של דורותי קולום. חמישה עשר קטעים יש ב"אלי שאולי 1". הוא שר בשני קטעים, שהם גם היחידים שזכו לשם: "נגד כל העולם" ו"לחשוב". שאולי משאיר לדמיון שלנו להשלים את החוויה עם הקטעים האחרים, שזוכים רק למספר סידורי.

 

גם כשהוא חתום על היצירה, שאולי נשאר הבחור הרציני והצנוע, שנמנע מלהפוך את הלחנים ואת הביצוע של הקטעים לתצוגת תכלית חלולה. המוזיקה של שאולי סולו יוצרת אווירה, לפעמים זה בלוז שעבר דרך פילטר של פאנק, כאילו מדובר באיזה סשן גנוז של הסטוג'ס, ולפעמים זה ניל יאנג פוגש את דייוויד גילמור. כך או כך, רוב הקטעים קצרים למדי ובעיקר משאירים טעם של עוד. העובדה שהאלבום קיבל את הספרה "1" מרמזת שעכשיו בזכות בנדקמפ, נזכה בקרוב לשמוע עוד שאולי סולו.

  

 

 הקישור לאלבום:

http://elimusic1.bandcamp.com/album/1

זרועותיו של אב הרחמן – המשך הדיון על אביתר בנאי

הדיון חשוב וחשוב לי להמשיך לנהל אותו,

אז למטה למטה – התשובה שלי לכל המגיבים לפוסט הזה

אחרי שולי רנד, ארז לב ארי, וכמובן אהוד בנאי ומאיר בנאי, הגיע תורו של אביתר. הגל של המוזיקה היהודית החדשה מלא בכל כך הרבה ניוון וחוסר כנות שפשוט קשה להקשיב לו בלי ציניות. לא במקרה המוזיקה הזאת נמצאת עמוק בתוך הפלייליסט. היהדות בגרסת הגיטרה החשמלית יכלה להיות מקור אור אמיתי, אבל החיבור שלה למיינסטרים ממחיש עד כמה יש בכל הגל הזה התרחקות מהאמת הפנימית אל עגל הזהב של הקונצנזוס.

כל הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף. אין יראת אלוהים במקום הזה, רק אהבה עצמית. אנחנו בסדר, למרות שפיכות הדמים מסביב, למרות האלימות והפריצות, למרות הטומאה והשררה. הכל בסדר, באמת. רבי נחמן אמר.

הציניות נמחקת

אבל כשניגשים לאלבום של אביתר בנאי, הציניות נמחקת. זה הרגע שבו אתה מתחיל לבדוק את עצמך. הרי זה אביתר, זה שבעירתו הפנימית משתיקה כל ספק. הכנות והצניעות בהתגלמותה. היוצר בה"א הידיעה. ההבדל בין אביתר בנאי לרוב האמנים האחרים בגל הזה הוא המוניטין שלו.

בנאי. בעירה פנימית המשתקת כל ספק

בנאי הוא אמן עמוק שבעבר לא נרתע מבדיקת גבולות מוזיקלית וטקסטואלית. לא אחת הוא נחשב ליוצר שמדגים את האפשרות להיות בלתי מתפשר ונאמן לאמת פנימית ועדיין להצליח מסחרית. איכות אמנותית שאין סתירה בינה למכירות של אלבומי זהב ופלטינה.

עד האלבום הקודם, "עומד על נייר", בנאי היה באמת האמן הזה. תהליך ההתקרבות ליהדות היה גם שם. אבל היו גם סימני שאלה. הכתיבה שלו הייתה זרם תודעה של אדם ריבוני. כזה שיודע שנאמנות לעצמך חשובה יותר מכניעה למערכת של מצוות ואיסורים.

גם בנאי, כמו רוב האמנים של הגל הדתי החדש, מציע בעיקר נחמה. לא במקרה השיר הפותח נקרא "אבא" ובהמשך יש עוד אחד, "אב הרחמן". האמונה הדתית לפי בנאי היא התרפקות על כוח גדול ממך, כדי לשאוב ממנו פיצוי על הכאב שעברת עד שהגעת אל האמונה.

עטיפת הדיסק. התרפקות והקטנה עצמית

ההתרפקות הזאת מובילה כמעט תמיד להקטנה עצמית. חלק מהאמנים האחרים, כולל האח הגדול מאיר, הקטינו את עצמם עד שהעדיפו להלחין שירים שכתבו אחרים, "גדולים בתורה". למרבה המזל, אביתר לא ויתר על עצמו עד כדי כך. ועדיין, לא תמצאו באלבום הזה אפילו שיר אחד שאין בו איזה ציטוט מהמקורות.

בסופו של דבר ההקטנה הזאת משאירה אותך עם תחושה שהאמן שמדבר אליך איבד את עצמו בתוך ארון הספרים היהודי. כאילו הוא חושש שבלי איזה "יונתי בחגווי הסלע" השיר לא יחזיק מעמד. ככה, בין השורות, אתה קולט כמה האמן האמיץ הזה הפך "כלי לשליחותך", כמו שאמר רבי נחמן.

המורכבות האמיתית של החוויה האמונית

עבורי, הרפרנס האולטימטיבי לאלבום רוק דתי הוא "העבד", הפרויקט שהקליט שלום גד ב-2000 עם הרכב שכלל את טלי אלבז, אמיר זוסקוביץ' ואלי דראי. גד כתב, אבל ברוב השירים הוא נתן לחברים האחרים להוביל את הביצוע.

"העבד" מכיל את המורכבות האמיתית של ההוויה האמונית. השירים בו מהללים את אלוהים מבלי לחבוש כיפה, מצהירים על אהבת השם מבלי לנופף באצבע מאיימת על המאזין שאולי לא מרגיש כמוהם. "העבד" יצא לתוך חלל ריק מבחינת קהל. אף אחד לא חיכה לו ורוב אלה שנתקלו בו לא הבינו אותו, לפחות לא בהתחלה.

"לילה כיום יאיר" יצא לפני חודש וקצת כשכולו עוטה הילת קדושה ורשימה ארוכה של הזמנות מוקדמות. גם את המבקרים בנאי הצליח לשכנע. אפילו גל אוחובסקי, שמסתייג מאוד מכל הטרנד הזה, ובצדק, תיאר אותו כאלבום אישי וכקלאסיקה ישראלית.

אלבום שמתחיל ב"אבא", מסתיים ב"ארבעתנו" ובאמצע מציע את "עד מחר", שיר אהבה נפלא לאמא של הילד שלך, שעוד לא נולד – כל זה נשמע כמו חומר אישי מאוד. משהו שאפשר להתחבר אליו מייד, להתאהב בו, להפוך אותו לפסקול של חייך, גם בלי כיפה.

חיבוק לחובשי כיפה בלבד

אז מסתבר שלא. בנאי מציע נחמה וחיבוק רק למי שמוכן לשים כיפה, להשלים עם הניכור הגובר שהוא מפגין כלפי היצירה הקודמת שלו, ובאופן כללי להסכים לאמנות שאין בה דקויות. ב"לילה כיום יאיר" הכל חד ממדי. השפה של האלבום הזה מבחינה בין אור לחושך כמו חרבו של לוחם במסעות הצלב.

כששלום גד כותב, "כשאני קם בבוקר אני מייד עושה כמה חטאים, ככה בלי לחשוב/ אחר כך אני גם מתחיל לתכנן אותם", הוא מדבר על מחשבה אנושית אוניברסאלית. כשאביתר בנאי כותב "הפעם אני לא לבד/ איזה קרב אלוהים, איזה קרב", הוא מכוון למקום שבו אין שאלות. הוא מתנער מהבדידות הקיומית, ומעמיד את החיים ואת כל משמעותם על דבר אחד: הדיכוטומיה הדתית.

האם אני טוב או רע, האם בחרתי בדרך הנכונה או שאני מתענה בייסורי שאול. אין באמצע, אין ספקות. יש רק מה שנכון לעשות ולחשוב, את מה שלא נכון פשוט שורפים.
מי שמגלה את האור, מסתבר, חייב להדגיש את האבחנה הזאת בין מה שהוא קורא אור לבין מה שמבחינתו הוא החושך. אין לו כבר ספקות, הוא יודע מה נכון ומי צודק, מה שנשאר לו זה רק להילחם ב"יצר הרע", שמפריע לו ללכת בנתיב המואר.

אז מה עושים? שורפים. ב"אותיות פורחות באוויר" הוא שורף את היומנים הישנים, אלה שמתעדים את החיים שלפני הבחירה באלוהים. אם הייתי דמגוג, הייתי מספר על האסוציאציה הראשונה שלי לגבי שריפה כזאת, אבל גם בלי ללכת רחוק, יש בדבר הזה משהו מאוד מקומם.

ההתנערות הזאת מהעבר הרי לא מחייבת התנערות מהתיעוד שלו, ואם אתה אמן, בוודאי ובוודאי שהדרך שעשית אמורה להיות יקרה לך גם אם נדמה לך שהגעת למחוז חפצך.

הלחנים כהיפוך למילים

ונדמה שכמעט לא אמרתי כלום על המוזיקה עצמה, על ההפקה. אני מודה שבשל חוסר הנוחות שלי מהמסרים של האלבום הזה, היה לי קשה לתת למוזיקה לדבר. הקשבתי לדיסק שוב ושוב כדי לנקות את ההשפעה הזאת ומצאתי כמה אוצרות נפלאים. "כל בוקר קצת", "עד מחר" ושיר הנושא, למשל.

ועם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהיופי הזה מגויס לטובת מסרים חשוכים, פשטניים, מקוממים ונעדרי דקויות. במילים אחרות, הלחנים של בנאי, במיוחד השלושה שהוזכרו, מייצגים את ההיפך הגמור של הטקסטים. קלאסיקה ישראלית עכשווית? לא אצלי. לא על המדף שלי, במקום שבו עומדים אלבומים מלאי אהבה ומלאי אלוהים באמת, כמו "העבד".

לא אוהב אותו, מה תעשו לי

יש לי בעיה עם שלומי שבן, אני מודה. לא נשפכתי מהאלבום הראשון שלו, לא הדבקתי סטיקר של 'פסנתר, אתה חסר' כאשר האלבום השני התעכב, ועכשיו משהאלבום כבר כאן, אני מתיישב כדי להסביר מה העניין הזה.
נתחיל בדברים שהם קונצנזוס ושגם אני לא מוצא שום סיבה לקרוא עליהם תיגר: שלומי שבן הוא פסנתרן וירטואוז. היכולת שלו על הקלידים מרשימה ואפילו עותקת נשימה. הבחור מוכשר גם ככותב מילים וכמלחין, אבל הכישרון הזה הוא בעיקר פוטנציאל. המימוש, יותר משהוא מוצלח, הוא מתסכל, שלא לומר מעצבן. והנה ההסבר.

כמו שאני יומרני

אז מה היה לנו: מוזיקאי שהוחתם על ידי חברת תקליטים גדולה עוד לפני שהקליט צליל אחד ומבלי שעלה על במה אפילו פעם אחת. האיש נכנס לאולפן ומביא אלבום מלא ב"יציאות" (להלן: 'אל תדברי על אריק', 'כולם אומרים את צוחקת לי בפנים', 'שרמוטה פוריטנית'), אבל ללא נשמה אמיתית. המון מאמץ לעשות רושם, אבל שום נכונות להתמסר באמת. ומסכם הנחתום: "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני".

אז מה נשתנה. שבן

אז מה נשתנה? שבן של 'עיר' הוא אמן הרבה יותר משופשף, אם מדובר בהופעות ואם מדובר בעבודה באולפן, לבד ועם שותפים. זה מוביל תוצאה משופרת. אין ספק שהאלבום החדש הרבה יותר טוב מהקודם. אלא ששבן ממשיך לפתח את שנאת הנשים שלו ואת הגיגנות הפיק אפ שהרימו ראש באלבום הראשון. הפעם זה עשוי יותר טוב, ועדיין ראוי לגנאי.

בואו ניקח לדוגמה את 'אינטואיציה'. ב'אינטואיציה' הוא נשאר במערכת יחסים עם בחורה לא חכמה, כשהוא מקווה לאזור קצת אומץ כדי לזרוק אותה. עד כאן, סיפור מוכר. אבל שבן לא מסתפק בזה הוא חייב לנעוץ את הסכין בבחורה הקונקרטית, שכנראה קיימת ויודעת היטב במה דברים אמורים. שימו לב: "והלילה אחרי ההופעה היא תשאל אותי / על מי נכתב השיר / ואני אומר לא כל שיר נכתב על / והיא תיקח אותי אליה שותקת / יודעת שאני יודע". רק חסר ששבן יצרף לשיר את מספר הטלפון של המסכנה. איזו יהירות מסלידה, איזו עזות מצח מחוצפת. אפשר רק לומר שבימים ששבן התרכז בשרמוטות פוריטניות, הוא לפחות שמר קצת על עמימות, או על מרחק סביר מגיבורת השיר המושמצת. יוצר צריך לאהוב את הדמויות שלו, או לפחות לנסות. שבן מתנשא מעליהן, לועג להן, דוקר ומעליב אותן. הוא לא עושה את זה בטעות או בהתקף כעס יצירתי, אלא פשוט כי הוא יכול.

משורר הפיק אפ בר. שבן בעיר

כשזה לא זז, זה באמת לא זז

שבן נותן מופע מרהיב של השפעות וטעמים, אם זה במילים ואם בלחנים. ב'ניו אייג' וומן' הוא משחק בלהיות מאיר אריאל ותוך כדי כך להחביא כל מיני מראי מקומות למיטיבי לכת וליודעי דבר. הוא קורץ לנו כשהטקסט שלו מתכתב עם הסמיתס, עם דילן, עם אלתרמן, עם כל מי שיכול לסמן אותו כאיש תרבות. מכיר הכל, ידען, משכיל. ובעצם, ניים דרופר.

אבל לא רק במילים ובמוזיקה שבן מתחפש בלי הפסקה. ב'הומור' הוא מתעקש להישמע כמו אסף אמדורסקי (והטקסט נשמע כמו וריאציה על 'שיר הספינה' של ניק קייב), ב'גור חתולים' הוא נורא רוצה להראות לנו שהוא שמע על הגלאם ועל פאלצטים נוטפי סקס אפיל ושהוא גם יכול. אז כן, אני מודה, הוא יכול. אבל מה זה שווה

אז מה אני רוצה ממנו? שיתבגר. שיתגבר על הצורך להשוויץ ביכולותיו. שיתחבר לרגש של עצמו במקום למפות במבט זוויתי וציני את העיר תל אביב או את מבחר רווקותיה. אני רוצה שייגע בי כמאזין ולא שיתזז אותי לתור אחר מעט הרגעים שבהם הוא באמת מחצין רגש, או מרשה לעצמו להיות פגיע. אלבום פעם בשבע שנים זה לא מספיק, אבל יותר גרוע לגעת רק פעמיים במהלך 13 שירים. או כמו ששבן מיטיב לתאר בעצמו: "כשזה לא זז, זה באמת לא זז, מה…?".

שלומי שבן, 'עיר'. אן-אם-סי