ארכיון קטגוריה: התקליטייה 2.0

סינגלים חדשים – דנקר ובוטנר, אפרת גוש, איינשטיין ובוקאטי

 

הרבה סינגלים הצטברו על שולחני, מה שנקרא. אז לפני שאתפנה לכתוב על דויד פרץ, שלומי שבן ורוקפור, רציתי קצת לנקות את השולחן ממה שהיה לי להגיד על כמה מהתוצרים האחרונים שהגיעו אלי ב"בודדת".

 

שמים את הנמוך למעלה

בתוית שעל הסינגל של רן דנקר ועילי בוטנר, 'שווים', יש מעין דף מחברת ועליה סימן של כוס קפה. יכול להיות שהייתה כאן אמירה של המעצב מיקי תורג'מן לגבי השימוש הייעודי שיש לעשות בסינגל הזה.
דנקר הוא תוצר ברור של המקום שהוא בא ממנו, כלומר, טלנובלה (סליחה, "דרמה מוזיקלית יומית"), וחיי סלב שיותר מעניין איך הוא נראה ועם מי הוא צולם, מאשר מה הוא באמת עושה וכמה תוכן או איכות יש במה שהוא עושה.

מי שהייתה פעם בת הזוג של דנקר גוננה בראיון על השתתפותה בטלנובלות בנימוק שמדובר במאמץ יותר קשה ממשחק קלאסי. היא גם הוסיפה ואמרה ששחקן טוב נמדד דווקא ביכולת להתמודד עם טלנובלה. והנה לכם על קצה המזלג ההיפוך שביצעה התרבות שלנו בין נמוך וגבוה ובשם השוויון, אפרופו 'שווים', שמה את הנמוך למעלה.

דנקר שר יפה, כלומר הוא יודע ללחוץ על הקול שלו ולהפיק משהו שלא צריך להתבייש בו. מצד שני, אין שם אפילו מינימום של ייחוד. הטקסט לא מתאמץ בכלל ("אתה קטן אני גדול / אני רוצה אתה יכול") הלחן כל כך דליל שכדי לעשות איתו משהו, הביאו את רביעיית כלי המיתר של יועד ניר.

זה יהיה נדוש לכתוב שזה נשמע 'כוכב נולד' מבלי להתחרות ב'כוכב נולד', אלא שבעקבות השיפור שניכר בתוכנית הזאת, לא בא לי לזרוק את האשמה בתוצר החלול של דנקר את בוטנר, דווקא על התוכנית ההיא. בנות ה-12 נורא יאהבו את זה, בעיקר אם הן ממש שונאות את נינט. 
 
רן דנקר ועילי בוטנר, 'שווים', אן-אם-סי

 

 

 

חנות המפעל 

למרות ההילה שניסו לבנות לה, אפרת גוש היא בסך הכל זמרת בהזמנה, בדיוק כמו רוני סופרסטאר. הכותבים הקבועים שלה, ברק פלדמן (מילים) ויוני בלוך (לחן) הם, כידוע, מעובדי בית החרושת של טדי הפקות. טמירה צריכה איזה להיט קיטש לפתוח איתו תוכנית, והצמד אץ לבצע.

החיבור בין מוצרי הקונפקציה של בלוך-פלדמן לעולם הבידור לבין מה שהוא מלביש בו את אפרת גוש, הוא טבעי ביותר. במקום אחד אתה עובד בשביל ההמון הנבער, ובמקום אחר אתה יוצר משהו "איכותי" לקהל שמחפש משהו איכותי. אלא שלפעמים, בנבערותו, גם הקהל האיכותי מפספס את הבלוף.

'כמו שזה היה' הוא שיר שגונב מרוחו של השאנסון עד שהחיקוי הופך למצחיק. אם הגרסה של גוש ל'פעם בחיים' של עמיר לב הייתה רצח בדם קר, משהו שאסור לסלוח עליו, הרי שפה יכולים גדולי השאנסון להמשיך לישון. בבוקר הבדיחה הזו תיעלם.
 
אפרת גוש, 'כמו שזה היה', אן-אם-סי

 

 

 

מיני בשורה

אחרי כמה וכמה אלבומים כושלים ונטולי השראה, פתאום נדמה שאריק איינשטיין מצא את הדרך. אחרי ששירים של ברי סחרוף ואלבום שלם עם פיטר רוט לא סיפקו את הסחורה, איינשטיין מוציא בקרוב אלבום משותף עם היוצר היחסית אלמוני גיא בוקאטי. בוקאטי כתב מילים ולחנים ואף הפיק את האלבום החדש. ללא ספק הבחור זכה לאמון גדול מצד איינשטיין ומסתבר שבצדק. דווקא הבחירה בחדש ובאלמוני, על פני אימוץ השם החם התורן, עבדה לטובת איינשטיין.

קשה לומר ש'פה אצלנו', והסינגל הקודם 'איפה שלא תהיי' הן יצירות פורצות דרך. מצד שני, לעומת מה שקיבלנו מאיינשטיין בשנים האחרונות, זוהי בהחלט בשורה. 'פה אצלנו' הוא שיר מחאה עם פינות קצת ילדותיות מדי בניסוח, אבל כשהאיש ששר את השיר הוא מישהו מלא כוונה ויושרה כמו איינשטיין, הכל נשמע אחרת. שיר האהבה 'איפה שלא תהיי' אפילו נוגע יותר עמוק, בזכות העובדה שהוא חומק מקלישאות כמעט לכל אורך הדרך.

יש לי תיאוריה שאומרת שבדרך כלל מוציאים כסינגלים את השירים הפחות טובים, מתוך אמונה שדווקא אלה יעבדו יותר טוב ברדיו. אפשר לומר שאם השירים באלבום הקרוב של בוקאטי ואיינשטיין עונים על התיאוריה הזו, יכול להיות שאיינשטיין, תודה לאל, עוד לא אמר את המילה האחרונה.
 
אריק איינשטיין / גיא בוקאטי, 'פה אצלנו', 'איפה שלא תהיי', אן-אם-סי
 

שפיות זמנית – על שלמה ארצי החדש

מילואים, חיילים, ירח וריקודים. עטיפת האלבום

אני אתחיל בוידוי: יש לי סימפטיה לשלמה ארצי. אפשר לומר שקצת גדלתי עליו. גיליתי אותו ב'לילה לא שקט' והשלמתי את הדיסקוגרפיה אחורה. בסך הכל, אהבתי את מה ששמעתי. חלק מזה נשמע לי היום מיופייף ומעצבן, אבל מצד שני, לא הפניתי עורף לחלוטין- 'תרקוד' הוא בעיני אחד האלבומים העבריים היפים ביותר. גם היום אני חושב כך. בשאר הזמן, בעיקר מאותה נקודה קריטית של קיסריה שנפתחה בפני ארצי בזכות 'לילה לא שקט', האיש די איבד את זה.

בעצם, חשוב לדייק. מבחינתו, הוא לא איבד כלום, אלא דווקא מצא. ארצי מרבה לספר עד היום בראיונות על התקופה שבה הופיע בצוותא והיו המון כיסאות ריקים מולו. "זמר מאתמול שאיש לא יבין שאיש לא יתפוס" הוא כתב על עצמו ברחמים עצמיים חינניים במקצת. בדיוק אז, ב-86', ארצי איכשהו גילה את הנוסחה ומאותו רגע הוא דבק בה ככל האפשר, עד שהפך למפלצת שתוקפת את אמפי קיסריה ואת צוותא לסירוגין וממלאת את שניהם עד אפס מקום.

עשרים שנה עברו מאז. ארצי ידע נפילה אחת במכירות ('כרטיס ללונה פארק') אבל בעיקר הצלחות ענק. בין לבין הוא גנז כמה אלבומים ואת אלה שהוציא, הקליט יותר מפעם אחת. כל הלבטים האלה, נכנסו למיתולוגיה של המוזיקה הישראלית: "ארצי הגונז" כמו גם "ארצי מפוצץ הקופות". אני מאמין לארצי שהוא מנסה לעשות דברים הכי טוב שהוא יכול. אני מאמין להתלבטות שלו ואני גם מאמין לו שהוא מקשיב למוזיקה כל הזמן ומתעדכן. כששלמה ארצי מספר שהוא מקשיב לאלג'יר, אני שמח בשבילו שהוא עם היד על הדופק. כשהוא מוציא משהו כמו 'שפויים', אני תוהה לאן זה נעלם והאם יש לו בכלל דופק, לאיש הזה.

אין דופק. ארצי והגיטרה

הבעיה היא שארצי מנסה להתחבר לדור הצעיר ובזכותו, להתעדכן בצליל ובגישה. אלא שכידוע, הדור הזה רקוב. לפחות אלה שמוזמנים לעבוד עם ארצי. הם רואים בכך, בצדק מבחינתם, סוג של מדליה ולכן בעצם, מועלים בתפקידם. כל החבר'ה האלה שארצי הביא לאלבום החדש והמצליח שלו, 'שפויים', לא ידעו לומר לו את משפט המחץ: "יש לי הצעה, אולי נכניס במקום זה שיר אחר?". או אולי יותר תקיף: "בחייאת שלמה, זה שיר גרוע, בוא נחליף". או לפחות: "העיבוד פה עמוס מדי, הכל מעורבב. אולי נחשוב על עיבוד חדש?".

חוץ מהחשודים המיידיים של ארצי, כלומר לואי להב ואבי סינגולדה, יש לכם פה את פיטר רוט, יועד ניר, ניצן חן רזאל, דניאל סלומון, ליאור טבת, מוקי, בן ארצי. רובם ניגנו, חלק גם השתתף בעיבודים, או היה מאחורי הקונסולה. לפי הקרדיטים באלבום שמונה אנשים, לא פחות, "השתתפו בהפקה המוזיקלית". כולם הלכו אחרי הקונצפציה, אף אחד לא עצר את רכבת השעמום הזאת בדרכה.

עוד אכזבה מארצי נמצאת בטקסטים. מאז 'שניים' בערך, הכתיבה שלו נעשתה אגבית, עם כמה שפחות מילים "קשות". היום, במקום הניסיונות הנחשוניים בדימויים עם החתולים המחשבים את קיצם לאחור, הוא נסוג אל שורות ברוח "ושואל מה את עושה, והם אומרים שהם לא יודעים". רק הכסף שהוא "שם בשביל כוס קפה איתך", כבר לא צמוד לדולר, יש להניח.

שוב מילואים, חיילים, ירח וריקודים. הבליל המילולי המוכר. ואם כל זה לא מספיק, אז ארצי פוצח בניימדרופינג משונה משל היה איתמר הנדלמן בן כנען. "מקשיב ללו ריד מדהים" הוא שר בעילגות ב"החיים". ב'הילוך חוזר' הוא "שומע שיר ישן של ג'ניס". אין לו שום בעיה להתכתב בשירים עם בנו, עם אהובתו והכל כמעט עד לרמת הכתובת ומספר הטלפון, מתוך צורך לתעד אפילו מה היה ברדיו כשהיא עוזבת והוא "נשרף כולי מחפש אותך".

לשלמה ארצי יש כישרון מדהים לקחת טקסטים בלתי מתחברים, לא ידידותיים ולפעמים אפילו מתנגשים ולהלחין אותם בצורה שתידבק לך למוח למשך ימים שלמים. בזכות הכישרון הזה, החרוזים שהוא מפיק מעצמו עדיין יכולים להרשים פה ושם. מאידך, גם "מושלם" ו"לַעולם" עובר אצלו.

לפעמים לא ברור אם יש טעם להתעסק באלבומים כאלה. כל שיר כאן אומר כאילו, "עזוב, זה לא בשבילך, זה בשביל 'העם'. 'העם' אוהב את זה". ואני אומר, שיהיה לו לבריאות, לעם הזה. אבל זה לא אותו עם ששלח את אולמרט למשרתו הנוכחית?

שלמה ארצי, 'שפויים', הד ארצי

בהיכל הגיטרה – על "כן" של רם אוריון

את המעקב אחרי הקריירה של רם אוריון התחלתי קצת באיחור. אני לא מדבר כמובן על נושאי המגבעת, אלא על מה שבא אחר כך. את בתריי זוזיי קצת פספסתי. הייתה לי תחושה שעם כל הכבוד לגיטריסט הכי טוב במגבעת, לכתוב ולשיר זה לא משהו שמתאים לכל גיטריסט, אתם יודעים. למזלי, בזכות ממליץ יקר עם אוזן רגישה, גליתי אותם קצת לקראת הפירוק ונכבשתי. בתריי זוזיי הייתה להקה מצוינת. הטריו הזה התבסס על השירים שאוריון כתב, אבל מתופף אפקטיבי כמו סטיב מאריוט מזמן לא נשמע כאן, וגם לספי אפרתי, בסיסט עם הדרייב הנכון, לא חסר כלום (והיום הוא בטור עם בלאקפילד בכל העולם).

 

כן. צלצולים באוזניים

נהוג תמיד להזכיר את השם רם אוריון בסמוך לשמה של הלהקה המיתולוגית ההיא שהוא היה חבר בה. זה נראה לי קצת כמו עוול כלפיו. כמעט כל כתבה עליו משתמשת באיזו פראזה של המגבעת בכותרת או במשנה, או סתם בניג'וס של מתי האיחוד. הבחור עובד כבר יותר מעשור על המוזיקה שלו. כל שיר שלו מוכיח שהוא הרבה יותר מאשר הגיטריסט של נושאי המגבעת. אני אגיד את זה יותר ברור: רם אוריון הוא המוזיקאי הכי מוכשר שהיה בלהקה ההיא. לא במקרה הוא בעצם היחיד שנשאר בתחום ממש. 

בכל מקרה, התאהבתי ב"בתיאבון", אלבום הבכורה של בתריי וגם באי-פי שיצא אחר כך. ככה גיליתי גם את הכתיבה החכמה והמופנמת של אוריון וגם את סגנון השירה הסמי בריט-פופ סמי פוסט פאנק. התיאור אולי פלצני מדי, אבל השירה המעט צווחנית של אוריון שהתכתבה היטב עם הקול הייחודי של גורדון ג'אנו מהויולנט פמז, הייתה מרעננת וסוחפת.

 

קריירת הסולו של אוריון התחילה אחרי שבתריי התפרקה ואחרי שהוא הפיק כמה אלבומי בכורה (צ'יקי, שילה פרבר, ביר 7, דפנה והעוגיות). הבחירה של רם ליצור את ההרכב סביבו ולא להפוך את העניין ל"עוד להקה" הגבירה את המחויבות שלו. שני אי-פיז שאוריון הוציא בשנתיים האחרונות הראו על התקדמות אבל לא גילו עד כמה. "גיבור גיטרה" ו"קר" הם מקבצים מצוינים במטווח של אוריון, אבל האלבום השלם, שיצא לא מזמן (ומכיל גם את שני האי-פיז האלה) מראה עד כמה לא מדובר במקבצים מקריים.

קודם כל, זהו אלבום פרידה. אוריון בוחן את ההתפוררות של מערכת היחסים ואת הרִיק שמחכה אחרי שהצד השני של המיטה נשאר רֵיק. גם קודם אוריון כתב על זוגיות, אבל הפעם הוא עושה זאת מהמקום הכי רגיש, הכי כואב ועם כל הרצון של כולנו להיות מיוחדים – הכי מוכר. אין מי שלא עמד שם. לבד, אחרי זוגיות מרוסקת עצוב כועס ומבולבל.

אוריון הזמר לא נשאר מאחורי אוריון המלחין וכותב המילים. השירה שלו התפתחה והתעגלה. הוא פחות צורח ויותר משתמש בקול כדי לייצר עבור השירים עוד עומק ועוד שכבת רגש. השכלול ביכולת השירה של אוריון בולט עוד יותר כאשר מגלים עד כמה חלק מהטקסטים שלו לא נשענים על חריזה ומשקל. הרי ברור שחריזה הדוקה ומשקל נכון הם בסיס ללחן, כמעט אמרנו חצי מעבודת ההלחנה. העובדה שאוריון נוטל חירות מהעניין הזה רק מוכיחה את המיומנות שלו כמלחין שמסוגל לעבוד היטב עם טקסט חופשי. כזמר, הוא מצליח לשיר את הטקסטים שלו תוך מתן הדגשים שהופכים שורות יומיומיות למשהו שהייתם רוצים לתלות מעל שולחן העבודה (או לצטט כמוטו בחלון המסנג'ר שלכם).

 

זו קלישאה מעצבנת, אבל הסבל טוב ליצירה. מה לעשות שהמשבר הפרטי איפשר לאוריון להוציא מעצמו יותר מכל בחינה. הלחנים יותר מגוונים מבעבר, העיבודים מרשים גם לצ'לו ולסקסופון להיכנס לפריים. מצד שני, מי שנכנס לעולם של אוריון נכנס להיכל הגיטרה. רם אוריון, גיטריסט וירטואוז ללא צל של ספק, יודע איך לגרום לאוזניים לצלצל אחרי האזנה רצופה ל"כן", כאילו התחברתם ישירות למגבר שלו. הסמיכות של הגיטרות והגיוון היחסי של העיבודים יוצר סאונד שתענוג להאזין לו.

 

 

חשוב גם לציין את העטיפה שעיצב אסף בילט שגם ביים לאוריון את הקליפים. שימו לב לצורת הלב שיוצרים כדורי הביליארד. המקל שמונח בצד שמאל של הפריים יכה בעוד רגע, והלב יתנפץ לרסיסים.

 

רם אוריון, "כן", נענע דיסק

 

 

בונוסים:

אתר הבית של רם.

"וואלה!" אומרת כן לרם אוריון – קליפים, שירים בלייב. תענוג

כמו חגורת נפץ – על אסף ארליך

מתקפת המידע הבלתי פוסקת. העיר וכל הרעש והרשע שהיא מייצרת. הייאוש והאהבה. הכל אחד בשירים של אסף ארליך. ארליך יודע איך לחבר הכל ועוד לעשות את זה בצורה הכי פחות שגורה ובטוחה. "חדשות מהמגירה", האלבום השני של ארליך הוא פיסת ישראליות מהודקת כמו חגורת נפץ. רגע אחד זה אצלו, עליו. ושנייה אחר כך זה מפוזר בכל הסביבה, עליך, על מי שיושב לידך. פוגע ומשאיר אותך פצוע ודואב.

ארליך. ריאות אפופות עשן

כשכתבתי כאן על ארליך לפני זמן מה, השוויתי אותו קצת לשלמה ארצי הצעיר. אני מודה שיצא לי להקשיב ל"שפויים" החדש של ארצי (בקרוב רשמים בבלוג זה) בסמיכות ל"חדשות מהמגירה". ההשוואה לא עשתה טוב לארצי של היום, אבל אני עדיין מתעקש שיש בארליך משהו מהנאיביות שפעם הייתה בארצי. זו שהרשתה לו לחבר דימויים כאילו לא מתחברים, להיות פגיע, להיות פאתטי ולכתוב תמיד את השיר הבא מבלי לחשוב על "האם ככה כותבים שיר". זאת הסיבה שעד היום צוחקים עליו בגלל שורות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" מבלי לראות את האומץ שבבחירת המילים האלה.

אצל ארליך, כמו אצל ארצי, הכל יכול לקרות בטקסט. מצד אחד, זה עושה אותו כותב שישבשו את מילותיו בלי בעיה. כוכב ב"אבטיח". אבל מצד שני, הוא לא מפסיק לפתוח עבור המאזין דלתות אל חוויות מילוליות לא שגרתיות. אסף ארליך כותב (לפעמים עם יוסי בלוך, ולפעמים לבד) טקסטים שלא פעם משאירים אותך בתחושה שאתה מבין לגמרי על מה הוא מדבר, למרות שלא היית רוצה להסתבך בלהסביר אותו. עמוק בפנים ברור לך שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא שר את השירים באופן מתריס, הפגנתי ועדיין מצליח לשדר כאב טבעי ופגיעות.

העיר והרעש. חוברת הדיסק (עיצוב: סטודיו דורון עדות)

חדות הניסוח וההגשה המכילה את הגיטרות הכי אנרגטיות שאפשר להשיג ברוק הישראלי כרגע, הופכות את רוב השירים להמנונים. ומה לעשות, רוקנ'רול טוב זה המנונים. אתה רוצה לצרוח את השורות של ארליך באמבטיה, בשירותים, באוטו בדרך לעבודה ולפעמים מול הפרצוף של בת הזוג או הבוס שלך. לא בטוח שזה הדבר החכם לעשות, אבל ללא ספק זה מסוג הדברים שמביאים איתם שחרור ומנקים את הריאות האפופות עשן של תסכול ושל עיר גדולה.

אין נפגעים ולא נגרם נזק. אסף ארליך בהופעה

יש לארליך יכולת לפרק ביטויים נפוצים ולהפוך אותם לנפיצים כאשר הוא שותל אותם בתוך הקשרים אחרים. "אין נפגעים ולא נגרם נזק" הוא שר ב"תן לי אהבה" ומדבר כמובן על זוגיות שלא מצליחה לספק את הצרכים. כשהוא שר על "פסטה ופיגוע בטלוויזיה הגדולה על הספה שבסלון" (ב"התאבדות אפלטונית") אי אפשר שלא להיזכר במסך המחולק עם תמונות מפיגוע בצד אחד ומשחק כדורגל בצד השני.

מבחינת ההפקה, אפשר לומר שחמי רודנר, שהפיק את "טוק שואו", האלבום הקודם, ידע איך לגוון את הגיטרות ואת הגישה של ארליך בקצת דגימות ובסאונדים מסקרנים, במיוחד ב"כניסות" (intro) לשירים. משהו כמו שהיה ב"בובות חלון הראווה". עידו אגמון, מפיק הדיסק הנוכחי, יודע להדק את הלהקה הכי צפוף שאפשר, אבל הוא מתקשה לארגן כמה המראות יצירתיות מהסוג הזה.

גשר מאולתר שיעביר לי את היום
הכל חד
הכל ברור
הכל דופק
רק יש ימים כאלה
שאיך שלא תזוז
אתה נשבר
צוחק חזק ומתרסק

ואז באמצע התנועה
אתה מחליט להשתנות
כי הרי כל דקה חשובה
ובמקום להתפורר בגאווה
אתה נרדם
אתה סמרטוט של אמונה

אף פעם לא אמרת שהמקום הזה שלי
תמיד ברחוב ימיני נהיה שמאלי
פחד בבטן
קטן ולא אישי
נוסעים עוד הלילה
רגועים יותר
אוהבים יותר

גשר אתה חייב
שיגמור כבר את היום
הכל חד ומשתדל להתחזק
רק יש ימים כאלה
שאיך שלא תזוז
אתה נשבר
צוחק חזק ומתרסק
ואז באמצע התנועה
אתה מחליט להשתנות
במין פרץ אטימות לא מרוסנת
ובמקום להתפורר בגאווה
אתה נרדם
אתה סמרטוט של אמונה

אף פעם לא אמרת שהמקום הזה שלי
תמיד ברחוב ימיני נהיה שמאלי
פחד בבטן
קטן ולא אישי
נוסעים עוד הלילה
רגועים יותר
אוהבים יותר

"גשר מאולתר", הפייבוריט הנוכחי מתוך האלבום. מילים ולחן: אסף ארליך

ועוד דבר ששמעתי השבוע משניים שעברו לידי כש"חדשות מהמגירה" התנגן: יש לארליך איזו אינטונציה שמזכירה את אריק איינשטיין. אני יודע שזה נשמע מוזר ברגע הראשון, הרי תמיד משווים את ארליך לברי סחרוף, אבל הקול החרוך שלו באמת מתכתב עם איינשטיין ועם הנונשלנט המפורסם שלו. וארליך עושה את זה לא רע, אבל אחרת לגמרי.

זה אלבום ממכר. לא רק בגלל הטקסטים המשובחים, לא רק בגלל ההגשה המשכנעת והאלמנט ההמנוני. "חדשות מהמגירה" ממכר בגלל העוצמה שבו, כי הוא עשוי היטב וכי הוא מזכיר לנו שלא הכל נינט.

אסף ארליך, "חדשות מהמגירה", עננה/ הד ארצי